"תגיד לי", פנה הקצין הבכיר לאחד ממפקדי הכוח שישב לידו ואמור היה לעלות בתוך זמן קצר יחד איתו למסוק שייקח אותם לעומק לבנון, “מה תעשה אם אנחנו חוטפים פגיעה במסוק ונשארו לך רק חמש שניות לחיות?"
הקצין לא הסתיר את תדהמתו מהשאלה. צה"ל עדיין עסק בספיחי מלחמת לבנון השנייה, וזו שאלה שחיילים בדרך כלל לא שואלים, בטח לא בזמן מלחמה, ובטח לא זמן קצר לפני עלייה למסוק ויציאה לפעולה בעומק שטח האויב. ברקע היה אירוע קשה שהתרחש כמה ימים קודם לכן, כשמסוק יסעור שהנחית כוח צנחנים מצפון לליטני נפגע מרקטת ארפּיג'י מיד לאחר שהוריד את הלוחמים, התרסק, וכל חמשת אנשי הצוות, ביניהם שני הטייסים, לא שרדו. אבל כשסגן אלוף עמנואל מורנו, מבכירי סיירת מטכ"ל שואל, יש לו ודאי סיבה וצריך להשיב. “בחמש השניות האלה אני מבוהל, מפוחד ומחכה לרגע ההתרסקות. שיהיה כמה שיותר מהר וכמה שפחות כואב", השיב הקצין את התשובה שנראתה לו כמובנת מאליה.
“מה שצריך לעשות", הפתיע מורנו, “זה מה שאני הייתי עושה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, תגיד: ‘שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'".
“אוקיי", חייך הקצין החילוני, “אמרתי שמע ישראל, ושנייה אחר כך המסוק יתרסק על הקרקע וכולנו נמות..."
מורנו לא חייך, והסביר במלוא הרצינות: “כשנשארו לאדם חמש שניות בלבד לחיות וחיים נצחיים אחריהן, אז לחמש השניות האלה יש משמעות נצחית. משמעות של חיים. אבל אם אחרי חמש השניות האלה אתה הופך להיות אפר ועפר וכלום, אז תדע לך שלא רק לחמש השניות האלה אין כל משמעות, אלא לכל החיים שהיו לפניהם, שהם שלב אחד בלבד בדרך אל השלב הבא".
השיחה הסתיימה. בתוך זמן קצר יעלו שניהם על אחד משני מסוקי היסעור שינחיתו את הכוח הגדול, כ־100 לוחמי סיירת מטכ"ל ויחידות נוספות, סמוך לעיירה בעל בק בבקעת הלבנון.
עמנואל מורנו, הקצין הבכיר בכוח, שלף מכיס האפוד ספר קטן והחל לעיין בו בשעה שמנוע היסעור התעורר לחיים. אחד הלוחמים שישב לצדו סיפר לימים שראה אותו ממלמל דברים לעצמו. “הוא בטח אמר תהילים", אמר למאיה, אלמנתו של מורנו. “זה לא היה תהילים", היא מיהרה לתקן אותו, “זו בדיוק הייתה השעה של קבלת שבת וזה מה שהוא לחש לעצמו. הוא ידע שאנחנו אומרים את אותם דברים עכשיו בבית".
השבת נכנסה בדיוק כשקברניט המסוק דיווח ברשת הקשר הפנימית: “נכנסנו למרחב האווירי של לבנון".
וואו, זה עמנואל מורנו
עמנואל מורנו, היחיד מבין עשרות אלפי חללי צה"ל שנאסר עד כה לפרסם את תמונתו, נולד ב־1971 בפריז, בן רביעי לאילן וסילביה, שהכירו כמה שנים קודם לכן במכון ללימודי יהדות וחזרה בתשובה, שם למדו לצד לימודים אקדמיים. אילן, בן למשפחה יהודית חילונית ממרוקו, נחשף לחיים הדתיים רק לפני שחגג בר מצווה, זאת בעקבות שיחה עם בן משפחה דתי שהתפלא לשמוע שהנער הצעיר שעומד לעלות לתורה הוא גוי מוחלט, לא יודע מילה בעברית ומעט מאוד על יהדות ודת. בעקבות המפגש החליט הנער להתקרב לדת ולהתעמק בלימודי היהדות, ובגיל 15 הודיע להוריו שכיהודי הוא אינו יכול להמשיך ללמוד בימי שבת בתיכון הכללי, שהשפה השלטת בו הייתה צרפתית.
