נגמר הדלק

כל הדמויות בדויות חוץ מאלה שלא.

לזכר אהרל'ה שמי וחבורת "דבר אחר"

First we take Manhattan, /

Then we take Berlin

שלושה שירים של לאונרד כהן חזרו ונשמעו, כמו בלופ, בחצר של קוֹרניש, מאיזה טייפ ישן שאינגָלֶה חיבר לרמקול תלוי על ענף יבש של עץ תאנה בפינת החצר, ליד חומת החומר העתיקה של החאן. השירים האחרים שלצליליהם עבדו אינגלה, קמי, מוּסָסוֹ, קובי הראל וסמי היו "אני הגבר שלך" ו"כל אחד יודע". מעבר לרחוב הירקון רעם והתנחשל הים מול המוני הרוחצים.

ד"ר סוסיאה עבד לצלילי קולו שלו, והיה מפזם לעצמו שירים נשכחים של ארצישראל ההולכת ונשכחת, כמו "עומדים אנו במשמרת / מעל ראשינו כוכבים./ חבר שומר, חברה שומרת / ובידינו הרובים", או "אור חבצלות, זמר שושנים", או "לא נורא, נתגבר / עוד נגיע לחוף הזוהר", או "בדרך צפונה / הנה הגבול קָרֵב / נצא רעי למארב", או "שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי". שירי עוז ושירי געגוע נוגים וכאלה, מהימים שבהם אמרו "חבר" ו"רֵעַ" ולא "אחי" ו"נשמה". זה היה בתחילת שנות ה־90 - ואני, כידיד וכבן כפר של קורניש, הייתי מזדמן למפגשים האלה, מפעם לפעם.

השישה, חברים ליחידת לוחמים בצנחנים של שנות ה־50, היו מתאספים בקורנישיה, כך כינו את המקום, על שם בעליו, באחת השכונות הישנות של צפון תל אביב, בכל יום שישי, מהבוקר ועד לרדת החשיכה, בארבע עונות השנה, כדי להגשים חלום: לבנות מטוס אמיתי. הם לא היו חובבנים: אינגלה הענק בעל פני התינוק (מכאן כינויו. אינגעלע, ילד ביידיש), אלוף משנה במיל' בדימוס וטייס אמריטוס, הלך מהצנחנים לקורס טיס ולחם במטוסו במלחמות סיני, ששת הימים ויום כיפור; קובי הראל, עורך דין לענייני נדל"ן; סמי מורנו, מנהל מלון יוקרה בהרצליה; ועמוס "מוּסָסוֹ" קידר, בקר טיסה ופעיל מרכזי במפלגת צומת של רפול, הוציאו רישיונות טיסה אזרחיים; וקמי קורניש היה טייס דאונים מצטיין עוד בכפר שלנו, אחרי הצבא (שם נזרק מקורס הטיס בשלב האחרון בגלל, כך סיפר, "התחצפות לעֵייזר").

את ימיו חילק בין משפחתו והמשק שלו במושב לבין עסק האבטחות העולמי המצליח שניהל ממרתף קטנטן ברחוב בר כוכבא בתל אביב, עם חבר אחר שלו, לייזי פינקמן. ד"ר סוסיאה היה טייס אזרחי, שהפך למהנדס אווירונאוטיקה ומומחה גדול לטורבו־מכניקה, בפקולטה להנדסה אווירונאוטית בטכניון. מאז האסון שבו התרסק מטוס ססנה שהטיס מעל צפון יוון, ב־1960, כשחברתו שישבה לצדו נהרגה והוא יצא מחורבות האלומיניום והזכוכית בלי פגע, נושא בזרועותיו את גופתה, נשבע שלא ינהג יותר במטוס כלשהו, וקיים. החלטה קשה, אמר לי קורניש, למי שהתעופה, מהותה ונשמתה הפכו לחלק בלתי נפרד ממחזור הדם שלו.

כולם היו בתחילת העשור השביעי לחייהם, 60 פלוס, מבוגרים ממני בכעשור; כולם היו מכורים לטיס ולמטוסים וכולם חברים מושבעים, אף שהיו רבים ומתווכחים ביניהם כל הזמן בקולי קולות, במפגשי העבודה שלהם, חוץ מאלכס סוסיאה, שהיה אדם חרישי, מסוגר ונוטה לדיכאונות. חשבתי שהם אימצו לעצמם את הקול הרם מדי של קמי קורניש המושבניק (שהרי, כידוע, מושבניקים מדברים בקול רם מאז שעמדו על דעתם, אף שסביבתם הכפרית שקטה, יחסית, לעומת העיר. גם לי מעירים לעתים שקולי רם מדי) והיו מנסרים וקודחים, מלחימים, מרקעים בפטיש, מבריגים ומשייפים ומנסים בצעקות להתגבר זה על דברי חברו.

