על כנפי הדמיון

כל מה שאמרו על הדמיון האנושי, מיהרה הטכנולוגיה לחקות: מתוכנות התבוננות בכדור הארץ, דרך משחקים ועולמות מדומיינים, ועד כל מה שתרצו כדי להתגבר על מגבלות הגוף הפיזי והתנועה במרחב. לרוב ההמצאות הללו יש איכות ממכרת, המלווה בתחושת אשם קשה על הזמן ששותת לתוך הפעילויות האלה, אבל בכל הנוגע לעולם שלם עם עומק ומשמעות, הטכנולוגיה נכשלה ביצירתו והתחילה לשמש בתפקיד הפקידותי של הסוכן. למשל, ספרים אלקטרוניים המגיעים למחשב האישי בלחיצת כפתור, כמו גם עיתונים ומגזינים מרחבי העולם, סדרות טלוויזיה וסרטים. שכבות היסטוריות של הציוויליזציה בלי סדר כרונולוגי או סדר בכלל נעשו זמינות לכל אחד, בכל רגע.

אז נניח שהקיץ אתם לא נוסעים לחופשה בחו"ל. נניח שאתם חלק מהנתונים המורים על ירידה משמעותית בהזמנות של חופשה בחודש יולי וככל הנראה גם באוגוסט. האם נגזר עליכם להישאר בארץ, תקועים בהמולה ההבילה, בפקקים, בעצבים, מועדים לחרפה שהנציגים שלכם בפרלמנט ידאגו להפיל עליכם כמעט מדי יום, מתבוננים בעיניים כלות בשטחים חקלאיים נרחבים, חורש חי וצבים העולים באש בשעה שהממשלה מנצחת על מאבקים פוליטיים, שכל מטרתם היא לגרוף את קולכם בבוא העת?

ברור שלא. ישנם דברים מעניינים ומחרידים, מלבבים ועצובים ללא שיעור המחכים לכם, מחוזות חפץ לדמיון, שיוליכו אתכם הרחק־הרחק מכאן בלי לפגוע באינטליגנציה שלכם. אסקפיזם היא מילה שהרוויחה בדין את שמה הרע. היא מבטאת התנערות מאחריות אזרחית, התנערות מהחובה הסולידרית להגיש עזרה לחברך, מההכרח להיות מודע ומיודע למה שמתרחש. התוכנית התרבותית שהכנתי לכם היא ההפך הגמור מאסקפיזם. אומנם היא מענגת בשל איכויותיה, אבל היא מעוררת מחשבה עמוקה, סוחפת ושומרת על דריכות. הנה היא לפניכם, הדרך הטובה להיות הרחק מכאן בלי לשלם את מחירם של כרטיסי טיסה, מלונות ורכב שכור.

מי אמר סקנדל

"שערורייה אנגלית למדי" היא מיני־סדרה בשלושה פרקים של BBC. סטיבן פרירס - הידוע בעיקר בשל סרטו "המלכה", אבל יותר מכל ראוי לזכור אותו בשל סרטו "מכבסה יפהפייה שלי" - חתום על הסדרה האנגלית למדי הזו, המבוססת על סיפור אנגלי אופייני מאוד לשנות ה־70 של המאה הקודמת. ג'רמי ת'ורפ היה חבר פרלמנט מבטיח שנועד לגדולות לפחות בעיני עצמו. במשך כמעט עשור, בין השנים 1967 ל־1976, הוא הצליח לכבוש את ראשות המפלגה הליברלית ונחשב הבטחה פוליטית, אך בעיקר דמות אופנתית, משעשעת, מין אייקון בריטי פריווילגי של אותו הזמן. הוא התחנך בפנימייה האליטיסטית איטון, שעד היום ממשיכה לייצר את הפוליטיקאים של העתיד ואת ההומוסקסואלים בארון של המחר. אביו וסבו היו חברי פרלמנט של המפלגה השמרנית, ומשהו מהחינוך השמרני שקיבל בבית הפך אותו למורד ולצייתן, שילוב המוליד על פי רוב קטסטרופות.

