חנה גולדברג: "כשאת מחפשת משמעות לחיים, לפעמים היא 'סתם', ואז בא לך למות"

"השאלה שהכי מעניינת אותי בעולם, בערך מגיל 10, היא הניסיון להבין: אתה נולד, אתה חי ואתה מת. בשביל מה כל הדבר הזה? באמצע יש כל הזמן תחושה שהכל מאוד חשוב. אבל מה כל כך חשוב בזה? למה אתה פה בכלל? את לומדת שהשאלה הזו העסיקה מאז ומעולם הרבה בני אדם, פילוסופים, והיו להם כל מיני תשובות. זו שאלה מאוד מסוכנת לנפש. בגיל 20, בזמן לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה, השאלה הזו הייתה מסוכנת לנפש, כי כשאת מחפשת את המשמעות ומנסה להבין בשביל מה, התשובה הרבה פעמים היא 'סתם', ואז בא לך למות. בשביל מה להתאהב אם ההתאהבות נגמרת? בשביל מה להיוולד? בשביל מה להוציא רומן, אם הוא בסופו של דבר ייעלם? אני מאוהבת ברעיון של ספר ואני יודעת שזה ידעך, השגרה תבוא ותכרסם בזה, וזה לא יהיה חדש ונוצץ כמו שזה היה אתמול. ואני חיה עם העובדה הזו, שאי אפשר לחיות בתשוקה מתמדת, כי אתה עלול להישרף".

מתברר שדווקא בספרות הילדים מצאה גולדברג נחמה. "בכל שנה יש ילדים חדשים שפוגשים את הקסם שלך. זה נותן לי תחושה של משמעות, שזה לא סתם", היא אומרת. "בספרות הילדים אני נמצאת בפאזה אחרת. בניגוד לכתיבה למבוגרים, שבה אני פשוט מפילה את עצמי, בוחשת בקרביים של עצמי ותוקעת אותם על הדף עם כמה שפחות התערבויות אסתטיות – לפחות בשלב הראשון של הכתיבה. בספרות הילדים אני חושבת על ילד בעולם הזה, ויש לי הרבה מאוד חמלה. הכתיבה המחורזת לילדים היא מאוד קשה. הרבה יותר קל לכתוב 500, או 1,000 מילים ברומן שלך, מלהתקדם עמוד אחד ב'אילו הייתי אריה', או 'אילו הייתי קוף'. זה צריך ללכוד משהו קטנטן. הילד צריך להבין מה את אומרת לו, לשבת על המשקל והחרוז ולהתחבר במכלול".

שמחת הדברים הקטנים

לשמחה יש תפקיד משמעותי מאוד. אם תרצו, שמחה נרכשת. "אני מנסה ללמד את עצמי מגיל צעיר לשמוח בדברים הקטנטנים", היא אומרת. "כדור שני לשואה, עם אבא שצועק בלילה 'גסטאפו, גסטאפו', זה לא ממש עוזר להצמיח שמחה פנימית על כך שאני חיה. אני זוכרת את עצמי כבר כתינוקת יותר נוגה ועצובה מאשר שמחה. עם השנים אני כל הזמן משתפרת ביכולת לשמוח על הדברים הקטנים, על הרגעים הקטנים. להסתכל על השמים ולהגיד: איזה כיף. אמא שלי, שמתה בגיל מאוד צעיר, הייתה נערצת עלי בשל הגאונות בלשמוח".

"כשהיא גססה מסרטן, הייתי בת 37. ביומה האחרון היא קראה לי, שכבה בבית חולים והייתה מאוד רזה. מהחלון נשקף נוף מכוער להפליא - הבניין השני של בית החולים עם המזגנים ברקע. היא נראתה כמו שלד, שידעתי שהוא אמא שלי. נכנסתי לחדר וזיהיתי את הפנים ואת החיוך הענק. שאלתי אותה מה נשמע והיא אמרה לי: 'מצוין. תסתכלי, אני שוכבת כאן, לא כואב לי כלום. את רואה את השמיים היפים?' פס קטן קטן של שמיים שהיא הסתכלה עליו ושימח אותה. כשנכנסתי לחדר היא אמרה: 'עכשיו עוד יותר כיף, כי את כאן'. העמוד האחרון ב'אילו הייתי', מדבר בדיוק על זה".



תסבירי, בבקשה.
"ההשראה לספרים האלה קשורה לפייסבוק, שיש לנו יחסי אהבה־שנאה איתו. מצד אחד, אני רואה מה קורה, מצד שני, הוא גורם לי לקנא באנשים: הם נוסעים בעולם, נראים נפלא, אוכלים מנות מדהימות במסעדות, כולם מצליחנים, זוכים בפרסים, מאושרים במשפחותיהם והילדים שלהם נפלאים. מצד אחד יש שם אנשים שאת שמחה בשבילם ואת אוהבת. מצד שני את נורא מקנאה: רק אני פה, עם הטריינינג המהוה הזה דופקת את הראש בקיר? הרשתות החברתיות גורמות לנו להשוות את עצמנו לאחרים כל הזמן. הרבה גישות פסיכולוגית יגידו לך: אף פעם אל תשווי את עצמך לאחרים. תשווי את עצמך לאתמול. תהיי גאה בעצמך".

"כשאת מסתכלת על אחרים, תמיד יש יותר יפים ומוצלחים ממך. אנחנו כמו דב שיש לו פצע בגב, והוא מתחכך בעץ ופוצע את עצמו עוד ועוד. ככה אנחנו מכורים לגירוי המחריד של האגו שלנו, הביטחון העצמי והשמחה שלנו. האווירה היא מאוד השוואתית, הרבה יותר ממה שאני מכירה בילדותי, ויש צורך שהעולם יאשר לי שאני חי וקיים, משהו שלא ברור לי עד הסוף. והוא מאוד מאיים, כי רוב הזמן אני לא פוטוגנית".

"בתוך האווירה ההשוואתית, ילדים רואים ילדים אחרים, שאולי הם יפים מהם, ואולי הגננת אוהבת אותם יותר, אבל יש גם חיות: לקוף מותר לעשות פרצופים לרופא, ואף אחד לא אומר לו שזה לא יפה. לכאורה הילד מקנא בחיות, אבל בעמוד האחרון אני מבקשת שיסתכל פנימה ויבדוק: אתה באמת רוצה להיות מישהו אחר? בדיוק כמו שאני שואלת את עצמי: את באמת מקנאה בכל היפים והמוצלחים האלה? והתשובה שלי היא לא".