בשביל לדבר על השירה העברית, צריך להרחיק עד למקרא, להמשיך אל חז"ל, לעבור אל ימי הביניים ומשם להמשיך אל העברית החדשה. זה, כמובן, בקפיצות ענק ובתפרים גסים. אי אפשר לדבר על השירה העברית בלי להזכיר את המהפכה של ביאליק וטשרניחובסקי, משוררי תקופת התחייה, או להזכיר את שמותיהן של משוררות נשים כיוכבד בת מרים, רחל המשוררת ואסתר ראב. והיו כמובן גם משוררי הסגנון האקספרסיוניסטי כאצ"ג ודוד פוגל, משוררי האסכולה הניאו־סימבוליסטית של אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן אחריו, דור הפלמ"ח, דור המדינה וכן הלאה.
חרף הנטייה להספיד את השירה העברית במאה ה־21, דוח הספרייה הלאומית מראה בבירור שהשירה הישראלית המקורית שומרת על מקום יציב עם 335 ספרי שירה (מתוך 797 ספרי מקור) שרואים אור בשנה, כשבין ספרי השירה המקורית בארץ בולטות השפות רוסית ואנגלית.
לרגל שבוע הספר, כינסנו שלושה משוררים בני דורות שונים על מנת לדבר על השירה העברית של המאה ה־21. זכות הדיבור הראשונה לטוביה ריבנר (94), חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2008 והמשורר החתום על מילות “תמיהה": "אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה/ אִם אַתָּה עוֹד מְסֻגָּל לִשְׁמֹעַ אֶת הַשַּׁחְרוּר/ אֶת הָעֶפְרוֹנִי הַמְצֻיָּץ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהַבֻּלְבּוּל וְהַצּוּפִית/ אַל תִּתְמַהּ שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לִרְאוֹת עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּרוּחַ/ לִשְׁתֹּת אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר".
כשהוא מדבר על שירה, הוא נשמע הרבה פחות נפעם. ריבנר, שהחל לכתוב באמצע שנות ה־40, טוען ש"היום יש בעיקר קשקשנים. השקר השתלט על הארץ. האנרכיזם בא לידי ביטוי גם בשירה העברית. פעם היו גבולות. היום אין. כל דאלים גבר, והוא משליט את אימתו גם בשירה".
"ציד של מילים ומטפורות"
המשורר מירון ח. איזקסון (61) מודע באשר לכמות, אבל מוטרד באשר לאיכות. "יש קבוצות כתיבה יוצרת, סדנאות וכותבים רבים, אבל אי אפשר להפוך את מי שאינו משורר למשורר. השאלה היא אם בכמות הזו אין סכנה וזילות. זה אולי לא יפה להגיד בעידן פוסט־מודרני, אבל כשהמילים הן חומר הגלם הכי פשוט, ולכאורה הכי יומיומי: מברכים במילים, מקללים במילים, עושים פרופגנדה במילים, ופתאום, באותו חומר גלם, רוצים לעשות אמנות. זה לא צבע של צייר או חמר לפיסול. השירה היא כזו שחומר הגלם הכי שימושי שלה הוא חומר יומיומי".
אז מהו הדבר שהופך אוסף של מילים לשירים?
"אני חושב שמדובר בתהליך נפשי, שבו הכותב מרגיש שמשהו קרה אצלו בתודעה: בלבל, הקסים, שכנע או דחה אותו, שיש צירוף של תוכן וצורה, ניגון ואולי ציור, שהעמידו לו את הדברים אחרת. יש משפט אדיר של לאה גולדברג, שמצטטת את ההוגה הצרפתי ז'אק מאריטן: 'השירה היא אש שמדבירים אותה בידיים לובשות כפפות של היגיון'. בשירה המודרנית חסרים לי אש והיגיון. אני רואה התחכמות. אני רואה ציד של מילים ומטפורות יפות. אבל זה לא מספיק. שירה צריכה להיות מעניינת, מתנגנת, צורבת. כשאדם משורר, המון מהאש ומהאנרגיה שלו מופנים לזה, וכנראה בהרבה תחומים אחרים הוא לקוי או חסר.
" אני חי את המציאות דרך השירה, ואני הרבה יותר מבולבל מחוץ לשירה. כנראה זה מפני שכל דבר נראה לך חדש, מופלא, מפחיד ומרגש. בעידן הפוסט־מודרני, מצד אחד יש יופי, כי יותר אנשים עוסקים בשירה. מצד שני, לכותבים ולקוראים אני אומר: אל תוותרו. מותר שהשירה תישאר עם דרישות מסוימות.
"אנחנו בתקופה של מאבק על מדעי הרוח. סטודנטים מגיעים מהתיכון עם קשיים גדולים בהשכלה ובהבעה. גם מצטיינים בתחומים כמו רפואה ומשפטים, חלקם די בורים במדעי הרוח והיהדות".
ומה תפקיד השירה פה?
"השירה צריכה להמשיך לשמש כגשר בין המדעים למדעי הרוח. זה חלק מתפקידה ושליחותה. בעידן שלנו, שבו לכאורה מדברים על זכויות הפרט ועל זה שלכל אחד מגיעה האינטימיות שלו, איבדנו בפועל המון מהחיים הפרטיים. אנחנו חשופים בצורה עצומה, מדווחים על עצמנו, מצותתים ומצוטטים, מושפעים יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. השירה היא בעיניי אחד המפלטים שנשארו נגד הזרם הזה, משהו שאינו מותנה ופתוח לכל העולם".
