הסקירה מוקדשת לצוות "הדה גאבלר" בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים
בשבת קראתי את הספר המר־מתוק על חיי שחקנית תיאטרון בכירה, ובמוצאי שבת צפיתי בתלמידי תיאטרון שהעלו את “הדה גאבלר" של הנריק איבסן. הם שיחקו נפלא, פרחי הבמה האלה, צעירים שופעי כישרון, מוּנָעים בתשוקה משותפת. נדמה היה שעתיד של כוכבים ממתין להם בעולם שמעל למרתף הזעיר בסמינר. הבמאי הצעיר הכין עיבוד אלגנטי מלא כבוד לאמנות התיאטרון ולמחזאי הדגול. המעצבת יצרה תפאורה צנועה והרמונית לרוח העיבוד. החוויה כולה הייתה הומאז' מעודכן וחכם לאמנות התיאטרון הערכי, הקלאסי.
ירון פריד אוהב את אמנות הבמה כפי שתלמידי הסמינר אוהבים אותה. מילדות, ובלב לוהט. מאהבתו כתב ספר שמפורר כל אשליה לגבי עתידו של התיאטרון הרציני. הכותב מתאר את הכיליון בקלילות, בהומור האופייני לו, עוקצני ומקורי, נגיש וחדשני, משעשע ונוגה. הספר דובר בשפה הפרידית, השמחה מעצם היותה. שפה מתרחשת, שמתקיימת בגבולות האמת שמאחורי הקלעים. הדיאלוגים מצחיקים, הדמויות משכנעות ולו בזכות המילים שהן מפיקות. כל דמות והמילים הנכונות לה. ומעל לכל הדמויות מתנוססת חביבה רוז, דיוות תיאטרון, שאינה מישהי מסוימת, אך היא כולן בעצם, בארץ ובחו"ל, רובינא וסטריפ.
חביבה רוז היא כוכבת במה ותיקה. היא נאבקה עד למעמדה הנישא, שממנו לא תשפיל אלא אל מתחת לאדמה המחבקת לנצח את הסטטיסטים כמו את הכוכבות. פריד מייחס חשיבות מכבדת לתיאטרון הרפרטוארי שהלך והתמסמס בשנות האלפיים. התיאטרון המסחרי, כמו הטלוויזיה, הקולנוע ומיני המסכים בכל הגדלים, מחקו את מרכזיותו של התיאטרון הערכי בתרבות. לא רק בארץ, בעולם כולו. אבל בעולם כולו, כיוון שהוא גדול ומרובה, והוא ניו יורק והוא לונדון, עדיין נשמר מקום מסורתי לתיאטרון טוב.
פריד, באמצעות הגיבורה המונומנטלית שלו, מנציח את גדולתו של התיאטרון הזה, כפי שהתקיים בארץ עד שהחלטורה המסחרית פשטה זרועות רעבתניות. בין הפסטיגלים לקומדיות מסחריות התכווצו מידותיו של התיאטרון הרפרטוארי, שפריד מכנה כאן “ציבורי". תיאטרון שהעלה את “אמא קוראז'" ואת “הדה גאבלר". התפקידים הראשיים במחזות מדרגה זאת היו תמיד של חביבה רוז. וכיוון שהיא ממולחת ומזהה את כיוון הרוח, היא רוכשת את זכויות השלאגר הלונדוני התורני, שגיבורתו אמורה להיות בת 28. גילה של רוז הוא 78 והיא נראית בת 68. כולם סוברים שהיא תהיה מגוחכת בתפקיד הצעירה, אך רוז כמו רוז, עקשנית ובטוחה בעצמה. היא לא תאפשר לצעירונת חסרת תרבות לזכות בתפקיד הנכסף.
