אחיות לצרה: פרק ראשון מתוך "מיכאלה"

מיכאלה אחותי היא יועצת זוגית.

שניים־שניים, זכר ונקבה, גבר ואישה, הם באים אליה בשעה נקובה ויוצאים כעבור 60 דקות. יש לה קליניקה מרשימה עם כניסה פרטית ושביל מרוצף בצדו האחורי של הבית. היא וערן רכשו את הקומה התחתונה כולה, חיברו שתי דירות של 100 מטר כל אחת והקצו שטח מרווח לקליניקה, וגם עשו יחידת אירוח שלעת עתה אני מוציאה בה את ימַי אחרי שהמשטרה הניחה אותי על שטיח הקש שעל מפתנם ואמרה להם, קחו אותה.

מיכאלה אומרת שאילו ההורים שלנו היו פונים בזמנו לטיפול זוגי, החיים שלנו היו נראים אחרת, במיוחד החיים שלי. היא עדיין מבכה אפשרויות שלא התממשו. אני לא. אני מאמינה שאנחנו מה שיכולנו להיות, לא יותר ולא פחות, וממילא המזל, שלוּחוֹ ההפכפך של אלוהים, הוא שאומר את המילה האחרונה, ואם כבר המזל, אז גם כלום כמו נעל שנעלתְ ביום מסוים עלול לשנות את מהלכו, וזה מניסיון אישי.

לנעליים הסגורות שנעלתי כשישבנו שתינו על ספסל באגף הרווחה לפני 27 שנים, היה חלק לא מבוטל במזל שלי. חיכינו שם לדודה חדווה, היחידה שהסכימה לקחת אותנו. הנעליים שלי דפקו ברגלו של הספסל, וכשדודה חדווה הגיעה הגברתי את הדפיקות וזה עשה עליה רושם קשה, מה גם שלא ישבתי זקופה כמו מיכאלה ולא קלעתי צמות מדויקות כְּשלה. היא חתמה על ניירות, לקחה אותנו ואת החבילות שלנו לביתה וכשנכנסנו אמרה בטלפון למי שאמרה, הגדולה בסדר גמור, הקטנה? חסרת מנוחה, לא יושבת רגע בלי לדפוק בנעליים, זה משגע לי את השכל, כל הזמן תק־תק־תק, אבל אתה יודע, זה לא חתונה קתולית, נראה מה יהיה... טוב - טוב, לא טוב - לא טוב.

לא ידעתי מה זה חתונה קתולית, הייתי בת 8, אבל הבנתי שהסיכויים שלי התחרבנו בגלל נעליים. מיכאלה הייתה בת 13, כבר הלכה בצעדים מדודים וחרישיים, החזירה כל דבר למקומו והניחה את הצלחת בכיור אחרי הארוחה. דודה חדווה לא התלבטה הרבה בענייננו ומהרגע הראשון התייחסה אלינו לפי השיטה הבינארית, אחת ואפס. יופי מיכאלה, תני דוגמה לרונה. אוּף רונה, שוב את?

זה שעה ציפור משוגעת צווחת מנטרה מעצבנת בצמרת הפיקוס ועושה לי חור בראש. לו תקעו לידי שזה לא בגלל עלבון או שְכוֹל של גוזל, הייתי מזמן מיידה בה אבן. שכבתי פרקדן מתחת לעץ ולצעקות, פשוטת איברים בתוך ערסל פשתן שתלוי בין שני הפיקוסים בחצר של מיכאלה. רבבות עלים ירוקים כהים מעלי וקרעי שמיים ביניהם. במבט אופקי שטוח בקו ישר מבהונות הרגליים שלי ראיתי גבר ואישה נכנסים לחצר, צועדים על שביל הגישה שעוקף את הבית ומוליך לקליניקה, באים לעשות טיפול עשרת אלפים לזוגיות הצולעת שלהם. מיכאלה תנסה לרהט להם מחדש את הגיהינום, את זה תזיזו הצידה, בזה אל תיגעו, את זה תעיפו, תרווחו, תעשו מקום אחד לשני... בלה בלה בלה. האישה משכה במצילה שעל הדלת והדנדון העדין הקפיץ חתול בדשא. מיכאלה אומרת שהדנדון הענוג הוא אסוציאציה של מרגוע, גדיים מתרוצצים באחו, שווייץ לעניים. היא פותחת להם דלת וחצי חיוך, שיניה לבנות, חולצת הבורדו מסוגננת, מחרוזת הפנינים דקה. מדויקת להפליא החזיקה להם את הדלת עד שנבלעו פנימה וסגרה אחריהם.