בהמשך היגרה המשפחה לצרפת, וכמה שנים לאחר מכן, במכון להכרת היהדות, פגש אילן את סילביה, צעירה יהודייה שמשפחתה הגיעה מתוניס, והשניים נישאו. לאחר מלחמת ששת הימים התגבשה החלטה משותפת לעלות לישראל, ובשנת 1972, עם ארבעה בנים, שמואל, משה, דן ועמנואל בן השנה, הגיעה משפחת מורנו לירושלים ושם גם נולד בן הזקונים, דוד. משפחת מורנו התגוררה בפאתיה של השכונה החרדית סנהדריה בירושלים. אילן החל לעבוד במוסד לביטוח לאומי. כדי להשלים הכנסה עבד כמדריך ג'ודו, ולימים הקריירה שלו נסקה כשהתמנה לסמנכ"ל בכיר בביטוח לאומי.
עמנואל היה בן 5 כשנחטף מטוס אייר פראנס שהיה בדרכו מישראל לפריז ועליו קרוב ל־200 נוסעים, ישראלים ובעלי אזרחות זרה. רק שנים מאוחר יותר סיפרו לו שסבתו, נינט, הייתה על המטוס לאחר שחזרה מביקור בישראל. הסבתא, בעלת דרכון צרפתי, שוחררה עם כל האזרחים הזרים באנטבה בירת אוגנדה, שם נחת המטוס החטוף, ולימים התברר לבני המשפחה שלאחר שהגיעה בשלום לפריז, נפגשה עם אנשי המוסד שמיהרו לצרפת כדי לדלות מהמשוחררים כל מידע אפשרי על החוטפים ועל המקום שבו הוחזקו בני הערובה. נינט ידעה לפרט על בית הנתיבות של אנטבה שבו הוחזקו הישראלים, ואף שרטטה בצורה מדויקת את מבנה המקום - מידע שסייע בהמשך לפעולה הנועזת של צה"ל באנטבה.
בני משפחה וחברים יודעים לספר על נער שלא בלט חברתית באותן שנים. הוא סיים בית ספר תיכון דתי בירושלים ונחשב תלמיד טוב, רציני ויסודי במקצועות הכלליים, עם משיכה להיסטוריה, בעיקר יהודית ותולדות ארץ ישראל, ומצטיין בלימודי יהדות ותורה. נער חד לשון ומהיר מחשבה, שמחשב כמה צעדים קדימה וגובר על אחיו הבוגרים בוויכוחים ובמשחקי חשיבה. החדר שלו בבית ההורים היה עמוס בספרי קודש וכאלה שעסקו במורשת היהודית. אהב להתעמק בפלפולי הגמרא, היה פעיל בבני עקיבא והשירות הצבאי לא היה באותה עת במוקד העניין שלו.
לקראת סיום לימודי התיכון, הפתיע בשתי החלטות יוצאות דופן: הוא רוצה להתגייס לסיירת מטכ"ל, ולצאת לשנת לימודים במכינה הקדם־צבאית “בני דוד" ביישוב עלי, מכינה שהוקמה בשנת 1988, שנה אחת בלבד לפני שהגיע אליה, ושמה לה כמטרה לחזק את הזהות הדתית והערכית של המצטרפים, בעיקר בלימודי גמרא, ולהכין אותם לקראת המפגש הקרוב עם החברה החילונית בצבא.
הוא לא סיפר למה דווקא סיירת מטכ"ל, ולא מעט חברים התפלאו מה לעמנואל מורנו, הנער הדתי שגם אחרי שסיים את בית הספר התיכון נראה כילד בן 12, וליחידה שהסיפורים על מעלליה עברו מפה לאוזן, ורוב אלה שזכו להתקבל לשורותיה - בדרך כלל בשיטת חבר מביא חבר - נמנו עם בני ההתיישבות העובדת, בני קיבוצים ומושבים. המעטים שידעו על החלטתו לנסות ולהתקבל ליחידה פקפקו בסיכויים שלו: בכל שנה יש יותר מ־500 מתנדבים שמנסים להתקבל, מתוכם מקבלים כמה עשרות בלבד ורק בודדים מסיימים את המסלול. מה הסיכויים שעמנואל יהיה ביניהם?