פריד מלווה את הגיבורה שלו בחדרי הלבשה, במשרדים, במסדרונות התיאטרון, בדירה המיושנת שלה. לא רק הזמן נוגש בה, שינויים רדיקליים בסביבתה תוקפים אותה. המנהל האמנותי מתחלף, צעירה אמביציוזית מגיעה, תככים של בעלי אגו מופרז נבחשים בקוסמוס התיאטרלי. ההצגה נמשכת כביכול, אך הכוכבת שלה מאוימת מכל עבר. “בתיאטרון, כשהאסונות באים, הם באים ברצף", כותב פריד. אך הדיווה שלו שומרת על זקיפות קומתה. כשהמנהל האמנותי החדש מזמין אותה לשיחת פיטורין עם מות המנהל האמנותי הוותיק, הוא נפרד ממנה בברכת “ניפגש בהלוויה, חביבה". “בהלוויה שלך, צפריר", עונה לו חביבה שאין בה כל חביבות.
פריד בחר היטב שמות לדמויות לפי גילן ותקופתן בהיסטוריה הישראלית. הספר עשיר באזכורים ישראליים ואוניברסליים מתחומי תרבות שונים. כל אלה מובלעים אל תוך הטקסט כמו מקצפת חלבונים לתוך עיסת בצק. העוגה המבדרת המוגשת לבסוף לקוראים מעוררת בהם אימפולסים מנוגדים של צחוק ודמע. פריד מעניק בספרו לחיצת יד לכל מי שחש בדידות בגעגועיו לאיזה יופי גדול שראה אי־פעם, ושכמותו הבליח במוצאי שבת במקלט אפלולי בסמינר הקיבוצים.
"הכל אודות חביבה", ירון פריד, סלע ספרים, 206 עמ'
***
מופעי היד
“ללא היד האנושית, יצירת אמנות ופלא עיצובי והנדסי, לא הייתה היסטוריה כתובה, לא היו ציורי מערות בני עשרות אלפי שנים ולא היו מקדשים וקתדרלות; לא הייתה מוזיקה, תווים או נגינה". כך נפתח הספר מרחיב הדעת “היד באומנות" מאת רות דורות (הוצאת רסלינג, 266 עמ', כולל הערות). המחברת סוקרת את מופעי היד ביצירות אמנותיות החל מידו של האל ב"בריאת האדם" למיכלאנג'לו בקאפלה הסיסטינית ועד "יד הבורא" של אוגוסט רודן.
היד, יותר מפניו של אדם, מייצגת את אישיותו בצורתה, בקוויה, בתנועותיה. המחקר מאיר יצירות אמנות שונות, שבהן היד האנושית מבטאת את הרעיון המרכזי. זהו שיעור מרתק בהתבוננות בציור ובפסל, תוך הזמנה לחשיבה מקורית רעננה. המחברת מנתחת באופן זה יצירות של מאסטרים גדולים וכוללת בספר את תצלומי היצירות. זהו שער מפתה לביקור חוזר במוזיאונים נודעים, והפעם כדי לעמוד נוכח יצירה שבעבר רק אספנו אותה במבט חולף.
מורשת
“הנעליים הישנות של אדון מִינָאסֶה" מספֵּר לילדים ולהוריהם שיש ערך לדברים. אף כי מדובר כאן בנעליים ישנות, כלומר, חפץ, הכתוב עוסק במורשת רוחנית. באומץ ובכוח שהיו לאדם ללכת במדבר לעבר הארץ שנכסף אליה. הנעליים נשאו אותו ואת חלומו עד הגשמה, ולכן הן הופכות לחלק ממנו. זהו סיפור אתיופי עממי, שסיפרה הילדה יָשִיטוּ אַמְסָלוּ למחברת רונית חכם. לא כל “ישן מפני חדש תוציאו". יש ערכים, וגם חפצים נושאי זיכרון, שיש בהם מהות לא מתכלה.
אמם של נועה ויובל הגיעה מאתיופיה, והיא שמספרת לילדיה על הנעליים הישנות של אדון מינאסה. הן המייצגות את מי שהיה ומי שיהיה. יופי של סיפור, עם דמויות שעורן כהה ודמויות שעורן בהיר. להראותנו שבעלי העור הכהה הם חלק מהסיפור הישראלי, וכמה נדיר לראות ילדים כהים בספרי ילדים ישראליים (איירה: שחף מָנָאפּוֹב, הוצאת אגם).
