“התפנית", “המצאת הטבע" ו“החיים הנסתרים של העצים": הקנייה המושלמת בשבוע הספר

“התפנית", הולדת המודרניות, סטיבן גרינבלט, מאנגלית: יפתח בריל, סדרת גשרים, מאגנס, 374 עמ' כולל ביבליוגרפיה ומפתח

“המצאת הטבע", הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, הגיבור האבוד של המדע, אנדריאה וולף, מאנגלית: עמנואל לוטם, שוקן, 456 עמ' כולל ביבליוגרפיה ומפתח

“החיים הנסתרים של העצים", פטר ווֹלֶבֶּן, מגרמנית: ניב סבריאגו, אסיה, 265 עמ'

הקריאה נפסקה מעצמה. שקט עמוק יותר גלש מן החוץ דרך חלון ונציאני פתוח לדרום. עכשיו עולה בזיכרון הרגע המסוים שהתהווה בצרפת, בכפר סלבף ממזרח לבורדו. הדלת פנתה אל מדרון נטוע שיחי גפן. השמש שפכה שם אור בלי מיסוך. אור גדול, פתוח למלוא רוחב הכרם, כפי שהיה גזור בחלון חדר המלונית. שיחי הגפן, שדופים כישישים שגוועו, העלו באותו בוקר בליטות זעירות, שכיפותיהן נצצו בירוק הססני.

טרקטור חלף בפעם האחרונה בין השורות ורחק לאטו. טרטורו הנמוג הותיר לפתע שקט ובתוכו דברים רבים. האדמה שנפרמה העלתה ניחוח רגבים רוויים מגשם אמש. חרקים עטו מטה, וציפורים קטנות שרטו תנופות בחלל שקוף. מן החוץ בא דבר־מה הרמוני, שלם ומלא. המציאות הייתה ברגע ההוא טובה מכל טקסט. נכון יותר, המציאות הייתה הטקסט, והוא היה טוב.

אך יש לזכור, כי ברגע ההוא הספר הפתוח היה “התפנית" מאת סטיבן גרינבלט. הקריאה בו היא שהציתה את התרוממות הרוח, ומשהו ביקש להיאמר, אולי לא מילה ממשית, אולי רק הגה, קריאת “הו", או קול צעקה פשוט.

פרטי ההתרחשות נרשמו בזכות צירוף נדיר בחיי הקוראת. בדרך כלל מדובר בקריאה מכוונת מטרה, שלא תמיד נלווית לה הנאה. קריאה בתפקיד, קריאה מזורזת, הלומת דד־ליין. לעתים רובצים בחדר תריסר ספרים שהקוראת מתאווה לקרוא בו־בזמן. לבלוע ולכתוב עליהם מהר. כי הם ראויים, וכל שבוע שחולף עלול להסיר אותם מסדר היום התרבותי, אם קיים במולדת סדר יום כזה. התשוקה אל הטקסט הכתוב היטב אינה מתכלה. להפך, זה רעב גובר. הבעיה מצטמצמת להכרח לכתוב מדי שבוע על חוויות הקריאה. זמן הקריאה, תכולתו, נסיבותיו, נדחקים לאיזה אי־שם אחורי כדי לא להפריע למהלך העבודה. וההפנמה, מה? המחשבה שאחרי, עת הבהייה, הניסוח, אלה חולפים בהולים, ונשמטים, כמעט מבועתים, אל המקלדת.

אך לא בפעם הנדירה ההיא. הספרים שנקרו אז יחדיו פתחו דלת רחבה לעולם הגדול, אל מרחב לסקרנות פעילה, לחקירה נטולת עכבות, ליצירה ומחשבה חופשית, מסקנות מהפכניות ואף הבעה נועזת. נסיבות הקריאה אז היו חגיגיות ואחרות. הן שחררו את הזמן ממידותיו והעניקו לו אטיות מתמשכת. נדמה היה שכל המוטל על הקוראת משתרע בין ההתבוננות הסבלנית בבקיעת ניצני הגפן לבין קריאת שורה נוספת בספר מעולה.

***

"התפנית" מדבר על רוחו החופשית של האדם, על טקסט עתיק, מן המאה הראשונה לפני הספירה, שהכיל את כל עיקרי המחשבה האנושית השפויה, המשוחררת מכבלי דוקטרינה דתית. לוקרטיוס איש רומא כתב פואמה שירית, פילוסופית, “על טבע היקום", שהתבוננה בטבע ובאדם באופן מודרני, מהפכני, שהתבסס על עיקרי אפיקורוס היווני. הטקסט של לוקרטיוס, שנכתב בלטינית, נעלם וצץ מדי פעם לאורך המאות, אך דוכא ונמחק ממחזור הדם התרבותי.