הצעירה שבחבורה, נעם פרתום (32) מתל אביב, היא מי ששמה נאמר בנשימה אחת עם הצירוף "ספוקן וורד" (שירה מדוברת). פרתום מייחסת את השינויים מרחיקי הלכת בתחום השירה, בין היתר, לעידן הטכנולוגי. "בשנות ה־60, משוררים שהיו פורצים בגיל צעיר מאוד, היו צריכים ללכת לקפה כסית בתל אביב - שם ישבה כל הבוהמה המקומית ובתוכה המשוררים המבוססים והנחשבים של התקופה - כדי ליצור קשרים ולהתחכך, או שהיה עליהם לשלוח את כתב היד שלהם לבעלי ברית ספרותיים מבוגרים יותר ולקוות שהשירים ימצאו חן בעיניהם.
בשנות ה־90 זה השתנה והפך לפוליטיקה של סדנאות. משוררים היו במשך שנים בסדנאות כתיבה, עברו מסדנה לסדנה והשתפשפו, עד שלבסוף אחד המורים שלהם הואיל בטובו להוציא להם ספר. היום בזכות האינטרנט עברנו למודל אחר: משוררים מוציאים ספרים בעזרת הדסטארט. יש הרבה פחות שומרי סף, ואתה יכול לפרוץ לתודעה בעצמך".
התקשורת מתעניינת במשוררים. האם יותר אנשים מתעניינים בשירה ומכירים הרבה משוררים?
"זאת שאלה מורכבת. אני לא בטוחה שיש יותר קוראי שירה מסורים ונאמנים. שירה היא עדיין מדיום שרק מתי מעט מתעניינים בו באופן רציף ומעמיק. מה שכן, בהחלט נכון לומר שהשירה חזרה לכותרות לאחרונה. תראי, אני נולדתי ב־1986, במדינת ישראל שעברה תהליכים מואצים של אמריקניזציה וגלובליזציה, ישראל מפונקת, שבעה, קפיטליסטית, שפוטה של תרבות הצריכה וסוגדת לטכנולוגיה ולאינטרנט, שבה כמעט כולם סובלים מטווח קשב הולך ומתקצר, וקוראים ספרים הרבה פחות מבעבר. התחושה שלי כמשוררת בראשית דרכה הייתה שהשירה במקומותינו נתקעה על נוסח מודרניסטי מסוים שהתעצב בשנות ה־50־60, בתקופת משוררי דור המדינה.
"הרגשתי שהשירה הזו כבר לא מייצגת מהימנה את רוח התקופה ואת הדור שלי. היה לי משמעותי לדבר בשפתי. אנחנו חיים בעידן שהכל בו היפר־בוטה וקיצוני. אנחנו חשופים לפרסומות, עם ייצוגים מיניים מאוד, להתבטאויות אלימות ולתמונות של גופות מרוטשות בתקשורת, לגסויות ולקללות בטלוויזיה וברחוב. אבל אם אתה מקיז את שפת היומיום הזו לתוך השירה, אז אוי ואבוי, טימאת את קודש הקודשים, כי שירה אמורה, כביכול, להיות צורת אמנות שהיא רק טהורה, גבוהה ונמלצת. אני חותרת תחת הקונבנציה הזו.
אני כותבת שירה כמו שהיא נובעת מתוכי באופן אינטואיטיבי ואורגני. אני כותבת את עצמי ואת חיי, כמו שאני מדברת על לבי ביני לביני ועם חבריי, ומערבבת באותה הקדירה הפואטית גבוה ונמוך, קודש וחול. יונה וולך, רחל, לאה גולדברג, זלדה, אבידן ועמיחי זורמים בדמי. ינקתי וניזונתי משירה עברית קנונית וזו מהדהדת בשיריי. אבל הכתיבה שלי חותרת במקביל גם למבע ישיר, צלול וסיפורי יותר".
מלאכת הדיבור הישיר
ב־2010 מדיום ה"ספוקן וורד" היה סצינת שוליים חתרנית בצעדיה הראשונים. כיום הז'אנר הזה הולך ומתקרב במרץ למיינסטרים והפך לתעשייה שלמה. "יש את 'פואטרי סלאם', פורמט של תחרויות ואירועי שירה מדוברת בכל רחבי הארץ. יש אפילו ארגון של חיילים שכותבים שירה מדוברת שנקרא 'צו קריאה'", מספרת פרתום. "ספוקן וורד הוא כלי חינוכי ראשון במעלה ומאוד אפקטיבי, שיוצא לי לעבוד איתו הרבה עם בני נוער וילדים. משוררים שפועלים היום מודעים מאוד למעמד החברתי־כלכלי שלהם ולמיקום התרבותי שלהם, מבחינה עדתית ומגדרית, וזאת תפנית גדולה שחלה בשדה השירה בשנים האחרונות.
הזהות של הכותב מאוד נוכחת בשירה שנכתבת היום, ובמקביל השירה נעשתה גם יותר פרפורמטיבית ותיאטרלית. מכלול השינויים האלה מנגישים את השירה למגוון רחב של קהלים, שלא היו חשופים אליה עד כה. זה מחזיר אותנו לעיקרון יסודי שעליו השירה - שמבחינתי היא מלאכת הדיבור הישיר מלב אל לב - נסובה. זה מזכיר לנו ששיר הוא, בראש ובראשונה, אקט תקשורת, שמשורר הוא בן אדם שמדבר אלינו מנבכי נפש - אם זה על הקשיים שלו לצאת מהארון, על הסבתא העיראקית שלו, על החיים כאישה בחברה שעברה סדרה אינסופית של הטרדות מיניות, או על אי־היכולת לגמור את החודש.
שיח הזהויות הזה שחדר לשירה והרטוריקה הבהירה, הדרמטית והכנה, שהביאה איתה השירה המדוברת, לוכדים את האוזן והלב, מושכים ומעוררים הזדהות ומחברים אנשים לשירה".