כולם היו מעורים במתרחש בארץ ובעולם, פוליטית, חברתית וצבאית, ולכל אחד היו, כמובן, דעות נחרצות על מקבלי ההחלטות, המנהיגים והמצביאים. הצעקות הרמות ביותר היו בנושא הסכמי אוסלו ורבין, שלחץ כנאנס את יד ערפאת בחזית הבית הלבן ("יאסר מחכה לרבין, יאיי־יאיי־יאיי", שר בלעג סמי השמן, שהיה, לדברי קמי, "רוויזיוניסט מטומטם ידוע לשמצה". ואילו מוססו צעק, "מה יש לכם מרבין, יא נביילעס?! הוא שבוי של יוסי ביילין ופרס"); השחיתות הנצחית ("כל אחד יודע שמי שיכול גונב לכיסים שלו ו'עושה למשפחתו'. שהעניים נשארים עניים והעשירים מתעשרים עוד יותר", דברי אינגלה); הזיכוי בבית המשפט העליון לג'ון דמיאניוק ("הדרעק הזה, שפטל, שהוציא נקי את המניאק הנאצי", קרא קובי. "שורף פוסטרים של בן־גוריון וגולדה על מרפסת הבית שלו"), הקלטת הלוהטת של נתניהו מהאופוזיציה, שבגד באשתו והאשים את דוד לוי בהפצתה ("אני דווקא בעד הביבי הזה", קרא אינגלה.

"מה אתם רוצים? יש גבר שלא דופק מהצד? שכחתם את משה זיין?". הוא עצמו היה גרוש משלוש נשים, שלפי עדויות חבריו היו כולן רזאלות, איילות, כלומר חתיכות, כמו שנהגו לומר, ואב לשש בנות משלושתן, ועדיין נחשב למשכיב נשים מצטיין); ועל שריפת 80 גברים, נשים וילדים במצור על הכת של דיוויד כורש בוואקו, טקסס ("בוא'נה, הם לא נשרפו. הם התאבדו לפקודתו. כל גורו כזה, שמקים לעצמו כת ומשעבד אחרים, הייתי דופק לו כדור במצח", צרח סמי מורנו הצרוד נצחית, כשעורפו מאדים ממאמץ).

וכשלא צעקו כולם זה כנגד זה את האקטואליה, דיברו בהתרגשות עצורה, שהבהיקה בעיניהם באפלולית הירוקה של משקפי הרייבאן הנצחיים. דיברו על מטוסים, תעופה, אווירובטיקה; על מפלטים, מוטת כנפיים ועומס כנף, סגסוגות של מגנזיום ואלומיניום, מדפים וספוילרים, מהירות מאך, ביצועי מנוע, חיווט, זוויות המראה ונחיתה, יחס גלישה וכיוצא באלה מונחים, שמעניינים רק משוגעים לדבר. מעולם לא הבנתי מה מרהיב בקידוש הרקיע והמרחבים, בהערצה לנחיתות הקלאסיות ולטייסים המיתולוגיים, בהגאי הגובה ובמייצבי הטיסה, מילים שהגו משוגעי הטיס כבתפילה.

***

ילדותי ונעורי לוו תדיר בצווחותיהם של מטוסי קרב ומפציצים, דקוטות, מוסטנגים וספיטפיירים, ואחר כך מטוסי הסילון הראשונים הצרפתיים, המיסטרים והמיראז'ים, ואז האמריקאיים, הסקייהוק והפאנטום, שחצו את תחומי השלווה הכפרית והריצו צלליות על מרחבי השדות. הייתי הילד הראשון שהגיע, בתחילת מלחמת העצמאות, לשדה אספסת בדרך העפר שהובילה למושב הדתי השכן וגילה שם את מטוס הקרב המצרי, שהופל באותו בוקר שבת בירי מטוס בריטי. ליד שלד המטוס השרוף והמבוקע ראיתי את גופת הטייס המפוחמת. הוא וארבעה מעמיתיו ביקשו להפציץ את שדה התעופה הצבאי ליד המושב, בהערכה מוטעית שכוחות ההגנה כבר השתלטו עליו.