אבל עמנואל הפתיע ועבר בהצלחה את הגיבוש לסיירת ומיד לאחריו לקח שנת חופש והתקבל לישיבה בעלי, למחזור השני של התלמידים במכינה. יחד איתו במחזור למד גם רועי קליין, עוד שֵׁם שייכנס בהמשך לסיפורי מורשת הקרב של מלחמות ישראל. “כבר מהיום הראשון במכינה הסתכלנו עליו בהערצה", סיפר אחד החניכים שם, “וואו, זה עמנואל מורנו, הוא התקבל לסיירת מטכ"ל..."
ראשי המכינה בעלי היו הראשונים שגילו את רצון הברזל של החניך הצעיר ואת המוטיבציה האדירה להוכיח שהוא יכול לא פחות מהאחרים, ואולי בזכות האמונה - אף יותר. במהלך החופשות מהלימודים מתנסים התלמידים גם בניווטים כהכנה לשירות הצבאי. רבים מבני המחזור שהגיעו יחד איתו למכינה באו מיישובי יהודה ושומרון, ינקו טבע מילדות, טיילו וסיירו מגיל צעיר בגבעות ובוואדיות. מבחינה זו עמנואל היה יוצא דופן, אבל כל מורי הישיבה וגם חבריו ללימודים התרשמו מהרצון העז שבער בו. בטקס הסיום של המכינה, בתום השנה הראשונה, התלמידים חיברו לכבודו שיר: “עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנואל מורנו..."
לוחם עבר ביחידה וטייס קרב בהמשך, סיפר על שבוע התרשמות שלו במכינה, כחלק מהמסלול הקבוע של ראשיה להציג את המקום בפני חניכים חדשים. זה היה המפגש הראשון שלו עם עמנואל, ולאחריו שמע את ראשי הישיבה אומרים: “זה עמנואל מורנו, והוא יהיה לוחם בסיירת מטכ"ל".
“הרושם הראשוני שלי היה שהם מדברים סתם", סיפר. “מה, הבחור הרזה הזה עם הפנים הילדותיות יהיה לוחם בסיירת מטכ"ל? זה נראה לי מוזר. בתדמית שלי, לוחם בסיירת מטכ"ל חייב להיות גדול וחזק, לא נמוך ורזה כמוהו. רק לאחר ששנינו הגענו ליחידה, הבנתי שבזכות כוח הרצון שלו וההכנה הנפשית שעבר הוא יסיים את מסלול הלוחם".
בסיום שנת הלימודים, לפני הגיוס, יצא עם כמה חברים לטיול בסיני שממנו נותרה מזכרת אחת - תצלום משותף על פסגת ג'בל מוסא עם ארבעה מחבריו הקרובים: ד', שהיה קצין בסיירת מטכ"ל; יוסי, שנהרג ממטען צד; עזרא, שנהרג מאש כוחותינו בהר דב בצפון; ונתי, שנהרג בפיגוע בקפה “מומנט" בירושלים. בתמונה נוספת, עמנואל צולם מאחור, רק גבו נחשף למצלמה, וזה התצלום היחיד שלו שאושר עד כה לפרסום.
ב־2 באוגוסט 1990 החלה טירונות הסיירת. כ־100 צעירים שעברו את גיבוש הסיירת הגיעו למחנה האימונים במתקן אדם. זה היה המפגש הראשון של עמנואל עם הצבא, עם האימונים, ועם מפקדים שמנסים לסחוט מהטירונים עוד ועוד. האימונים לא היו קלים. שלא כמו רבים מאלה שהיו לצדו בטירונות, הוא לא עבר הכנה לקראת מה שמחכה לו, לא התאמן בריצה, לא הרגיש את משא האלונקה על כתפיו, אבל לרגע לא חשב לוותר. נשך שפתיים והמשיך. כוח רצון, אמונה ופסוקים מהגמרא, כל אלה נתנו לו את הכוח לא להישבר.