אך מוסדות הנצרות מעולם לא הצליחו להשכיחו לחלוטין. תמיד נמצא הומניסט תורן שנשא את תוכני “על טבע היקום" הלאה, אל בני אדם שמצאו בו עידוד ולגיטימציה לתחושותיהם הנורמליות. הספר העתיק סיפר לעולם בן־זמנו שאין אלוהים, אין השגחה עליונה, אין שכר ועונש לאחר המוות, כיוון שאין חיים לאחר המוות. הנשמה, כתב לוקרטיוס, מתה עם הגוף. הספר יידע את בני האדם כי היסוד שממנו בנוי הכל הינו חלקיקים זעירים שגודלם ומספרם קבוע (אטומים). שלא האדם ניצב במרכז היקום, אלא שהוא יצור אחד מסך יצורים רבים ואין לו חשיבות יתרה. אין היררכיה ביקום שווה הנפש. לאור כל זאת, קבע לוקרטיוס, אין תכלית לחיים מלבד החתירה להנאה. הסגפנות וההינזרות שהדתות הביאו לעולם האנושי, אינן אלא ייסורי שווא שנועדו להשיג שליטה על בני האדם. שפע ההפחדות הנוראות שהמטירו כוהני הדת למיניהם לא נועדו אלא להכניע את ההמונים ולהשיג את צייתנותם.

קראתי את ספרו של גרינבלט על דרכה החתרנית של יצירת לוקרטיוס בעודי מנועה מהליכה במהלך חופשה בצרפת. החדווה שמילאה אותי נבעה מצירוף הריחוק מארץ מכורתי אחוזת הטירוף, מן המנוחה שנגזרה עלי מעבודת התיור, ובעיקר מן הספרים שאיתי. נקרתה לי חופשה בתוך חופשה.

יום קודם לכן ירד גשם ועדיין נעה לחות באוויר, אבל השמיים השתרעו תמימים מערבה, לעבר בורדו. שארית הטיפות נקוותה בכתמי בוץ נסתרים בין חלקות הכרם. המציאות צפתה אדישה במעידה העתידית, והיא אכן אירעה בתנועה חטופה, לא רצונית. החלקתי על כתם בוץ שנסתר מתחת לעשב הטרי. נשברה איזו עצם, ונתקפתי מיד אושר לא מוסבר. אה, בוץ חלקלק, טיט אירופי, אדמה פורייה, גדושה בתזונת גפני יין. איזו היא הקוראת שזכתה לעקם קרסול בין כרמי בורדו?

וכך, בעוד שאר הטיילים יצאו לתור את העיר בורדו, רבצתי במיטת מלונית היקב הבורדולזי, רגלי מגובסת ואני שקועה בכל מאודי בספר נוטף עסיס סיפור היסטורי־תרבותי. “התפנית" הוא ספר על ספר. ספר על תולדות הנאורות התרבותית, ועל המאמצים החוזרים ונשנים להכחיד את הרוח החופשית המתבטאת בו.

עד המאה ה־15 איש לא התאמץ די כדי להחזיר את הספר הנאור אל התודעה התרבותית. עותק של הספר התגלה במנזר גרמני נידח, אחרי כאלף שנים של דיכוי דתי. ב־1417 מצא אותו פּוֹג'וֹ בַּרצ'וֹליני, איש פירנצה. גרינבלט מתמקד באיש הלא מפורסם והופך אותו לגיבור ספרו. פוג'ו היה מזכיר אפיפיורים מוכשר וצייד ספרים עתיקים. באותם ימים, טרם המצאת הדפוס, היה צורך להעתיק ספר כדי להפיצו. פוג'ו, שנודע בכתב יד אנין וקריא, העתיק את העותק שמצא במנזר, כיוון שנמנע ממנו להוציאו משם.

גרינבלט, חוקר תרבות בעל השקפת עולם הומניסטית וסגנון כתיבה מעורר השתאות, מעלה פיסות מתכניו המופלאים של “על טבע היקום". הוא מניח את סיפור מציאתו במסגרת התקופה הדרמטית, ומצייר היטב את דמותו של פוג'ו, טיפוס מורכב ומעניין, שידע לזהות יצירה נשגבת. הוא פעל בהסתר, כמובן, כיוון שאנשי הדת, שליטי החברה שבשירותם עבד, רדפו חתרנים כמותו. בתקופתו שרפו את ברונו ג'ורדנו, שהעז לבטא דברי כפירה בפומבי. הדת, כל דת, עודנה מתנגדת חרופה לכל מה ש"על טבע היקום" מביע. בין השאר, רומם לוקרטיוס את האהבה והפעילות המינית. תיאוריו חגגו את החיים ומה שיש להם להציע לאדם.

לפי גרינבלט, הוגים, חוקרים, ממציאים, גאונים בתחומי מדע ואמנות, נחשפו במאות הבאות לטקסט של לוקרטיוס ושאבו ממנו השראה. מונטיין, שייקספיר, איינשטיין, ג'פרסון, דרווין. גרינבלט כותב: “יש רגעים נדירים, חזקים, שבהם נדמה לך כי מחבר שנאסף מזמן אל עפרו עומד על ידך ומדבר אליך פנים אל פנים, כמי שנושא מסר המיועד בראש ובראשונה לך. מונטיין חש כנראה זיקה כזאת אל לוקרטיוס, והזיקה הזו עזרה לו להשלים עם כיליונו הצפוי".