האר־איי־אף הבריטי העלה כמה ספיטים, כך כונו הספיטפיירים, מטוסי הקרב במלחמת העולם השנייה, ואלה הפילו חת ושתיים את המטוסים המצריים. כעבור שנתיים, כשיצאנו להפסקה מהכיתה, ראינו מחזה מחריד: דקוטה שדבוקת צנחנים צנחה ממנו בשדות הכפר, ליד חורשת האיקליפטוס והמסילה הצרה והנשכחת של רכבת העמק, סבב בשמיים הכחולים והנקיים במעגלי ייאוש ואין־אונים, גורר אחריו באוויר את אחד הצנחנים, שמיתר ממצנחו נתפס בעת הקפיצה בזנב המטוס ולא היה ניתן לשחררו. סיפרו אחר כך שהבחור פשוט קפא מהקור.

כמה שנים לאחר מכן נסקו ארבעה מטוסים משדה התעופה הצבאי הסמוך, ושניים מהם התנגשו באוויר. טייסיהם נהרגו. שברי מטוס אחד וגופת טייסו נפלו בחלקת הבוטנים שמאחורי הרפת, במשק שלנו. אבא נטע לאחר מכן מעגל של ברושים זקופים במקום שבו נפל הטייס, עמרי מעין חרוד. משפחתו הציבה מצבה במרכז המעגל ומדי שנה הגיעה לאתר המוות, לזכור את המת. כך שהיה לי צבר גדול של שעות מטוסים כמטרד טראומטי בילדותי, ובבגרותי העברתי שעות של תורים והמתנה בנמלי תעופה בארץ ובעולם; שעות של טיסות קשות שאינך יכול להירדם בהן; שעות וימים של ג'ט־לג, יעפת, בטיסות מעבר לאטלנטי.

בכל שנה ביולי היו כל חברי הקורנישיה טסים לארצות הברית, לעיירה בשם המצחיק אושקוש בוויסקונסין, שהייתה, כך למדתי, המֶכָּה של אוהבי המטוסים והטיסות. לעתים הגיעו לשם עם כל המשפחה. שם, במשך שבוע, מאות אלפי מבקרים, כולל כמאה אלף חברי ארגון חובבי הטיסה העולמי, טייסים בדימוס, מקצוענים וחובבנים בעלי רישיון טיסה; נווטים, פקחי ובקרי טיסה, עם נשים וילדים וסתם משוגעי שחקים, היו נודדים על משטחי ענק, בין המסלולים ואלפי המטוסים הקלים שנאספו מכל רחבי אמריקה ומהעולם; משתתפים בפאנלים מקצועיים, שולחים את ילדיהם לחוגי הפעלה, חוזים באייר־שואו, תצוגת הטיס הגדולה, נכנסים לפורומים של חולי אוויר כמוהם, מבקרים במוזיאוני הטיס והמטוסים - בעיקר טסים במטוס שכור עם מדריך מקומי קבוע, כי לטוס לבד יש צורך באושקוש ברישיון טיס אמריקאי.

בשעות הפנאי היו מבלים באחוות הומות של מרכיבי רייבאן כהים, במסעדות ובמועדונים בסביבה. חובבים אחרים היו מביאים, בדרך כלל בהעברה ימית, את המטוס שבנו במו ידיהם, מציגים אותו לראווה, מקרינים סרטים על שלבי הרכבתו ועל מציאת רכיבים חלופיים מתמיהים - ידיות של דלתות, מצתי מכוניות, חלקים משואב אבק ועוד - ומטיסים את מעשי ידיהם בהתרגשות עצומה המתפרצת מאחורי משקפי השמש שלהם בתעופת יום הסיום.

אלכס סוסיאה היה תמיד חלק מחבורת היוצאים לאושקוש, והיה עובר בשתיקה עגמומית של מי שמתגעגע נגד רצונו, בין המטוסים הרבים, השונים והמשונים, לפעמים מלטף כנף או גף, יושב בפאנלים ובפורומים ולא אומר מילה (אף כי פעם, סיפר קמי, נשא הרצאה מדהימה בפורום שאליו הוזמן, על ניצולת האנרגיה במנועי טורבו־מניפה). מעולם, כמובן, לא התיישב בתא הטייס להטיס מטוס ומעולם לא הביא איתו לאושקוש את בנו היחיד או את אשתו.

כמה שנים לפני שפגשתי בהם לראשונה בחצרו של קמי קורניש, הם החליטו לבנות את המטוס, כשהמטרה היא להציגו ולהטיסו באחד האושקושים הבאים. אחרי ויכוחים ומריבות בחרו בדגם מפוקפק דווקא של מטוס אימונים ששימש בתי ספר לטיסה של חיל האוויר האמריקאי בעת מלחמת העולם השנייה, דו־מושבי בשם וליאנט. לדברי קמי, ד"ר סוסיאה ראה בו פוטנציאל טוב עם אפשרות סבירה לשדרוגים. בצילומים ובשרטוטים שהשיגו נראה המטוס ארוך, גמלוני ומסורבל, כמו מסרט אילם בשנות ה־20, אף כי הושק ב־1939.