לקראת סיום הטירונות, החליטו המפקדים שהאימונים היו קלים מדי והחליטו להאריכה בשבוע נוסף. שבוע איפוס הם קראו לו. נפתלי בנט, לוחם נוסף שעבר עם עמנואל את הטירונות, תיאר את אותו שבוע כסיוט מתמשך. משימה אחר משימה עם הפסקה קלה לשינה בלילה, 50 דקות בלבד... לאחר אותו שבוע החליטו המפקדים מי יישאר ויתחיל את אימון הלוחם של הסיירת, ומי יעבור ליחידות אחרות. מתוך כ־100 הלוחמים שהתחילו את הטירונות נבחרו 24, עמנואל מורנו ונפתלי בנט ביניהם. שניהם המשיכו למסלול היחידה ב"צוות גיורא". יחד איתם היו בצוות עוד שני חובשי כיפה.
נפתלי בנט: “בהתחלה לא היה בו שום ייחוד. הוא לא היה גבוה וחסון, לא היה לו כישרון ניווט טבעי והוא לא היה מהזריזים בהפעלת נשק. בשבועות הראשונים של אימון הלוחם, הוא היה בשליש האחרון מבחינת ביצועי הצוות. לפעמים ממש נָשק לקו האדום של ההדחה, אבל צלח את כל המכשולים והקשיים בזכות נחישות בלתי נדלית".
על הקושי באימונים נוסף גם מזג האוויר הסוער. החורף של שנת 90' היה קשה במיוחד. שיטפונות בנחלים ובוואדיות שבהם התאמנו הלוחמים, ואת הלילות הקרים העבירו באוהלי סיירים שהתמלאו בבוץ סמיך. המאמץ הפיזי שנדרש מהלוחמים הצעירים היה לעתים אל־אנושי. עמנואל, שנראה בחודשי האימון הראשונים כמי שלא ישרוד את המסלול הארוך, הפתיע בכל פעם מחדש. חייל מופנם, ממעט לדבר, אבל עם הקשבה מוחלטת למפקדים ורצון לבצע בקפדנות כל פקודה. עם הזמן התגלה פן מיוחד באופיו: בסיום מסע מפרך, כשהצוות נדרש להיערך לסידור המאהל ומסדר המפקד, כל אחד היה מרוכז בעצמו ורק עמנואל, שהתארגן מהר מכולם, בא לעזרת האחרים כדי שהצוות כולו יעמוד בלוח הזמנים הצפוף. “הוא אף פעם לא שאל אם צריך עזרה", שחזר נפתלי בנט, “פשוט הגיע והתחיל לעבור מאחד לשני, הכול בשקט, כמעט בלי מילים".
מנהיגות שקטה
הקושי באימונים גבר, ולוחמי הצוות רואים כיצד עמנואל מתחשל ומושך עצמו למעלה. איום ההדחה כבר לא מרחף מעליו והוא מצליח להתגבר על כל מכשול שניצב בפניו. במהלך האימונים שמים בסיירת דגש מיוחד על ניווטים. שלא כמו לוחמים אחרים בצוות, עמנואל הוא לא נווט טבעי. אין לו את הכישרון הזה שעליו אומרים או שיש לך אותו או שאף פעם לא יהיה לך אותו, אבל המפקדים מבחינים בשיטה שהוא מסגל לעצמו כדי להצליח גם בתחום הזה: יש כאלה שמספיקות להם כמה שניות של התבוננות במפה כדי ללמוד את הציר לקראת הניווט. עמנואל יצר לעצמו סיפור על כל אחד מקטעי הדרך, ישב ושינן אותו, ותמיד צלח את הניווט בשלום.
נפתלי בנט: “שבוע הניווטים שעברנו בגליל היה קשה. כל לילה ניווטנו 35 או 40 קילומטרים. ניווט בדד. הלכנו עם כל הציוד. מנווטים מחשיכה ועד אור ראשון. ניווטים לא קלים. הרבה התברברויות בשטח. יש כאלה שמגיעים בזמן ויש כאלה שמגיעים שעות אחריהם".