יו גרנט משחק בהצלחה כבירה את ת'ורפ, הומוסקסואל הטמון עמוק בארון, שמקיים פרשת אהבים ארוכה עם צעיר מקסים ומסובך בשם נורמן ג'וזיף. אחרי שחווה את טעמו המר של סקנדל מיני בעצמו, מצליח גרנט לגלות מידה רבה של הזדהות עם דמותו הקולנועית. כזכור, ב־1995 הוא נתפס מקיים מגע אוראלי עם זונה בתוך מכוניתו בשדרות הוליווד. כיצד שחקן די עצי ובעל טריק אחד מצליח לגלם את ת'ורפ בעומק ובתחכום? אולי בשל הקווים המשותפים ואולי כי הוא מכיר את החוויה האנגלית של הקיום המעיק תחת העין הציבורית ואת ההכרח לשמור על מהוגנות כשהצורך העיקש לממש את המאוויים הפנימיים פועם בך.

אבל ת'ורפ לא זכה למקומו בהיסטוריה משום שנתפס מנהל רומן עם גבר צעיר ונחות ממנו מהבחינה המעמדית, אלא כי ניסה להיפטר ממנו. ת'ורפ יזם ניסיון - שנכשל באופן פתטי - לרצוח את מאהבו, שלא הפסיק להטריד את שלוות נפשו ולסכן את הקריירה הפוליטית שלו, אשר למענה נישא לאישה והקים משפחה. משפטו של ת'ורפ עמד בראש מהדורות החדשות במשך חודשים, וזו הייתה ככל הנראה רק שאלה של זמן עד שסיפורו יהפוך להיות סרט או סדרה, המספקת התבוננות ביקורתית ומפלט מענג מהמקום ומהזמן.

כנות וחמלה

שרשור מקרי בטוויטר החזיר אותי לאחד הספרים האהובים עלי בשנים האחרונות. מדובר במוסד מקובל ונחמד למדי; מישהו מצייץ משהו כגון "איזו תכונה שלכם אתם הכי שונאים?" או "תספרו על הבושה הכי גדולה שלכם" או "מה הדבר שאתם עושים או מתחמקים מלעשות בבית?", ומיד נוצרת רשימה שלפעמים היא משעשעת ולפעמים מטרחנת. במקרה זה, שעליו אני מספרת, הציוץ היה של סטודנט לשעבר במחלקה לכתיבה שבה לימדתי ואותה ניהלתי למעלה מעשור, וכמצופה ממנו הוא התחיל שרשור ספרותי. אני לא בטוחה מה היה הנוסח המדויק, אבל הוא ביקש מעוקביו לספר על הספרים הנחשבים שהם לא הצליחו לסיים את קריאתם מפאת שעמום. נכנסתי לשרשור בעניין רב וגיליתי לתדהמתי כמה יצירות טובות מאוד וכמה יצירות גדולות, וכמובן גם ספר אחד שלי. ביובש מוחלט כתב אחד הצייצנים "את 'אושר פתאומי' של איריס לעאל", ולמרבית הנחמה נאבק קורא אחר על שמי הטוב וציין את ספרי הראשון לטובה. לא נפגעתי גם כי ספרי היה בחברה טובה: "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, "אנה קרנינה" של טולסטוי ו"סטונר" של ג'ון וויליאמס, משנת 1965.

מיד הקמתי שערורייה. לא על כבודו של ספרי נלחמתי, אלא על כבודו של רומן נפלא, העשוי באופן מושלם. לשמחתי, קיבלתי תמיכה מצד צייצנים אחרים, בהם כמה בעלי השפעה תרבותית, ועד מהרה גרמנו למשמיצים להבטיח שיקראו את הספר מתחילתו עד סופו. אז אם עדיין לא קראתם את הספר הזה, חופשת הקיץ המדומיינת שלנו היא הזמן הנכון לחזור לתחילת המאה ה־20 ואל סטונר, נער חווה שהולך לאוניברסיטת מיזורי מתוך כוונה ללמוד חקלאות ומוצא את עצמו, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, מקבל תואר דוקטור לפילוסופיה ומינוי למרצה בכיר. הוא לימד שנים רבות, אך לא התקדם מעבר לכך. הוא נשכח אף על פי שהאוניברסיטה וההוראה היו כל חייו. הוא נשא אישה שהתגלתה כסובלת מהפרעה נפשית, וחיי משפחתו היו גיהינום, אך הוא סבל זאת בכבוד כפי שחי כל חייו: נאמן לעצמו, לערכיו ולשליחותו במחיר כבד לחייו האישיים.