הם החליטו לדייק במידות המקוריות (כתשעה מטרים אורך, שלושה וחצי מטרים גובה, מוטת כנפיים של כ־13 מטרים), וגם כאן הגיעו להחלטה לאחר ויכוחים ובהתנגדות עזה של אינגלה ("המטוס הזה היה קקמייקה באייר פורס. מנוע מחורבן. זנב מתנתק. מדחף גרוע. בלי מערכות הידראוליות. פְּיוּר קקי. אחרי חמש שנים הפסיקו את הייצור שלו". מורנו תמך: "חיל האוויר רכש שניים כאלה במלחמת העצמאות. הם שימשו בקושי מוניות שירות ואחרי כמה שנים התקלקלו ונזרקו לפח"). אבל סוסיאה וקורניש לא ויתרו ("אנחנו נבנה אותו לפי הסרגל", אמר קמי, "ואחרי שנבחן אותו, נתחיל לשנות מה שצריך". הדוקטור לאווירונאוטיקה אמר, "בדיוק. האתגר הוא לשנות את הסיסטם מבפנים - וזה בהחלט פוטנציאלי"). דעתו של סוסיאה הכריעה, כשסמי ומוססו שוכנעו ואז גם אינגלה ומורנו הטו שכם, כמו שאומרים.

***

הם רכשו את חלקי המטוסים שרבצו כגרוטאות באחד מקיבוצי הדרום, הזמינו חלקי חילוף בחנויות מתאימות בארצות הברית, פרסמו מודעות במגזין הבינלאומי של חובבי התעופה וביקשו בהן לרכוש חלקי מנוע של וליאנט שלא הצליחו להשיג וייעוץ מקצועי, הערות ואזהרות ממהנדסים, טכנאים וטייסים שהיו קשורים בעבר למטוס, לתכנונו ולבנייתו. בעזרת קשריו של אינגלה סרקו מחסנים, סדנאות והאנגרים של חיל האוויר ומצאו "קומפוננטים" (כהגדרתם), אביזרי עזר, כבלים וחוטים מתאימים.

הם התחילו בעבודה, וכשהסתבר שהקופה המשותפת, שכל אחד תרם לה כמה אלפים, עיכלה מזמן את כספם, עמדו בפני שוקת שבורה, כמו שאמרו פעם. אבל אז הפתיע קובי עם צ'ק של 108 אלף דולר ("מכיסי", אמר. "אני האיש שלכם". אחר כך הודה שזו תרומה של לקוח נדל"ני שלו, "שעשה בזכותי בוכטה מוצלחת", ושמעריץ את הפרויקט שלהם ומבקש להישאר עלום שם), והעבודה התחדשה במשנה מרץ. ומכיוון שטוב נדבק לטוב, כדברי מוססו, הגיע אינגלה לחצר ביום שישי אחד עם מנוע מתאים וכמעט שלם. "באדיבות מפקד החיל", אמר וכולם הריעו.

זו הייתה חוויה להתבונן בהם בעבודתם, בגופיות אפורות, בכובעי בייסבול ובמשקפי הטווסים, במרחב החצר ביום שמש, או מתחת לסככה של בית המלאכה של קמי בגשמים, מיישרים פסי מתכת מעוקמים, מבריגים ברגי צלב זעירים במברגה חשמלית, בודקים הולכה חשמלית של צמות חוטים, מתווכחים על בניית הזנב (מורנו: "חייבים חיבור נוסף לבּוֹדי.

יהיה ביזיון אם הזנב יברח לנו באמצע התרגיל באוויר"), מנסרים מרקעי נירוסטה ומדברים על נשים (קובי: "אמרתי לה, מיידלע, אם את צריכה רופא, אני מתנדב לבדוק כל סנטימטר מרובע בגוף שלך..."); מעיינים במגזינים מקצועיים (מוססו: "מה שמדליק אותי זה היופי של המקלעים בדגם החדש של המטוס. תראה את הקנה. זה מהתעשייה הצבאית שלנו"). אינגלה, מאושר, היה מרים את ראשו מהמַלְחם ומקטע קיר המטוס שעליו עבד, מקיף במבטו האוהב את חבריו העמלים בשטח וקורא: "חבר'ס, אני אהבתי אותנו כשהיינו לוזרים - ואני פשוט מודאג מהצ'אנס שבסוף עוד נהיה ווינרס", וקובי היה עונה לו, "חכה, ילד. קודם נגמור את הווליאנט וניקח אותו לטיסת בכורה, ואז ניקח את אושקוש".

