פרולוג
בסלון של דליה למדני יש שולחן עגול. אל השולחן הזה היא הייתה מזמינה כשחשבה שכבר הגיע הזמן להכין ארוחה לאנשים שהיא אוהבת. האנשים שהוזמנו היו תמיד כמספר הכיסאות סביב השולחן. דליה הייתה בשלנית יחידה ומיוחדת במינה. אבל המנות, שהיו נפלאות ככל שהיו, היו רק קטע אחד מתוך חוויית הארוחה סביב השולחן העגול.
על מה את כותבת?
על אוכל.
על בישול?
לא בדיוק.
לא מתכונים?
לא רק.
ביקורת מסעדות?
לא.
אה, על דיאטות!
גם זה לא.
מה יש עוד לכתוב על אוכל?!?
ככה היא פותחת את הספר שלה "מסע מסביב לשולחן", שחיכה עשר שנים עד שיצא לאור. הוצאות הספרים והמו"לים לא ידעו איך לאכול ספר על אוכל שאין בו לא מתכונים מדויקים, לא ביקורת מסעדות ולא דיאטות.
את הדו־שיח הזה אני יודעת בעל פה, משום שהוא חוזר על עצמו עד לזרא. בכל זאת, אחרי סימן השאלה השלישי אני מופתעת תמיד כמו בראשונה: איך ייתכן שבני שיחי אינם מעלים בדעתם שיחסינו האינטימיים עם אוכל אינם מתחילים ומסתיימים בין שני הפתחים הקוטביים של מערכת העיכול; שהאוכל מעורב בתחומים רבים כל כך בחיינו; שהוא אומר עלינו לא פחות משאנחנו אומרים עליו?
אז בין מנה למנה היינו מקבלים שיעור על מוצאה של המנה ועל גלגוליה השונים ועל תולדות החומרים שמהם היא מורכבת. את כל זה חווינו, אנחנו החברים המאושרים של דליה למדני בארוחות המאושרות סביב השולחן העגול בסלון ביתה שבקצה רחוב הירקון בתל אביב.
גברת אחת ששמה לילי בולינג'ר, שרואיינה לעיתון הלונדוני "דיילי מייל" ב־1961, נשאלה מתי ראוי לשתות שמפניה לדעתה. היא ענתה כך: "אני שותה שמפניה רק כשאני שמחה וכשאני עצובה. לפעמים אני שותה כשאני לבדי. כשיש לי אורחים שמפניה היא בבחינת הכרח. אני טועמת ממנה כשאני לא רעבה, לוגמת אותה כשאני רעבה. חוץ מזה אני לא נוגעת בשמפניה, אלא אם כן אני צמאה"
תמונה ראשונה
נדמה לי ששמו של הפאב ברחוב אלנבי בתל אביב היה "בית הבירה", או אולי "מרתף הבירה", משהו כזה. אנחנו קראנו לו "המקום של עמרי". הגענו לשם בעקבות הקיבוצניק יוצא נצר סירני, שהכרנו אותו כשניהל בבית הסופר את המסעדה שקראו לה "הספרייה". כשעמרי יצא מ"הספרייה" באו בעקבותיו חבריו הקיבוצניקים והצנחנים ואנשי הרוח הבוהמיינים, שהלכו שבי אחרי קסמו ואחרי 20 ברזי הבירה מהחבית שהיו שם.
למקום של עמרי ברחוב אלנבי הייתה היסטוריה מפוארת. הוא שכן שם עוד בשנות ה־50 של המאה הקודמת, לפני שצצו הברים בארצנו. זה היה בית מרזח שבו בין השאר היו מבלים נתן אלתרמן, המלחין מרדכי זעירא (שהחברים שלו קראו לו מיטיא) והמשורר יעקב אורלנד שהנציח את המקום בשיר שכתב:
פעם, בסוף שנות החמישים, ישבנו מיטיא זעירא, נתן ואני
במרתף הברווזים הזה, איך קוראים לו...
