דרכו ויצירתו של אבא קובנר היו מעשה של אמונה. איש שהבין כי בהיכל הרוחני הגדול של עם ישראל טמון סיפור של בני אדם, גורלם, חלומותיהם ושברם הגדול. הוא גילה שדווקא בפרטים נעוץ הכוח האוניברסלי הגדול. ההיסטוריה של היהודים מבחינתו היא מחרוזת של גורלות ויצירה שבימיו התמוטטה לחלוטין. נרצחה. הוא האמין בכל זאת שיש לה זכות וחובה לזכור וליצור. להתחיל. להמשיך.
יצירתו של אבא קובנר מתבססת על הנחה כי האמונה אינה מסגרת, אינה ממסד, אינה כוח. אינה מקימה חומה מול הידיעה. אין היא מבצר, אינה תוצר של חניטה. היא יצירה מתמדת, יכולת לפתוח חלונות אל העולם ולהקשיב ללב פנימה. האמונה שלו התבטאה ביכולת לקרוא את העולם שמסביבו ולא להסתתר מאחורי המבוכה והייאוש. את שניהם הכיר היטב. גם הכיר בהם. הוא ידע כי גרועה מהן האדישות, הרמת הגבה. השוחד והכיבוי הפנימי. השקר.
ראיתי אותו בימי התכנון של בית התפוצות בתל אביב, והוא חושב, מדמיין ולומד בעת ובעונה אחת, נע בין קטבים שונים של מצפונו, מחשב את דרכו מן העבר הרחוק אל האופק הלא ידוע. איש מודרני היודע את שבר המודרניות. איש מסורתי החי את המהפכה. חלוץ החושש מפני התבשמות מחזונות המבוססים על שכחה והשכחה.
לעתים הגזים בתחזיותיו הקודרות. ב־1945 הוא היה משוכנע כי מלחמת העולם השנייה לא הסתיימה והיא עומדת לפרוץ שוב, ובה לא רק יגורשו הרוסים מפולין כפי שחלמו פולנים רבים, אלא תימשך השמדת היהודים. במסגרת תחזיותיו הקשות שלא התגשמו הוא תהה אם במלחמת העצמאות יתגלה אותו תהליך של אובדן היכולת לקבל אחריות רחבה שהחריפה במנהיגות היהודית שהייתה תחת שלטון הנאצים. הוא תהה אם לנוכח המלחמה הקשה לא יחזור תהליך התמוטטות פנימית ויאזל כוח המאבק. הוא קרא את פני מלחמת העצמאות כהמשך לקרב הפרטיזנים נגד הנאצים וראה כאן תמונות משם. עקב קריאות שגויות אלו שגה בתוכחת השווא שלו נגד קיבוץ ניצנים.
אך כמה מקריאותיו היו מדויקות ביותר: הוא קרא עם חבריו את הפרויקט הנאצי של השמדת יהודי אירופה והצליח לנסח בעקבות קריאה זו את הכרוז הקורא למרד. הוא גם קרא נכון את פרצופו האמיתי של המשטר הקומוניסטי, בניגוד לחברים רבים בתנועתו.
הוא היה איש יהודי, שידע את כוח ההרס שבקנאות היהודית. הוא היה מחנך שתהה על דרכו וביקש אותה כיוצר. הוא סירב לקחת את שרביט המנהיגות, משום שהבין כי היא תתבע ממנו לוותר על יצירתו. כהיסטוריון, כמוסר תרבות מדור אל דור, הוא היה איש ההכללות שביקש את הפרטים. כשדיבר על השואה, דיבר עליה דרך סיפורם של אנשים. הסיפור השבור והמתמרד איננו סובל הכללות מזויפות.
הוא חיפש את השכינה וידע להצביע על היעדרה גם בתוכו, גם בסביבתו, אך ראייתו זו, שיכולה לקרוע אדם ולהפוך אותו לזר, עשתה אותו דווקא לאיש המחפש גשרים, גם אם גשרים צרים; למי שלא מרשה לעצמו להסתתר מתחת לייאוש מרופד בהבחנות חכמות על חוסר תוחלת.
אבא קובנר לא שגה בפולחן המוות ולא חשב כי אחרי אושוויץ אין מקום לשירה. אף על פי שהיה עד, ומבחינות רבות גם נביא, נזהר משני התפקידים הללו. לדידו, ההומניזם אינו שם תואר או פרק בהיסטוריה. הוא אתגר מתמיד. הפרויקט הנאצי היה לא רק לרצוח את היהודים, אלא גם להביאם אל מותם כלא אדם. זוהי הייתה מפלתם הגדולה ביותר. בני האדם שהלכו אל מותם אהבו, יצרו, מרדו, גילו ניצוצות של אחריות בצל הרצח. אבא קובנר אינו משורר השואה ולא רצה להיות. הוא משורר האדם שחי את השואה לא כניצול, אלא כמי שסירב לגזר דינה ומחויב להתמודד עם רוח הרפאים שעדיין שולחת אלינו אותות.
אנשים צעירים המסרבים לייאוש הנוח, היודעים שמוטלת עליהם בנייה נוכח אלימותו של החדש וקנאותו של הישן, יוכלו למצוא באבא קובנר ידיד. אם הם אנשי אומנות, אם הם היסטוריונים, אם הם אנשי המילה והחינוך, אם הם חשים מחויבים לעשייה הציבורית והמדינית, במיוחד אם הם מאמינים בקהילת השונים הללו, הם ימצאו בו ידיד משום שהוא האמין בנביטה המתמדת וידע כי אמונה זו מחייבת טיפוח השורש, הבית והאור. ובמשך המאה שעברה עלינו אין זה מעט.
ספר השירים של אבא קובנר "לבשי אורך שלומית - מאבא לשלומית בתו", בעריכת מוקי צור, יצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד