זה נראה כמו סצינה ממחזה, כיכר רבין בתל אביב, דוכני שבוע הספר, 80 מעלות בצל. אדם מגיש לאיש בכיסא גלגלים ספר ומבקש ממנו חתימה. "למי לכתוב את ההקדשה?", שואל האיש בכיסא. "אני בוחר לשמור על עילום שם", עונה לו האדם. האיש על הכיסא מכחכח בגרונו, שולף את העט, פותח את ספרו החדש "ממלא מקום עצמי" וכותב: "לקורא המשכיל". "זה בסדר", הוא צוחק לעצמו ומתקדם מעט בכיסא הגלגלים.
זו אולי תמצית הסיפור של מיכאל הנדלזלץ (68), האיש שכתב במשך 42 שנה אל "הקורא המשכיל" המדומיין ביקורות תיאטרון, ערך את מוסף "ספרים" בעיתון "הארץ" ובמשך שנים ספורות כתב את טורו השבועי האישי "המילה האחרונה" שבו, בין היתר, תר אחר מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה־שמו והלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה.
אילו יכול היה לבחור מחזאי שיכתוב מחזה על חייו, היה זה טום סטופארד. "אני אוהב את המחזות שלו, כי הם דורשים רמה גבוהה מאוד של תחכום ויש שם ניסיון להגיע לנקודה של הרגש שמונח מתחת לזה לפני שהצליחו להסוותו במילים", הוא מסביר.
"ממלא מקום", הוא מכנה את פעולת כתיבת הטור השבועי שכינס עכשיו בספרו השביעי, "ממלא מקום עצמי" שראה אור בהוצאת מאגנס. אחרי הכל, הנייר הלבן רק מחכה שיהיה מי שימלא אותו במספר מילים קבוע, באינצ'ים סדורים. "כתיבת טור היא ריצה למרחקים ארוכים, בלי חופשות. אדם שכותב כתיבה כזו מדמה את הקורא וביסודו של דבר הוא אדם מאוד דומה לי, אדם תרבותי כמוני", מסביר הנדלזלץ אל מי כתב.
"בסופו של דבר", הוא מוסיף, "אתה לא באמת חושב על הקורא. אתה חושב על זה שביום שישי יש שטח לבן ובאחריותך למלא את חלקו. לקחתי על עצמי משימה, למלא בכל שבוע 700 מילים שישכנעו גם אותי. כבר קרה שבני אמר לי: 'אבא, ראו שאין לך מה להגיד'. עניתי לו: 'יפה שתפסת. מה שלא תפסת זה שאף פעם אין לי מה להגיד. אני פשוט התחייבתי'. העניין בטורים הוא להגיד: המציאות היא לא מה שאתם חושבים. יש לה עוד פנים".
וממרומי 68 שנותיו, הוא עדיין נפעם מריבוי פניה. מטייל בין הפולנית - שפת אמו, לעברית - שרכש עם עלייתו ארצה, ולאנגלית. "באתי לוח חלק, ילד פולני בן 7 ולמדתי את השפה. אני עדיין חושב בשתי השפות, גולש משפה לשפה ומשלים ביטוי שחסר לי בשפה אחת בעזרת אחרת", הוא אומר.
על אמו הפולנייה הוא מספר בספרו שסיימה מערכת יחסים עם חברה, משום שזו העזה לרמוז שחייה קשים יותר משלה. "אמי לא השתלבה פה. הסיפור של אמי הוא סיפור העלייה שלה: 1957, נורא חם, המון יהודים. אמי באה מבית יהודי מתבולל. מבחינתה פה היה המזרח הפרוע. בזמנו לא התחברתי לסבל שלה. היום אני מבין את נכות ההגירה".
בשם העיתון
"יש רגעים שבהם החלטות של עורכי עיתונים יכולות להסיט את ההיסטוריה ממסלולה. רגע כזה התרחש בחדר הישיבות ב'הארץ' ביום שבו הגיעה משלחת של מנהלי התיאטרונים בדרישה קולקטיבית לנקוט צעדים נגד מבקר התיאטרון הנדלזלץ, או לפחות להעבירו מתפקידו. זה היה אחד מן הרגעים הגדולים שבהם הצטיינתי באי־עשייה. מי יודע איך היה נראה עולם התיאטרון אילו במקום לשלוח לכל הרוחות את מנהלי התיאטרונים (מי בכלל זוכר אותם) הייתי שולח לשם את הנדלזלץ" (חנוך מרמרי, העין השביעית, אפריל 2017).
זה לא סוד שהצליח להקים עליו רבים. "השחקן ירמי עמיר אחז בגרוני וירק בפני", סיפר לסופר "מעריב" בשנת 1985 בטרם הגיש תלונה במשטרת עכו. "לא ירקתי ולא נגעתי בו", הכחיש עמיר. "רק אמרתי לו דברים בוטים על הביקורת שלו עלי לפני שנה". שבועיים לפני כן הותקף על ידי השחקן יוסי פולק בהצגה "רובינזון קרוזו", ובעקבות זאת הושעה פולק לשלושה חודשים.
והיה גם נסים אלוני, האיש שהנדלזלץ כינה "שרלטן בעל כורחו". עם צאתו מההצגה "שעיר אחד לעזאזל", אמר עליו ב"ביקורת חצות", פינתו בגלי צה"ל: "המלך הוא עירום", ועוד כהנה סופרלטיבים שעוררו את חמת זעמם של רבים, בהם עלי מוהר שכתב ב"דבר" בשנת 1973: "הרושם המתקבל הוא שהנדלזלץ מוקסם עדיין מן העובדה שהוא שולף תמיד ראשון ואינו חש כי המהירות לפעמים עלולה להיות בעוכריו".
הוא לא אוהב לדבר על זה, אבל אי אפשר להגיד את השם הנדלזלץ בלי שאוטומטית יעלה השם של המחזאי נסים אלוני. "אני עומד מאחורי הדברים. אחת הבעיות של נסים, שלפעמים יצא לו קסם, אבל הוא אף פעם לא באמת הבין איך. כשאני קורא את הביקורת שכתבתי על 'אדי קינג' אני אומר: הטיעונים ישנם, אבל יכול היה להיות יותר חן בכתיבה".
חשבתי שתגיד חמלה.
"היוצר הזה תומרן למקום שבו אנסו אותו לספק קסם, והוא לא היה מסוגל. לא טענתי שהוא שרלטן, אלא שהסיטואציה הזו נכפתה עליו".
מה תפקיד "מילוי המקום" כמבקר תיאטרון?
"כשאתה הולך כמבקר, אתה כותב בגוף ראשון רבים, 'היינו', 'ראינו', כאילו שאתה מבטא תחושה כללית. באיזשהו מקום זה מתבקש. אתה אומר: מי אני? אומנם קיבלתי תפקיד, אבל אני מדבר בשם העיתון".
"היינו" זה מתוך ענווה?
"לא ענווה, אלא כסת"ח. הסתתרות מאחורי מישהו. ככל שצברתי ביטחון והתבגרתי, הפסקתי עם ה'אנחנו'. הרי אני הייתי שם. זה אני, ועכשיו אני מספר לכם, הקוראים. הכוונה הייתה לדווח על סמך ההבנה שלי והניסיון שלי".
נדמה שככל שאנחנו מכירים יותר בחוכמת ההמונים, מוסד הביקורת נבעט הצדה.
"למנהלים אומנותיים, עורכים ברדיו ובטלוויזיה וראשי ועדות רפרטואר יש דעה מאוד טובה על עצמם ודעה פחות טובה על הקהל שאותו הם משרתים. הם אומרים: 'אם זה היה תלוי בי, הייתי מעלה מחזה אחר לגמרי'. נוסיף על זה את העובדה שרמת הקשב יורדת, ולפי רמת הקשב המשוערת של הקהל שלהם, הם מרגילים קהלים להיות עצלנים בחשיבה, להתפרקד אחורה ולצפות שהכל יוגש להם. יכול להיות שהקהל לא מבין את כל הדקויות, אבל למעשה אף אחד לא מאתגר אותו. אולי אם היו מאתגרים אותו, היו מתפלאים לגלות כמה שהוא מסוגל ליותר.
"כשפרשתי, העיתון הציע שאשאר כפרילנס ואמשיך לכתוב ביקורות. היו אנשים שרצו שאלך זה 30 שנה, זה בסדר. זה תפקידם. קבוצות שונות מייחלות למותי הרבה זמן, בייסורי אימים אם אפשר. טבעי. טוב, לא באמת. באיזשהו מקום כן באמת. אנשים יודעים מה כתבת לפני שהם קוראים ומגיבים על מה שהם חושבים שכתבת. זה בסדר".
קונפליקט עם אלוהים
אצל הנדלזלץ, כך עולה מהשיחה, בכל פעם שמופיע הצירוף "זה בסדר", הוא מסכם אמירה מרירה־מתוקה עם יסוד טרגי. "אחת הבעיות של הביקורת היא שאתה צריך לצאת מהצגה ואז לגבש ולנסח דעה. 80%, אם לא 90% מיצירות האומנות שכל אדם רואה, אין לו דעה עליהן מלבד 'אהבתי, לא אהבתי', גם אם לכולם נגרמה חוויה טובה באותו מקום. התרומה של זה לקיום האומנות או לתולדות האומנות לא קיימת. זה היה קיום של ריטואל, טוב שהיה ככה, ואין יותר מה לומר. אלא שאתה לא יכול לכתוב את זה בביקורת. במקרים רבים גיליתי שאני מאלץ את עצמי לאורגזמה. לפעמים זה נהדר בלי. התיאטרון והקהל התלטפו, לא נחווה פורקן, וזה בסדר".
בתוך זה מסתתר פוטנציאל גדול לשיכרון כוח.
"כשהייתי יותר צעיר, הייתי יותר אימפולסיבי. כמו הרבה זכרים פריבילגיים אני יכול לטעון עד מחר שלא הייתי מודע לעמדת הכוח שלי, אבל לא פעלתי מתוך זה שאני יודע את זה. להפך, כל הזמן הייתי חרד אם אני עומד מאחורי הדברים שכתבתי משום האחריות ולא משום הכוח".
הוא עושה שימוש בביטויים כמו "הצגות איקאה" (מחזה מוכן בהרכבה עצמית מחלקים קיימים), ומתהדר בכך שספריו "מעוטי המכר" עומדים גאים מול רבי המכר, מתעקש שהוא אדם שמעדיף לוותר על קונפליקטים, ואם הם מגיעים, שיהיו "בעצימות נמוכה".
בפרויקט "929 - תנ"ך ביחד", הוא חוקר ומפרשן כל יום פרק במקרא וכותב עליו מזווית אישית ומקורית. "בשלב מסוים הגעתי לפסוק מאוד ידוע ביחזקאל: וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם", הוא משתף. "דימויים של ארוטיקה בסטיאלית. בפרשנות שלי כתבתי: 'החמור, כידוע, הוא בעל איבר המין הארוך ביותר'. העורכים באתר שאלו אם אני יכול לוותר. עניתי: 'לי אין בעיה, אבל אם אני מצטט את רד"ק שאמר את אותו דבר במילים אחרות, זה בסדר? זה עובר?'".
וזה עבר?
"עבר".
עם אלוהים, הקונפליקט הוא כבר מסוג אחר. "יש שתי דמויות ספרותיות שאנשים מתייחסים אליהן כאל אמיתיות: אלוהים ושרלוק הולמס. אני לא מאמין באלוהים וגם הוא לא מאמין בי. מתוך הכרת התרבות ועוד יותר בעקבות 929, הוא קיים גם בלי להיות קיים. מהתנ"ך מצטיירת לי דמות מאוד אנושית. הוא לא עקבי, אי אפשר לסמוך עליו, יש לו תפיסה מוגזמת של כוחו והוא לא עומד בתסכולים. זה נורא יפה".
ואולי זו הסיבה לכך שאין לו טענות כלפי אלוהים. כך היה גם כאשר אובחן כחולה בטרשת נפוצה. האבחנה הייתה מהירה וחותכת. "אילו היו שואלים אותי, לא הייתי ממליץ לאף אחד לחלות בטרשת נפוצה. זו אחת העובדות של חיי, שאיתה למדתי להסתדר כמיטב יכולתי. בהכללה, אחד מהיתרונות עבורי היה שהמגבלות שהמחלה הטילה עלי לימדו אותי הרבה על הטבע האנושי. זו מחלה שאיש לא יודע למה היא מתרחשת בגוף האנושי, ואיש אינו יודע לנבא את התפתחותה אצל חולה נתון, ואיש אינו יודע לרפא אותה. חוץ מזה יודעים עליה הכל, והמדע והרפואה בישראל הם מחלוצי המחקר עליה ועל הטיפול בה".
בוא נדבר על הקנאביס הרפואי.
"מכיוון שאחד הסימפטומים של המחלה הוא טונוס מוגבר של השרירים, המתבטא גם בהתכווצויות, הקנאביס, עם איכויות ההרפיה שהוא מאפשר, הוא מזור מבורך המקל את הסימפטומים באופן משמעותי, לפחות אצלי. בצד זה, בחוויה האישית שלי, הקנאביס הרפואי מחדד מאוד, בחזקה שלישית או רביעית את הרזולוציה שבה אני קולט וחווה את המציאות. יכולת ההבחנה בפרטים מתחדדת אצלי, כמו גם היכולת לעבד את הנתונים וליצור מתוכם תבניות משמעות. הטרשת כאמור היא חלק מהעובדות של חיי, ואני מתמודד עם העובדות. למדתי להיעזר, לא לדחות עזרה כי זה מעליב את הסביבה. בכל יום לומדים משהו, אין סוף ללמידה שלך עם ואת עצמך".