אינכם זוכרים? אלנבי, מול רחוב הס. מי לא סעד שם?
בעל העסק הזה, נו? יהודי הונגרי שומר מצוות, ג'ינג'י,
כיפה לראשו ולץ היין ביי"שו, מי שהגיש לנו תמיד רבע ברווז לאיש
וכוס בירה מן החבית ומלפפון חמוץ,
איך אפשר לשכוח?...
נתן אהב זאת, כולנו אהבנו, הוא במיוחד.
כל מה שמשם, שמבית אבא.
ומיהו יגיד איפה מתחיל, איפה נגמר בית אבא?
(יעקב אורלנד)
במקום ההיסטורי הזה, שבו היו יושבים סביב שולחן אחד יורם קניוק ושמוליק קראוס ושלמה שבא ועמוס קינן, וסביב שולחן אחר צעירים לפני צבא ואחרי צבא, ועל הבר עכברי ברים תל אביביים, נפגשנו במקרה דליה ואני. המפגשים האקראיים הפכו לפגישות קבועות של פעם בשבוע, שעליהן הקפדנו באדיקות ובמסירות. עמרי נעלם והמקום נסגר, אבל אנחנו המשכנו להיפגש. הידידות האקראית הייתה לחברות של לב ונפש.
תמונה שנייה
היא גדלה בכפר חיים בשרון. אחיה אילן הוא מושבניק שעדיין גר בבית המשפחה ומעבד את המשק המשפחתי. לאשתו גם קוראים דליה. דליה למדני היא "דליה הקטנה" בפי המשפחה. אחותה של דליה הגדולה, מיכל למדני הייתה אלופת ישראל בקפיצה לגובה שייצגה אותנו באולימפיאדת טוקיו.
במלחמת העצמאות הייתה דליה חברה בלהקת הכרמל, שבה שירתו בין השאר גם אריק לביא, בומבה צור, שמעון ישראלי ושולמית לבנת. שם התחיל להתגלות כישרון הכתיבה שלה. הרבה שנים אחרי שהייתי ילד שקרא את "בן המלך והעני" ואת "בת מונטסומה", גיליתי שמי שתרגמה אותם לעברית הייתה לא אחרת מדליה למדני. כשגיליתי את זה כבר קראתי ספרים אחרים והיא כבר הייתה החברה הטובה שלי.
עת הזריחה לצמרות נושקת
ובוקר צח זוהר בפאת ענן.
נצא ילדה לגמוע את השקט
לנשום את השדה הרענן
כי צעירים הם הפרחים כמונו
כי חיוכך צלול וחייכני.
כי נעורי האדמה נכונו
כי התלתן ירוק וריחני
(דליה למדני)
תמונה שלישית
ליאת, בתה היחידה של דליה, הייתה יפהפייה ברוכת כישרון. היא נודעה בטעמה המיוחד והייתה מעצבת מקורית. לפני 13 שנה נפטרה ליאת בת ה־48 מסרטן הלבלב. דליה נשאה איתה את הכאב הנורא על אובדן בתה היחידה ולא נתנה להרבה אנשים לחדור אל תוך צפונות לבה. חוץ מאנשים ספורים ומאוד קרובים, לא רבים ידעו עד כמה היא מיוסרת ודואבת.
באזכרות השנתיות לליאת הייתה קוראת דברים שכתבה לה ועליה. דליה כמו תמיד חתרה במילותיה לדיוק והקפידה לא לגלוש לרגשנות יתר. המילים שכתבה הגבירו את הכאב והעצימו את האובדן.
מילים שיפרקו את נשמתי.
מילים שיגידו אותי,
מילים שבהן אגיד אותה.
את ימי חיי ואת ימי מותה.
אני שפחה של מילים
שלא נבראו עדיין.
לא מן היש
ולא מן האין
מאז שהתחילה ספירה חדשה, אחרת,
אני נגמרת, אך לא בבת אחת.
אני נגררת לאט לאט מכובד המשא.
מכאן מתקצר והולך המרחק אל הקריסה.
