ביולי 1942 נועד דוד בן–גוריון בניו יורק עם איש בשם פרנסיס קטאני ושמע ממנו אישור לידיעות שהגרמנים מפעילים תוכנית להשמדה שיטתית של כל יהודי פולין. קטאני היה ערבי קתולי מארץ ישראל ומראשי ארגון רוטרי הבינלאומי. באותו הזמן ידע בן–גוריון שמאות אלפים מיהודי פולין כבר הושמדו, אך המידע שמסר לו קטאני השפיע עליו יותר מידיעות קודמות על רצח היהודים. "מה שאמר נראה לי כאמת", סיפר אחר כך לחברי הנהלת הסוכנות.
בקיץ 1942 שהה בן–גוריון באמריקה ועסק בעיקר בארגון ועידה יהודית גדולה, מעין תחליף לקונגרס הציוני שכינוסו לא היה אפשרי בשל המלחמה. הוא חתר להשיג הסכמה רחבה ככל האפשר לתוכנית שאישרה הנהלת הסוכנות לפני צאתו מהארץ, לרבות דרישה לצבא יהודי מיד ולהקמת מדינה יהודית אחרי המלחמה.
ועידת התחליף לקונגרס הציוני התכנסה ב–9 במאי 1942 במלון הפאר ההיסטורי "בילטמור" שבשדרות מדיסון בניו יורק; היו שם כמה מאות צירים, רובם מארצות הברית. כנציג הסוכנות היהודית ידע בן–גוריון להופיע כמפשר מהחוץ בין עסקנים שטופי אגו, רודפי כבוד ומכורים לחמדת העלבונות, אך הוא היה מעורב עמוק ברחש–בחש שקדם לוועידה. את עיקר מאמציו השקיע במאבק על נוסח ההצהרה הציונית שרצה לקחת איתו בשובו הביתה. כמעט כל מילה עוררה ויכוח.
"תוכנית בילטמור" הייתה אולי ההצהרה החזקה ביותר שאפשר היה להוציא באותה תקופה מציוני אמריקה, אך ניסוחה התקרב רק בקושי לשאיפות הבסיסיות של האידיאולוגיה הציונית. בתוך כך קראה רק לעשות את ארץ ישראל ל"קהילייה (קומונוולת) יהודית, משולבת בעולם הדמוקרטי". המילה מדינה לא הוזכרה בה. את סמכויות העלייה והפיתוח קראה הוועידה להפקיד בידי הסוכנות. באופן מיידי דרשה לבטל את תקנות "הספר הלבן" ולהקים צבא יהודי להגנה על ארץ ישראל. גם בן–גוריון ריסן את עצמו: גם הוא לא אמר "מדינה".
• • •
יומיים לאחר הוועידה נפטר בתל אביב אביו של בן–גוריון; הוא היה בן 86. בן–גוריון נשאר בניו יורק ושלח משם מברק קצר לפולה, באנגלית. למחרת חיבר מכתב ארוך בעברית. הוא תיאר את אביו כאיש מלא אהבה, ישר וטוב לב, יהודי נאמן, מלא חיבת ציון. "הרבה הרבה נתן לי", כתב וציין את מות אמו. ברובו נראה המכתב כגרסה ראשונה של אוטוביוגרפיה פוליטית; הרושם הוא שעיקר תרומתו של אביו לציונות התבטא בכך שלא מנע מבנו הצעיר להיות למנהיגה: "כשאנחנו, הנערים של פלונסק יסדנו בחשאי הגנה עצמית ורכשנו נשק ואני עמדתי בראש הארגון והחבאתי את הנשק בבתינו - ידע אבא מזה ולא הפריע בעדי".
הוא חש אכזבה עמוקה כשהחליט דוד בנו לעלות לארץ ישראל, כי קיווה שיהיה מלומד מפורסם, אך הוא השכיל לעמוד על ערכם של מכתביו מארץ ישראל: "כל אנשי העיירה היו באים לקרוא אותם", ציין בן–גוריון. הוא הזכיר איך חלה בקדחת ורעב ללחם, בגדיו היו קרועים ובלויים. אביו רצה שיחזור "הביתה", כפי שכתב, במרכאות כפולות, וגם "ניסה" לשלוח לו כסף, "אך כשביקשתי ממנו לחדול מזה - חדל". בפינה התחתונה, כמעט בהיחבא, כתב באותיות זעירות, צפודות וקשות לפיענוח: "בשובי הביתה לא אראהו עוד. לא אראהו אף פעם".
