היכונו לרב־המכר הבא. נחום מנבר בשלב כתיבת ספר על החיים שלו. מי שכותב עבורו ומשמש כסופר הצללים הוא עמנואל רוזן.
מנבר, ספר לי.
"את לא תעזבי אותי בשקט, אה? די, תני לי שקט. לא מגיע לי שקט?".
זה רע לכתוב ספר? מה רע בזה?
"לא, אבל מה זה מעניין?".
אתה תמיד מעניין. אמרו לי שראו אותך בבית חולים, הבנתי שאחיך מאושפז.
"כן, אחי. גם לי קרה, עשיתי שני צנתורים. מה אני מספר לך דברים אישיים שלי?".
נו, אז מה?
"זה לא היה סתימות, זה מכל הלחצים, מהמתחים. הדופק קפץ ל–180–170. הגעתי למצב מאוד לא נוח. הצנתור הראשון לא כל כך הלך, ואחרי כמה חודשים עשיתי עוד אחד. לגבי הספר, עמנואל כותב ואני עוזר לו. מי שהיה אמור לכתוב זה ידידי הטוב ראובן פדהצור ז"ל".
אתה בקשר עם הילדים?
"יש לי ילד אחד".
ויש את הבת של פרנסין.
"האבהות הופסקה בשלב שהייתי בבית סוהר".
ועם הילד?
"כבר 19 שנים לא".
הוא בטח התחתן.
"אין לי מושג, ואני לא יודע כלום. פעם כשהיו מדברים על הילד הייתי בוכה, היום אני כבר לא בוכה. לא עושה לי כלום".
יש לך זוגיות?
"די, ליאורה. תפסיקי לרכל. אין לי זוגיות. ההרשעה כבדה עלי, אבל ספר כן יהיה. אחד ממרכזי הכובד בספר זה כל הסיפור על העוול והנקמה בהרשעה. לכן אני כותב אותו".
איך מצבך הכלכלי?
"בסדר".
ממה אתה חי בעצם?
"ליאורה, עד כאן".
עמנואל רוזן אישר שהוא כותב את הספר.