ובצד, ד"ר סוסיאה בודק שרטוטים ותוכניות ורשימות חלקים, ומפזם לעצמו, במצב רוח טוב ונדיר, "יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר / ובלילה את שיניה שמה היא בסיר. / נגני נגני, תזמורת, עד בלי די / את מוציאה אותי מתוך כלי".

הווליאנט המשודרג שבנו החברים מעולם לא הגיע לאושקוש, אף שכולם נרשמו לתצוגה שנה מראש, הזמינו מלונות ומלווה טיס וקיבלו מפות עם מסלולי טיסה. הם כבר התווכחו על צבעי הגימור. המטוס כמעט הושלם, כשבבוקר יום שישי אחד הגיעו שוטרים לקורנישיה ועצרו את קובי הראל, אף על פי שחבריו היו מוכנים להתעמת למענו עם השוטרים. אחרי שבוע שוחרר למעצר בית. סוּפר שהוא נאשם בהונאה וחשוד בגניבה מאחד מלקוחותיו, בסך כמה מיליוני דולרים. "התפלאתם", אמר קמי קורניש, "שהגיעה אלינו ה'תרומה' של 'האוהד בעילום שם'?!". אבל חברים הם חברים - וכולם התגייסו לסייע לקובי, שנכנס ויצא בחקירות קשות.

אני חושב שקמי שילם חלק משכר פרקליטו ושהפעיל לעניין את שותפו לייזי, שהיה "בעל קשרים מעולים". ואז הואשם גם אל"ם במיל' אינגלה צוקר, ש"שאל" בלי רשות את המנוע מאחד ממחסני החלפים של החיל ונקרא לחקירה. ד"ר סוסיאה נתקף בדיכאון והסתגר בביתו. מששת האינדיאנים הקטנים נותרו שלושה, מוססו קידר, סמי מורנו וקמי קורניש. מורנו, שניסה גם הוא לסייע לקובי, נחשד בהשמדת ראיות, ומוססו הסתבך בניתוב כמעט אסוני במקום עבודתו. באותה עת גם חברו שלוש גרושותיו של אינגלה ודרשו יחד פיצויים, מחשש שבהסתבכותו יצטרך בסוף לשלם קנס גדול. קובי נידון לשלוש שנות מאסר, "שזה כאילו דנו אותי

ל־20 שנה של שיממון", ציטט לחבריו המוכים בחיוך עצוב את לאונרד כהן, כשבאו לבקרו במעשיהו. קמי קורניש סיפר לי שהתנדב לחלוק את אשמת גניבת המנוע עם אינגלה, "אבל לי לא היה מעמד בחיל מאז שעייזר העיף אותי מהקורס. לפחות", ניסה להתנחם, "בסוף הכל נועד למטרה נעלה, לבניית מטוס, שהוא פרי של רעות טובה של לוחמים ושיזדיינו הקנאים".

כך התפרקה החבורה. "חבורת זקנים דפוקים בשכל", קונן קמי. "מסתבכים כמו ילדים. אין מה לעשות איתם". הוא נראה עייף וזקן מתמיד, אף שעסקי האבטחה שלו בעולם צלחו ועלו. אחרי חמש שנים פגר הווליאנט שנשאר תקוע בקורנישיה, כנפיו שמוטות ושבורות, כמין אנדרטה, צבר חול ולכלוך. החברים חזרו להיפגש פעם בשבוע בבית קפה בצפון רחוב בן יהודה. ראיתי אותם פעם כשהקפצתי לשם את קמי: ארבעה עוברי בטל קשישים מגילם, יושבים בפישוט רגליים ושותקים זה לזה, לכל אחד קמטי הכאב שלו בפניו. ללא גאוות הרייבאן וללא חלום להגשים אותו נראו עיניהם עוממות. סוסיאה לא היה ביניהם, ואיש לא ידע מה קורה איתו. "הדפקט ניתק מגע", אמר קמי קצרות.

ירדתי לומר להם שלום, לא בטוח שכולם זכרו אותי. זה היה ביולי, חודש אושקוש השנתי. "מה שלומכם, טייסים?" שאלתי. "כבר לא טייסים", תיקן מוססו. "היום הטובים כבר לא בטיס", אמר אינגלה, שהורד לדרגת סגן אלוף, ופני התינוק שלו נראו כפני ילד שחלה במחלת ההזדקנות המהירה. "כולם יודעים שהמלחמה נגמרה וכולם יודעים שהטובים הפסידו בה". מעבר לרחוב הירקון רחש הים, וטעם המלח עמד על קצה הלשון.