בצרפת, בחדר מוצף אור, שחלף בכרם ובהק על הספר שקראתי, חשתי בקרבתו של סטיבן גרינבלט, אינטלקטואל בוסטוני יליד 1943.

במזוודה המתינו שני ספרים נוספים להשלמת קריאתם. מחבריהם, גם הם דיברו אלי באינטימיות של עניין משותף. באותו שבוע שמחוץ לזמן, בצירוף מקרים שנוצר

משאר־רוח, נמצאו איתי שלושה ספרים מעולים. גם “המצאת הטבע" מאת אנדריאה וולף ו"החיים הנסתרים של העצים" מאת פטר וולבן. וולף, היסטוריונית וסופרת בריטית (ילידת 1972), מתארת, בפירוט נלהב, את חייו של החוקר אלכסנדר פון הומבולדט, “הגיבור האבוד של המדע", שהקדים את דרווין ביותר מ־30 שנה בממצאיו באמריקה הדרומית. וולף מתמסרת לגיבורה הגרמני (1859־1769), וכתיבתה נדבקת בתשוקתו הלא נלאית לצאת למסעות מחקר בארצות רחוקות. תפיסתו ההוליסטית את העולם הוליכה למסקנות מהפכניות בזמנו. הוא היה מן הראשונים שהבינו כי האדם מכלה את אוצרות הטבע. מאבקו להצלת יערות אירופה ואמריקה הדרומית היה חלוצי בכל היבט, ודורות אחריו ציטטו את פרסומיו בנושא זה. “פעילותן חסרת המנוח של קהילות אנושיות גדולות משחיתה בהדרגה את פני הארץ", כתב הומבולדט, ו"עולם הטבע קשור אל ההיסטוריה הפוליטית והמוסרית של האנושות".

***

השלים את חוויית הקריאה השגיבה פטר וולבן, יערן גרמני, שהיה למבין גדול בהתנהגותם של עצים. ספרו כתוב בענווה אנושית יוצאת דופן. הוא חש כבוד עצום ליער ולכל מי שחי ופועל בו. עצים, פטריות, חדקוניות זעירות, נקרים. וולבן מדען חוקר בעל רגישות גבוהה, והידע שלו משמש להבנת מנגנוני חיים של אשורים, אלונים ואשוחיות, לא כדי לנסר מהם רהיטים אלא כדי לאפשר ליער לצמוח כטבעו. לדבריו, עצים משמיעים קולות, משוחחים זה עם זה, משתפים פעולה.

הבנת העצים היא הבנת העולם כולו, לפי תפיסת וולבן. והעולם כולו לא קיים למען האדם, כי כל התופעות ביקום משולבות ומשפיעות הדדית. האדם משפיע על היער, והעץ על האדם, והמים על העצים, והחיפושיות על האדמה ופריונה, והנחל על ראשני הסלמנדרות, וצל העץ על טמפרטורת המים, ועל האדמה ועל האדם. “שם, בחוץ, מתחת לעצים, חוק הג'ונגל שולט", כותב וולבן. "כל מין רוצה לשרוד וגוזל מהאחרים את הדרוש לו. (...) קריסה כללית של המערכת נמנעת רק בזכות קיומם של מנגנוני הגנה מפני הסגת גבול. מגבלה נוספת אחרונה היא הגנטיקה האישית: מי שתאב בצע מדי ולוקח יתר על המידה בלי לתת דבר בתמורה, מחריב את התשתית לקיומו ונכחד".

אני מדמה את פטר וולבן, יליד בון (1964), יושב לשיחת רעים עם אנדריאה וולף וסטיבן גרינבלט הקשיש. ייתכן שהם שותים יין בורדו, וקולותיהם עולים ויורדים. לעתים האווירה נינוחה, בזכות ההערכה ההדדית, ולפעמים השיחה מתלהטת, כשהם מתקשים להכיל את הזעם והייאוש הבוערים בהם, כי האנושות, תחת רודנויות של דת והון, מתאבדת לנגד עיניהם. וולבן כותב שחיי עץ נמדדים במאות שנים. מאה שנים של עץ הן כגילו של ילד שסיים בית ספר יסודי, ואז הוא נכרת. הכותב מגדל יער טבעי בבוואריה. הוא צופה בדינמיקות ההדדיות המקיימות את חיי היער ביחידות זמן היסטוריות. וולף וגרינבלט מאזינים לו בדריכות. האנגלית של שלושתם היא שפת העת האוניברסלית, אך עיניהם נוצצות בשפה עמוקה יותר, קדומה, שפת האהבה לטבע ולחיים. אני ממשיכה לשמוע אותם. אולי בכל זאת העולם יינצל.