יחסו של הספר אל כל הדמויות, מהגיבור ועד לידידיו, אויביו, אהובתו ואשתו החולה, הוא יחס של כנות וחמלה עצורות. כמו סטונר עצמו, גם סיפורו נכתב בפשטות תכליתית, ודווקא בשלה, עוצמת הרגש של הקורא אל דמותו הטרגית נדירה בעוצמתה. כל אחד זקוק להתייפחות ארוכה ומטהרת, גם בשיא הקיץ. ו"סטונר", על רקע טרטורו החרישי של המזגן וקערה של דובדבנים ותאנים, יעורר בכם את רגשותיכם היפים והמעודנים ביותר ויגלה לכם שאתם יכולים לאהוב בכל לבכם בחור מופנם ועצור שלא זכה להכרה או להצלחה, שחלף מהעולם ונשכח, אבל אחרי שתסגרו את הספר תהיו מחויבים לזכרו.

פסקול לכל אירוע

לאחרונה פרסם "רולינג סטון" את רשימת מאה השירים הטובים ביותר שיצאו במאה ה־21 עד כה. מגזין המוזיקה הוותיק הזמין מבקרי מוזיקה, אומנים, מפיקים ואנשי תעשייה ליצור את הרשימה הזו. לטענתם, שנות האלפיים הפיקו כמות שערורייתית של מוזיקה מדהימה, ומכיוון שהשינויים הטכנולוגיים הפכו אותה לנגישה וללא עלות, התאפשר לכל חובב מוזיקה לשמוע מגוון רחב מאי־פעם. היינו בני מזל, ממשיך המגזין להתפייט, וזכינו לחזות בסופר־סטארים גדולים מהחיים מתהווים לנגד עינינו, מביונסה ודרייק ועד איימי וויינהאוס ואדל, וגם לראות מוזיקאים מהמאה הקודמת כמו אאוטקאסט, בק ו־U2 מצליחים לחדור עם שירים חדשים לרשימה.

הוראות ההפעלה הן קלות. נכנסים לספוטיפיי או לאפל מיוזיק או לכל ספריית מוזיקה שאתם אוהבים ומורידים את האוסף לטלפון החכם שלכם. הצטיידו באוזניות ולכו לבריכה הקרובה. לבד. התנאי האחד הוא לבד. היכנסו למים ושחו לפחות חצי שעה, שחייה מדיטטיבית, כזו השומרת על קצב אחיד, נעשית כאילו מעצמה, בלי לדרוש את המעורבות המודעת שלכם.

הקור של המים, פילוחם בעזרת הזרועות וההתקדמות לפנים בתנועות הרגליים יהוו רקע מתאים למחשבות לא־מחשבות, אותה תנועת עננים חולפים בתוך התודעה, שלפעמים ממלאת את ראשינו ולפעמים פשוט נודדת בתוכו בלי להעסיק אותנו. זה ידוע שהנשימה שהשחייה כופה על השוחים נכונה - לא אלו שהורגים את חוליות הצוואר שלהם כשהם משאירים את ראשם מעל המים - דומה מאוד לנשימה משרת השלווה בזמן תרגול יוגה או מדיטציה.

כשתצאו מהמים יהיו שרירי גופכם מתוחים, נשימתכם מאוזנת ונפשכם רפויה. על כיסא מוצל תוכלו להשתרע ולהתחיל להאזין לשירים. כמובן שההיפ־הופ שולט. קניה ווסט, אמינם, ג'יי־זי, דרייק, טופאק, סנופ דוג וקנדריק לאמאר, מלך מלכי המלכים של הראפ. אבל במקום ה־41 תוכלו לשמוע את נציג הקאנטרי, ג'וני קאש, וגם טיילור סוויפט אחת. בריטני ספירס, לנה דל ריי, ליידי גאגא ואדל מייצגות את הפופ, אבל גם להקות אינדי כארקייד פייר והסטרוקס מקבלות מקום ראוי. מלבד התענגות על המוזיקה יש באוסף הזה איזו תחושה של כמעט שני עשורים החולפים לנגד עינינו. אירועים גלובליים ופרטיים עולים בזיכרון בשלמותם כאילו היו השירים עוגיית מדלן: פיגועי התאומים, מלחמת עיראק, המבצעים הצבאיים בעזה, המשבר הכלכלי העולמי ובחירת טראמפ. לכל אחד מהם יש פסקול וכל אחד מהם מעלה בזיכרון שיר אחר.

חופשה דמיונית נעימה.