בנט נחשב לנווט טבעי, אחד הטובים בצוות שהגיע בין הראשונים למקום הריכוז. “באופן טבעי, כל מי שמגיע, תופס מיד פינה בצל כדי לחטוף שינה קצרה עד שמתחילים להתכונן לניווט הבא. עמנואל היה מגיע בדרך כלל בין האחרונים, אבל בניגוד אלינו, הוא לא חיפש ישר את הפינה שלו. אני מנסה להירדם, ובזווית העין רואה שעמנואל מרים שקית עם מלפפונים ומתחיל לקלף. אחר כך מתחיל לחתוך עגבניות ולקלף בצל. כשכולם היו עסוקים בעצמם, עמנואל הרגיש שיש לו משימות צוותיות: לדאוג לכולם. ואז חבר צוות אחר הצטרף אליו, ועוד אחד יצא מהשק שינה, ובסוף כולם מכינים יחד את האוכל. נגמרה העייפות. היפה בעיני אצלו, זה שהוא אף פעם לא הטיף לחברים בצוות על כך שאינם עוזרים, מעולם לא קיטר והתלונן על הקשיים. גילינו אצלו מנהיגות שקטה של מעשים".
בצוות שמים לב לגרף ההתקדמות שלו. בכניסה לחדר האוכל ניצב עמוד, וממנו משתלשל חבל באורך שמונה מטרים. לפני כל כניסה לחדר האוכל, הלוחמים נדרשו לטפס על החבל בכוח שרירי הידיים בלבד. בראשית המסלול עמנואל התקשה להגיע לקצה החבל, אבל ככל שחלף הזמן, הטיפוס היה קל יותר עבורו. נפתלי בנט: “בתחילת המסלול אי אפשר היה להצביע על תחום מסוים ולהגיד שעמנואל היה טוב בו מאחרים: לא בניווט, לא בכושר, לא כצלף; הוא לא היה 'סופרמן' של הצוות. אבל ככל שהתקדמנו, ראינו שהוא פשוט מתאמץ יותר מכולם, וככה הצליח לעקוף את כל הלוחמים בצוות".
כחייל במסלול, ובהמשך גם כקצין, הוא ייחס חשיבות רבה לפקודות וציית להן מבלי לחפף ולעגל פינות. אחת הסדרות המאתגרות במסלול הייתה סדרת לוט"ר - לוחמת טרור - שבה לומדים קרב מגע והגנה עצמית. במסגרת האימונים, מתחלקים לזוגות ופשוט מרביצים זה לזה. כמעט כולם למדו כיצד לחפף, לסכם מראש לא להרביץ חזק, רק לצאת ידי חובה. עם עמנואל אי אפשר היה להגיע לסיכום כזה. הוא לקח את האימון ברצינות הכי גדולה ופשוט פירק במכות את כל אלה שהיו מולו.
בשלבי הסיום של המסלול, עמנואל היה מהבולטים שבצוות. כל זה בזכות כוח רצון להוכיח לעצמו שהוא יכול. על היעדר התכונות הטבעיות שהיו לאחרים הוא התגבר בכך שפשוט התאמץ והשתדל יותר מכל אחד אחר בצוות. זה היה סוד ההצלחה שלו. בנט: “במהלך המסלול הארוך והקשה גיליתי את סודו - האמונה. בזכותה צלח את כל המכשולים והפך למנהיג השקט של הצוות. ראיתי את מה שהפך אותו לימים לאחד מגדולי הלוחמים בהיסטוריה של צה"ל: תחכום, מקוריות, קור רוח ויכולת לחימה בלתי רגילה עם שילוב של ערכים ומוסר. ההוכחה לכך הייתה כשסיימנו את אימון הלוחם.
סולם הערכים שלו היה שונה משל רבים אחרים: הוא שנא תהילה ואליטיזם; התרחק מכל סוג של שררה; נתן יחס דומה לטבח ולמפקד, כבוד לכל אדם באשר הוא אדם; דרגות ומעמד לא הרשימו אותו. כשהרגיש צורך למתוח ביקורת על משהו או מישהו - לא הייתה לו בעיה להתווכח עם בכירים ממנו. דברים חומריים לא דיברו אליו. בשנת 2002, כשאני כבר בתוך עולם ההייטק, הגעתי לביקור מארצות הברית ונפגשנו, כמובן. הוא התעניין מה אני עושה, שאל הרבה שאלות, אבל אמר לי משפט שיישאר חקוק אצלי לנצח: ‘כל הדבר הזה, כסף, לא מושך אותי. צריך לתת הכול למען המדינה'".