היא בסדר גמור ומכל הבחינות. ממש כמו שדודה חדווה אמרה עליה לפני 27 שנים, ואם כבר הדודה ההיא, אז כשדיברה עלי היא אמרה, אבל הנַמְבֶּר טוּ זו אוֹפֶּרה אחרת, הנמבר טו שרטה, הנמבר טו לא התרחצה, לא הורידה את המים...

הייתי בת 8 ולא הבנתי חצי מילה באנגלית. בבית הספר לבנות שאמא רשמה אותנו אליו לא לימדו אנגלית, שם דיברו עם אלוהים בשפתו ושמרו על ערוץ פתוח עם השמיים.

בינתיים הציפור בצמרת הפיקוס קלטה שזה העולם וצעקות לא יעזרו, והשתתקה. המחוג הגדול השלים הקפה שלמה והזוג כבר סיים להציג את שבריו למיכאלה וכבר הספיק לאסוף אותם חזרה, כי שוב נשמע הדנדון השווייצרי הרוגֵע והשניים כבר יוצאים. קודם היו בגבם אלי, עכשיו ראיתי את פניהם, בני 40 ומשהו, האישה מטופחת ונאה, רק הפה כמו פגימה עגומה לזכר החורבן, שני קווים חוטיים מקבילים וליפסטיק אדום משוח כמו גרפיטי על קיר. הגבר רזה ופניו נראים כמו אחרי טיפול שיניים, העוויה שבין כאב לאנחת רווחה. הגיעו לאמצע השביל והוא כרע לקשור שרוך שנפרם ונראה היה שהוא מארגן לו מחטף זריז, בריחת בזק מרצף מוכני של פעולות מתגלגלות. היא התקדמה ורחקה וכבר הייתה קרובה ליציאה אל הרחוב, וכשהבחינה שהוא לא בעקבותיה נעמדה ואמרה, נו אבי, מה קורה, והוא פרם וחזר וקשר, התרומם ופסע אל סבלותיו.

***

מיכאלה נעלה את הקליניקה שלה, התעכבה ליד הערסל ואמרה, יש המון כביסה לקפל, אם בא לך.

זהו, נגמרו לך הפציינטים להיום? התעלמתי מעניין הכביסה.

לא, בשש צריך להגיע עוד מישהו, אני אעמיד מרק בינתיים. ומה איתך? סגרת מוקדם היום, מה?

כן, היה לי כאב ראש אטומי, אמרתי, אף על פי שלא היה לי שום כאב ראש.

מיכאלה אחותי וערן גיסי מתאמצים לביית אותי, להשחיל אותי במסלול מתוקתק של עולם מסודר שיוצא לעבודה בבוקר וחוזר גמור בערב. הם שכרו עבורי חלל של מטר וחצי על שניים בין שירותים ציבוריים וחנות פרחים ברחוב הכי מטונף וסואן של העיר הזאת, העמידו שם דוכן שאמכור בו סיגריות, מציתים וסוכריות על מקל. לא התנגדתי, אמרתי אין בעיה, ממילא אין לי משהו יותר טוב לעשות אחרי שעשיתי כבר סיבוב שלם על החיים ולא ראיתי משהו שצופן סיכוי גדול יותר לאושר, מה גם שכל זמן שאני מתגוררת אצלם ההגינות מחייבת שאעשה משהו, עלוב ככל שיהיה, למחייתי.

מה הבעיה שלהם? האמת, הגבר נראה די שָבוּז... אמרתי כדי להעביר נושא.

מה שנראה לא בהכרח משקף את האמת, ענתה ואחרי רגע אמרה, תגידי, את לא מתכוונת פעם להוריד את זה? הצביעה על ה־הֶבל הֲבָלים הכל הבל שמקועקע לי בצד הפנימי של האמה. אם את רוצה, יש מרפאת לייזר טובה שתי תחנות מכאן.

למה להוריד? זה נכון היום בדיוק כמו שזה היה כשעשיתי את זה.

הצמות של מיכאלה הן הסמל המסחרי שלה, ברונטיות שכבר מפציעים בהן פסים בודדים כסופים, מקיפות את ראשה כמו נזר. היא נראית בת אצילים מהמאה של נָטָשָה ואנה קארנינה, גם סריג הבורדו שמבליט ומבליע את גזרתה הדקה, גם העור החיוור. עור עדין כמו שהיה לאמא לפני שנעשתה בית קיבול לתרופות שמאפירות לה את הפנים ולפני השריטות השיטתיות שהיא עושה לעצמה עם ציפורניים שבורות.

טוב, אני הולכת להעמיד מרק, זה יהיה נחמד אם תעזרי לי עם הכביסה.