ב–1 ביולי 1942 הגיע בן–גוריון לוושינגטון. גם ויצמן שהה שם. בן–גוריון קיווה להתקבל לראיון אצל הנשיא רוזוולט, אך ויצמן הקדים אותו, ולא לקח אותו איתו לבית הלבן. "לא ייאמן", הגיב בן–גוריון וחזר לניו יורק. למחרת התראה עם פלסטיני בשם פרנסי קטאני. במהלך החודשים ההם באמריקה באו אל בן–גוריון הרבה אנשים שלא הכיר קודם, יהודים ולא יהודים, בהם בעלי רעיונות וכל מיני מתקני עולם. הוא שמע אותם כפי שקיווה שישמעו אותו; גם הוא פעל אז במידה רבה כשתדלן בודד.
קטאני, אז בן 45, נולד בירושלים והתחנך בביירות; הוא למד שם הנדסה באוניברסיטה האמריקנית. יחד עם שלושת אחיו הקים חברה למסחר במוצרים של תעשיית הרכב; עסקיהם התרחבו לדמשק, לבגדד ולטהרן. בשנות ה־30 נבחר למזכיר מועדון רוטרי ומאוחר יותר היה מופקד על כל מועדוני הארגון במזרח התיכון, לרבות סניפיו בארץ ישראל. ב–1942 התיישב עם משפחתו בארצות הברית; הוא היה אז מנהל רוטרי הבינלאומי.
חודשים אחדים לפני פגישתו הראשונה עם בן–גוריון פרסם בביטאון הארגון מאמר בשבח הדו–קיום היהודי–ערבי במועדוני רוטרי בארץ: "בשנים הטראגיות 1938–1936, כשהיהודי והערבי היו רוצחים זה את זה בארץ הקודש, היו מועדוני רוטרי בירושלים, חיפה ויפו–תל–אביב נווה מדבר יחיד של שלום". האיש אשר הביא אותו אל בן–גוריון יכול היה להיות אהרון רוזנפלד, אחד מראשוני סוכני האוניות בארץ ופעיל רוטרי בחיפה. רוזנפלד וקטאני הכירו זה את זה דרך רוטרי ועסקי הספנות. לדברי בן–גוריון שמו של איש הקשר היה חיפאי בשם רוזנסקי, וייתכן שטעה.
כך או כך, קטאני הביא איתו תוכנית שלום שביסודה חלוקת הארץ לקנטונים. הוא הצביע על אהדת הערבים לנאצים ואמר שהם לא יאמינו לאף מילה שישמעו מאנגליה. על כן הציע לכנס ועידה, בחסות ארצות הברית. הוא הזכיר שורה של פקידים בכירים בוושינגטון שהמליץ לשתף בדיונים כמשקיפים. בן–גוריון הכיר את השמות וחלק מהם הכיר אישית. קטאני אמר שהוא סוכן בריטי, אך בן–גוריון חשד שאולי נשלח אליו דווקא מהסטייט–דיפרטמנט. מיודעו ישעיהו ברלין, איש השגרירות הבריטית בארצות הברית, ציין במסמך פנימי שקטאני עבד גם עם השירות החשאי הבריטי וגם עם האמריקאים. לדבריו, קטאני היה ממטיר עליו כל מיני מכתבים. הרושם הוא שייצג בעיקר את עצמו.
בן–גוריון השיב לקטאני שהציונים מתעניינים בעיקר בעלייה וביקש ממנו שמות של פלסטינים שעשויים לקבל עליהם את תוכניתו. קטאני הזכיר את ראש עיריית יפו, עומר אל־ביטאר, אך אמר שהארץ לא תוכל לקלוט שישה מיליון יהודים. צריך ליישב אותם בארצות אחרות, רובם בארצות הברית.
בהקשר זה סיפר לבן–גוריון על שיחות שניהל באחרונה עם אנשי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון; בן–גוריון התרשם שהוא נפגש אולי עם הגנרל ולדיסלב שיקורסקי עצמו, ראש הממשלה הגולה, אף כי לא הזכיר את שמו. לדבריו, אמרו לו הפולנים שהם סומכים על היטלר שיפתור את בעיית היהודים בפולין: עד סיום המלחמה יחסל את כולם. אם לא יעשה זאת - הם ישלימו את המשימה בעצמם. בפולין לא יישארו יהודים. קטאני עשה רושם של אדם הגון, לא אנטישמי, סיפר בן–גוריון אחר כך. הוא לא מסר לעמיתיו מה עשה קטאני אצל הפולנים הגולים בלונדון. אולי לא ידע. יכול להציע להם כלי רכב בשביל צבאו של הגנרל ולדיסלב אנדרס שפעל אז במזרח התיכון. כך או כך, בן–גוריון הניח שבהיותו קתולי דיברו איתו הפולנים בגילוי לב.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמע על התוכנית להשמדת יהודי פולין ממקור לא יהודי; "נחרדתי", אמר להנהלת הסוכנות. הוא וקטאני קבעו לשמור על קשר וכעבור כשלושה שבועות נפגשו שוב.