הצוות הקטן, “צוות גיורא", התגבש מאימון לאימון, מקושי לקושי, כשעמנואל מורנו הופך בהדרגה לדמות מובילה. לקראת חנוכה, כשהלוחמים כבר ספרו את הימים שנותרו עד לסיום המסלול, כשנראה היה שהחלק הקשה מאחוריהם, התבשרו החיילים שהם עולים לאימון נוסף, הפעם ברמת הגולן. חורף, קור אימים, גשם וערפל, ואיש מהם לא היה מוכן להפתעה שחיכתה להם: מסע למרחק של 160 קילומטרים. משאית פיזרה אותם בכמה נקודות בתחילת המסלול. הם לא ידעו אפילו היכן נקודת המוצא, רק ידעו שהם ברמת הגולן: “אין לכם אוכל, אין לכם מים, תסתדרו ותגיעו ליעד", נפרד מהם מפקד הצוות.
נפתלי בנט: “הסתדרנו. עם עמנואל פרצנו למסעדות, נכנסנו לבתים במושבים וקיבוצים והוצאנו משם ארגזי אוכל. במושב עלמה פרצנו לבית והוצאנו אוכל מהמקרר, קפצנו על משאיות לטרמפים והשתלטנו על ניידת חב"ד של חנוכה... עברנו ביחד גם את הניווט המסכם של המסלול, ‘סמלים', שבו אתה לבד עם עצמך במשך שבוע שלם, מתרגל משימות חדירה ל'יעדי אויב' בלילה והסתוות ביום, והגענו ביחד, 11 לוחמים מתוך המאות שרצו להתקבל לסיירת, לחִרבת מנשייה ליד דימונה ושם קיבלנו את סמל היחידה, כנפונים שלעולם אי אפשר לענוד אותו ולהיחשף דרכן כמי שמשרתים בסיירת מטכ"ל".
בשפיץ של המבצע
לגיורא, מפקד הצוות שלהם במסלול, שעקב כל העת אחר גרף ההשתפרות של הלוחם הצעיר, לא היה כל ספק מי ראוי להיבחר כלוחם המצטיין של הצוות: “מאז ימי בר כוכבא, לא היה לוחם כל כך טוב לעם ישראל כמו עמנואל", הוא הפתיע את לוחמי הצוות, ואת עמנואל עצמו, במהלך שיחה גלויה לקראת סיום המסלול. בתיק האישי של עמנואל כתב גיורא: “באחת הסדרות, עמנואל מורנו ביצע את המשימות בצורה מעוררת הערצה, מתוך שיקול דעת בלתי רגיל וגילוי יכולות פשוט פנומנליות, שאותנו, המפקדים, זה הדהים".
עמנואל שמע את הדברים, הובך לא אחת, אך מעולם לא גבה לבו. הוא גם מיעט לחשוף את העובדה שהוא בסיירת מטכ"ל. את המדים והדרגות מיהר להסיר מעליו כל אימת שיצא לחופשה מהבסיס. “מה, הוא באמת קצין בסיירת מטכ"ל?", השתוממה מאיה ויצמן, אז עדיין חברתו, כששמעה מאביה פרטים על הבחור שאיתו יצאה לכמה דייטים. יום אחד הגיע ליחידה קצין שסופח אליה. קבלת הפנים לא הייתה מרשימה במיוחד, והוא נשלח עם בגדי עבודה, דלי וסמרטוט, לנקות שירותים. כשהגיע למקום מצא לצדו חייל בבגדי עבודה ללא דרגות, שנראה קצת מבוגר מרוב חיילי היחידה, מנסה לפתוח סתימה בשירותים. “כדאי לך לקפל את השרוולים כדי שלא יתלכלכו", יעץ לו והמשיך לעבוד עד שהסתימה נפתחה. זמן קצר לאחר מכן נקרא אותו קצין מסופח להתייצב במשרדו של עמנואל מורנו.