אתנחתא
כזכר לימי הפאבים העליזים, לפני שעמרי נעלם ובטרם נסגר גם "מול עדן" של דדי החברה הטובה שלנו, בימים שבהם עוד הייתי נזקק לאנטי־חמרמורת בימי ההאנגאובר הפרועים, דליתי מתוך הספר של דליה למדני את המתכון הזה.
צדפת הערבה - אמל"ח אמריקאי
זהו הוותיק והמדהים מכל משקאות הבוקר שאחרי, שיש ללגום אותו בגמיעה החלטית אחת, בלי להפסיק.
1 כוסית (50 מ"ל) קוניאק
2 כפיות חומץ
1 כפית קטשופ
1/2 כפית אנגוסטורה ביטרס
ההכנה:
1. יוצקים את הקוניאק לכוס "אולד פשונד". מצרפים את החומץ, הקטשופ, האנגוסטורה והוורסטר ובוחשים היטב. מוסיפים את הקרח ובוחשים שוב.
2. מניחים מלמעלה את החלמון השלם, אבל מבלי לבקע אותו. זורים עליו את הפלפלת ואז בולעים, חורקים שיניים ופוקחים את העיניים לאט־לאט.
אפילוג
האמת היא שאין לי חשק רב לספר מה חדש אצלי, בעיקר מפני שעדיין אין חדש שראוי לדווח עליו. בקצרה ובלי להיכנס לפרטים אספר רק שבדיקת הסי־טי האחרונה הראתה שהטיפול האימונולוגי כשל והגידול הסרטני גדל. הפרופסור החליט להחזיר אותי לטיפול כימותרפי. התחשק לי לסרב לטיפול, אך החלטתי לא להגיד את זה.
התשובה הכי ממצה שלי לשאלה "מה שלומך?", היא "אני שורדת, תודה".
שלכם, דליה
דליה אהובה,
לא נותר לי אלא לחזק את רוחך ולהאמין בחוסן המדהים שלך שיעמוד לך גם הפעם.
את חייבת – כי את הדוגמה שלי!
מנשק ומחבק אותך,
אבי
אבי, מחמל נפשי,
עכשיו נתת לי סיבה להמשיך להילחם, או לפחות לא להתנגד לטיפול שמציעים לי, למרות שיש לי חשק לעשות זאת. אם אני המודל שלך, אני מרגישה צורך להיות הכי חזקה שאפשר...
תודה על שהטלת עלי אחריות.
ועכשיו וידוי קטן: אני אוהבת אותך.
שלך, דליה
לפני שבועיים, במלאת שנה למותה של דליה למדני, קראתי את ההתכתבות האחרונה הזו בינינו. דליה וליאת בתה שוכנות זו לצד זו בכפר חיים. אחר כך הלכנו לבית המשפחה ואכלנו את עוגת השמרים של דליה הקטנה, שאפילו דליה הגדולה הודתה שהיא המושלמת מכולן.
עוד אפילוג
כשהייתה מאושפזת בהוספיס, והיא הייתה שם חודשים רבים, כי סירבה להיפרד מהחיים, הרי זה מה שהיא הבטיחה לי, אמרה לי: "מהדהד לי שיר בראש והוא מסרב לעזוב אותי". זכרה רק שתי שורות ואני הבאתי לה אותו. למה השיר הזה דווקא הדהד בה ולא הניח לה ולמה ביקשה דווקא ממני שאמצא לה את השיר הזה? תעלומה שנותרה ללא פתרון.
יצאו, יצאו לדרך בחוריים,
יצאו עזי כתפיים וחזה,
ובעת שאתם, שאתם את הרגליים
נשאו איתם שיר - זמר שכזה:
דרך, דרך, נתיבה,
דרך, דרך, ערבה,
מרחקייך ארוכים,
לרגבייך אין חוקים.
נחשי נא לי, הדרך,
המרחק, אתה הגד:
שני רעים יצאו לדרך,
מי מהם ישוב בוגד?
(נתן אלתרמן)