היא מאוד זהירה איתי, לא אומרת לי, נו בחייך, את חיה על חשבוני אז תעזרי לפחות עם הכביסה, היא לוקחת בחשבון שהנמבר טו לא לגמרי צפויה וחוששת להעיר ולעורר. היא לא מודה בזה אבל המודל של אמא מפחיד אותה עד מוות. דאגות רבות היו נחסכות ממנה, לו הבטיח לה מישהו שאלה לא הגֶנים שעשו את אמא שלנו משוגעת עם קבלות, שאלה נסיבות החיים שעשו לה תיק רפואי כבד ומיטה בחדר מספר שתיים ב"ארזים", בית חולים פסיכיאטרי. ארזים עאלק, מטפלים באזובי קיר וקוראים למקום "ארזים".

החיים של מיכאלה הם חלומה של כל אם יהודייה. יועצת זוגית, בעלה פסיכיאטר מבוקש, דוקטור ערן להב. גם נראה טוב, גם אוהב אותה, אם לשפוט לפי המדדים החיצוניים של האהבה, נשיקות, מחמאות, מתנות וכל זה. יש להם ארבעה ילדים, שלושה די מוכשרים ונסבלים ואחד עם תסמונת בעלת שלוש אותיות שאני לא זוכרת מהן.

55 דקות יש לה עד שיגיע הזוג הפתולוגי הבא. לא תהיה לה ברירה, היא תבשל את המרק בסיר לחץ. בבוקר הכינה שלושה סנדוויצ'ים מושקעים לילדים, רצועות גמבה צהובות ואדומות שתי וערב על גבינת שמנת, ולאליקו שלא רוצה כלום חוץ מפריכיות אורז בגלל התסמונת שלו, ארזה שבע פריכיות. אחר כך קנתה סייפנים לילכיים שיהיו תואמים למפה הסגולה שעל השולחן. הכל תואם והולם, הגיוני והרמוני כמו שחיים שפויים אמורים להיות, שושנה אדומה למשל, הייתה הורסת את כל הקומפוזיציה. היא השלימה תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, למדה לפרק את הנפש האנושית לגורמיה ושְׁמה הולך לפניה. יש לה רשימת המתנה של מטופלים שמוכנים לשלם הרבה ומחכים להתקבל. רק בנפשה שלה, שיכולה ליהנות מטיפול חינם, היא לא נוגעת. פוחדת לפתוח ולגלות שם את אמא.

אדים מהמרק הבריא שלה כבר משייטים מחלון המטבח אל החצר ומתערבבים בעשן הסיגריה שלי, טינופת וּויטמינים דואים יחדיו והיקום סובל הכל.

אם את מעשנת אז לא בבית ולא על יד הילדים, גם עישון פסיבי הורג.

זה היה התנאי שהעמידה לי כשנאספתי מהרחוב אל יחידת האירוח שמחוברת לדירה שלהם, ואני עושה כמיטב יכולתי לעמוד בזה, קרה כבר שפספסתי אבל היא לא עשתה מזה עניין. עם הזמן והצרות היא קלטה שגם בחומרים הניקוטיניים והנרקוטיים ישנה היררכיה של מסוּכָּנוּת, וסיגריות הן ממש תופינים על יד כל מה ששאפתי ושתיתי לפני שהונחתי על פתחם עם שני תיקים מתפקעים וראש כבד וחלול, כל רכושי עלי אדמות.

שתי הקטנות שלה, זוהר ושָני, מציירות פיות זהובות כנפיים בחדר עם וילון פרחוני וכיסויי מיטה תואמים. עידו, הבכור שלה, עוד לא חזר מהחוג לקראטה ואליקו מלקט מחטים של אורן מתחת למרפסת ובונה מהן פגודות. החצר שקטה, השמש נמוכה, שני השלישים העליונים של הפיקוסים לא יפגשו אותה עד מחר, קרניים אופקיות כתומות מוורידות את עשן הסיגריה שלי, ולפי שעה אני ריקה מרצונות ומעשים וטוב לי ככה.

***

היום לא הלכתי לארזים לבקר את אמא, גם אתמול לא. שלשום התקוטטנו כהוגן. אמרתי לה, די נו אמא, תתנתקי רגע מאלוהים, תסגרי את הסידור, באתי אלייך, תהיי קצת איתי, אלוהים לא יברח לך.

מתי תביני רונה, שהרבה מהדיבור שלי עם אלוקים הוא למענך? היא שאלה מופתעת. החלוק הירוק הארוך שמיכאלה קנתה לה רכוס מהצוואר עד הקרסוליים, כובע מטופש צהוב בולע את קרקפתה ויורד עד גבותיה וכולה מתנועעת קדימה ואחורה כמו חמנית נבולה שהרוח מכה בה.

מה יש לך לדבר למעני? התעצבנתי.

מה יש לי לדבר? להתחנן אליו שלא יכניס אותך לגיהינום אחרי 120.

אל תדאגי אמא, אני אסתדר, הייתי כבר בכמה גיהינומים, לא פיקניק אבל מסתדרים.