ההפתעה הייתה שלמה כשגילה שמדובר באותו חייל שפתח קודם לכן את הסתימה בשירותים. ביחידה עמנואל הוא איש של מבצעים. “מלכתחילה עמנואל לא ראה את עצמו במסלול של פיקוד על לוחמים", סיפר אחד הקצינים ביחידה. “גם כשחזר מקורס קצינים היה ברור לו שהכיוון הוא מקצועי, מבצעי. ב־16 השנים שבהן היה ביחידה, הוא השתתף ביותר מבצעים מאשר כל לוחם אחר בסיירת, תמיד בשפיץ של המבצע. ‘מצביא', כפי שנהוג לכנות ביחידה את בעל התפקיד. לא תמיד מפקד המבצע, לא אחת המפקדים צעירים ממנו וזוטרים ממנו בדרגות, אבל הוא תמיד אחראי על הביצוע, עם קור הרוח, המקצועיות והתחכום שלו".
לוחם ב"צוות גיורא" שעבר בהמשך לחיל האוויר כטייס קרב: “מורנו זה איש של ניגודים עצומים. מצד אחד עדינות מאוד גדולה ורגישות כלפי חברים, ומצד שני רצח בעיניים ולוחמנות עד כדי טירוף כשהיה צריך. עמנואל, ללא כל ספק, הוא מאלה שהשתתפו יותר מאחרים במבצעי היחידה. התחושה במבצע היא של עשייה, של מאמץ מאוד גדול, אבל אתה יוצא למבצע בידיעה שלצדך נמצאים החברים הכי טובים שלך, כמו עמנואל, ובזכות זה אתה מרגיש מוגן; מרגיש ששום דבר לא יכול לקרות לך".
הצד המבצעי שהיה בנפשו לא בא על חשבון האמונה. כל מי שנכנס לחדרו ביחידה נחשף קודם כל לספרי הגמרא במדפים, לצד מפות מבצעיות וחומר סודי. בפינת השולחן היו תמיד ספר גמרא ושני ספרוני כיס: “דרך ה'" לרמח"ל ו"שמירת הלשון" של החפץ חיים; ספרייה קטנה שליוותה אותו גם במבצעים שבהם השתתף. כשירד מהמסוק בדרך למבצע, השאיר אותם תמיד בתא הטייס ואסף אותם מיד בשובו. כל רגע פנוי הקדיש ללימודים ולקריאה. היו לו יחסים מיוחדים עם טבחי היחידה, ואלה תמיד עדכנו אותו על סוגי הבשר שהגיעו למטבח. רק כששמע מהטבח שהיום הגיע בשר “חלק" הסכים לאכול בשר, כשלא היה בטוח בסוג הכשרות העדיף לאכול סלט. לא אחת התייצב בפתח בית הכנסת ביחידה ואסף קצינים וחיילים - חילונים כמובן - למניין.
כשנשאלו הקיבוצניקים שביניהם איך הסכימו להצטרף למניין, הייתה להם תמיד תשובה מוכנה: “עמנואל ביקש, ולא יכולנו להגיד לא". אחד הקצינים החדשים שהגיעו ליחידה סיפר שביום הראשון ראה מישהו עומד בפתח בית הכנסת, ללא דרגות כמובן, ומבקש מחיילים להצטרף למניין. הוא היה בטוח שמדובר ברב היחידה. השבת הייתה קדושה עבורו. בסופי השבוע שעשה ביחידה הקפיד להדליק את האור בחדרו לפני כניסת השבת ולכבותו רק לאחר צאתה. באחת השבתות הוזעק מביתו לאירוע ביטחוני מסוים. זה היה יום קיץ חם במיוחד, והנהג הופתע כשעמנואל ביקש ממנו שלא ללחוץ על מתג המזגן ולא לפתוח ולסגור את החלון החשמלי. מעת לעת, במהלך הנסיעה, פתח את דלת המכונית כדי שייכנס אוויר פנימה. “ככה מרגישים את האוויר של ארץ ישראל", אמר לנהג.