• • •
לימים ניסו כמה מחוקרי מכון בן–גוריון לברר אצל מיודעיו מתי להערכתם "נודע לו על השואה". איש מהם לא ידע להשיב על כך. נראה שבחיי בן–גוריון לא היה רגע שלפניו "לא ידע" וברגע הבא "ידע". הידיעות על אפליית היהודים ורדיפתם בגרמניה הנאצית ואחר כך בארצות הכיבוש התפרסמו בהרחבה; לא כל הידיעות ניתנו לאימות, אך גם קריאה זהירה וביקורתית לא יכלה להשאיר מקום לספק: הנאצים רוצחים את היהודים באופן שיטתי; עוד מעט גם נודע שיש השמדה במִתקני גז. גם הידיעות שהונחו מדי פעם על שולחנו של בן–גוריון הצטיירו כהמשך הגיוני ובלתי נמנע לגורל היהודים בגרמניה הנאצית.
בקיץ 1942 הגיע ללונדון דין וחשבון מפורט למדי על השמדת היהודים; הדוח הוברח מפולין. דרכו אל התקשורת הייתה מיוסרת, אך ב–2 ביולי 1942, הגיע ל"ניו יורק טיימס". הדוח נקב במספרי היהודים שנרצחו עד אז בכמה מעריה הראשיות של פולין וקבע שיחד הם מונים כ–700 אלף. בין היתר מסר הדוח כי יהודים נרצחים בתאי גז, בקצב של אלף ביום וציין שניים מאתרי ההשמדה: חלמנו ומיידנק.
ה"טיימס" ייחס את הידיעה לשמואל זיגלבוים, אחד מאנשי הבונד, המפלגה האנטי–ציונית שבן–גוריון לחם בה עוד בנעוריו בפלונסק. זיגלבוים ישב בלונדון והיה מקורב לממשלה הפולנית הגולה; הדוח הגיע לידיו מאנשי מפלגתו בפולין. כשסיפר להנהלת הסוכנות כיצד נודע לו על התוכנית להשמדת היהודים בפולין - לא הזכיר בן–גוריון את איש הבונד היהודי, אלא רק את איש רוטרי הפלסטיני. בין פגישתם הראשונה לשנייה באו כ־20 אלף איש למדיסון סקוור גארדן כדי למחות על רצח היהודים בפולין; הנשיא רוזוולט וראש הממשלה צ'רצ'יל שלחו לעצרת הודעות תמיכה.
בתום עשרה חודשים שבמהלכם הצטרפה ארצות הברית למלחמה, יצא בן–גוריון הביתה. כמו בשובו משם אחרי מלחמת העולם הראשונה, חש שהוא חווה את היווצרותו של עולם חדש ונטל איתו גרסה מעודכנת של חלומו האמריקאי. זו הייתה תחושה שקיננה בו עוד בהיותו מטיף ציוני בארץ והעצימה במהלך שהותו באמריקה: "מלחמה זו, אולי יותר ממלחמת העולם הקודמת, תזעזע מוסדות–תבל, תחריד הלבבות והמוחות ותעורר חשבון–נפש עמוק וממצה", התנבא. על כן תהיה אחרי המלחמה אוזן שומעת לפתרונות גדולים ונועזים, לרבות חזון "הציונות הגדולה".
הוא חלם שזה יקרה בחסות הצבא האמריקאי. "יהיה צבא אמריקאי בכל הארצות. אני מקווה שיבואו גם לארץ. אני מתפלל שיבואו לארץ. יהיה להם כוח. אמריקה יכולה לשלוח 10 מיליון חיילים. וזה מספיק לשלום. יהיה להם כוח כלכלי". גם ברית המועצות תקבל חלק בהשפעה העריך, אך העולם יהיה תלוי באמריקאים: "בכוח הצבא, המזון והכסף ישלטו".
האמונה בקִדמה הטכנולוגית שליוותה את התנועה הציונית מאז ימי הרצל והציתה את גם את דמיונו של בן–גוריון עוד בנעוריו, הלהיבה אותו כעת בעיקר נוכח המהפכה בתחבורה ובתקשורת שחוללה המלחמה: הזמן לא יהיה עוד מה שהיה, ובעולם החדש שוב לא יהיה צורך בציונות הדרגתית, כפי שהייתה ב־60 השנים האחרונות: שני מיליון יהודים יועברו לארץ ישראל אחרי המלחמה, בבת אחת.
קטאני עקב אחרי הנעשה מניו יורק. ב־1948 פרסם תוכנית לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ובשנות ה־50 ייצג את תימן כשתדלן מורשה בקונגרס האמריקאי. "ניו יורק טיימס" הזכירו לפעמים בין הנוכחים באירועים חברתיים ותרבותיים. הוא מת ב־1976, בן 79.