היא הפנתה אלי פנים כמושים עם שריטה טרייה עבה בלחי השמאלית, הסתכלה עלי ואמרה בלחישה,

נשבעת לך רונה, לא רציתי שזה מה שיקרה אבל זה מה שיצא. היו לי תוכניות אחרות לחיים...

זה ההבדל בינינו אמא, לי אף פעם לא היו תוכניות, מה שמציל אותי מאכזבות.

אני אשמה, היא אמרה, אוחזת את הסידור הפתוח והאגודלים עם הציפורניים המנוסרות עד הבשר מתופפים בעצבנות על הדפים הפתוחים.

את יודעת מה זה שהילדה שלך גדֵלה בלי תוכניות, בלי תקוות, כאילו מראש יודעת שהעולם מחורבן, את יודעת מה זה שילד שלך לא מחכה לכלום? זה שיא הכישלון, רונה.

היא הייתה צלולה מאי־פעם, כאילו אי־שם בתוך התוהו ובוהו שבגולגולתה נשאר פלח מוח סמוי שחמק מהסופה. חשבתי שזה תלוי בהטיה של הראש, במנח של הגולגולת, מצדי לקבע לה את הראש שיישאר מוטה ימינה והצידה, אבל לא, מיד התברר שזה לא תלוי בתנוחה.

היא יישרה את הצוואר והרכינה את הראש, הניעה אותו ימינה ושמאלה בתנועה של לא־לא־לא ופנתה אלי צלולה כמקודם, אכלת כבר משהו היום? הצדיקות של חב"ד באות הנה כל יום ומביאות לי דברים. יש לי בחדר שזיפים מיובשים, וַפלים, רוצה משהו?

האגודלים שלה תופפו במרץ על הסידור, ממשיכים להתפלל בלעדיה, ואז צל גדול נפל על הספסל שישבנו עליו ומישהי אמרה,

סמדי, אחותך או הבת שלך?

האגודלים של אמא נעצרו, היא חשקה את פיה ושתקה, כבשה עיניה בנעלי הבית שלה ואחרי רגע אמרה,

תני לנו פרטיות, אנט.

מאיפה היא הביאה את הסמדי הזה. השם של אמא הוא סמדר וכל חייה היא שומרת עליו בקנאות שלא יקוצר ולא יעוות ועכשיו היא שותקת ולא מעירה למטורללת המגודלת בטרנינג האדום, והבחורה הגדולה שאיבריה מפוצצים את חליפת הפוטר המרופטת, מחייכת כאילו אמא החמיאה לה או משהו,

אפשר חיבוק, סמדי?

האוזן שלי נעשתה חידודים־חידודים, הסמדי הזה היה כמו שריטה של מזלג על סיר. היא התכופפה אל אמא, כרכה זוג ידיים דוביות סביבה והדביקה לה נשיקה רטובה על הלחי השרוטה. אמא הדפה אותה בעדינות ואמרה לה,

אנט, תתרחקי מכאן עכשיו, אני בשיחה פרטית.

הפה הרטוב שלפני רגע נישק והותיר טביעת רוק רטובה על לחייה של אמא, נקמץ על אגודל מבוגר ושמן ומצץ אותו בעלבון תינוקי. עוד יתומה של המזל שחיפשה לה כאן אמא ואימצה את אמא שלי. בבת אחת ניצת המרעום ההישרדותי שלי והתלקחתי, מי היא התינוקת המגודלת הזו שתחלוק עמי את הַבְּקושי אמא שהייתה לי עד גיל 8.

מי היא שתבוא ותגרד שיירי הורות עלובים שנותרו באישה שילדה אותי. הטרנינג האדום בהק לי מול העיניים ועשה אותי שור בזירה. אומרים לך שתזוזי מכאן אז תזוזי, צעקתי בעצבים וקמתי, וגם עשיתי תנועת גירוש עם היד. הבכי שנצווח ממנה היה כמו געייה של פרה שחוטה.

בזה אחר זה כמו זרדים למדורה התגודדו חולים סביבה וליבו את הבכי, מסוממים מתרופות ומוטרפים מחוליָים אמרו, מה קרה אנט, מה קרה. נגעו בה, הביטו בה מלמטה למעלה, בכייה נופל עליהם מהמטר תשעים שלה, קוביות קוביות של בכי עבה, ומנגד שורות של יושבי ספסל אדישים בהו בדשא המצהיב קפואי פנים ושותקים.

אמא הזדקפה בחדות והשלטר של אזור השפיות שלה ירד במכה אחת.

מה עשית לבת שלי? נעצה בי עיניים שטֵירופה, תרופותיה ושרידי יופייה הריצו בהן הבזקים זוהרים. 

בהוצאת כנרת זמורה־ביתן