ראובן מירן, מו"ל הוצאת נהר, איבד לפני חודשים אחדים את שושי מירן, רעייתו ושותפתו למפעל החיים הספרותי. מירן משתף ברגשותיו מעגל רחב של ידידים ומכרים באמצעות הפייסבוק. חשיפתו הנועזת מנוסחת במילים בודדות ומדויקות. שלבי ההיכרות עם החסר, הגדול מכל נוכחות מובנת מאליה, מפורטים בחלון תצוגה פתוח לכל. מירן כותב ששיתוף הכלל באבלו מסייע לו. הרשת החברתית הנודעת לשמצה מקבלת תפקיד תרפויטי לא צפוי. בעיצומו של האבל נקט מירן באמצעי הבריא היחיד שיש לו לאדם שנותר לבדו. הוא מנציח את פעילותה הענפה של שושי כשהוא ממשיך להוציא ספרים לאור. בהפקת חלקם הייתה שושי מעורבת עד ימיה האחרונים. שניים מכותרים אלה מוצגים לקהל קיצי שמתעקש להתמיד בקריאה איכותית גם בעונה הנוראה מכל.
החתולות הן הבית
פייר לוטי, שמו הספרותי של ז'וליאן ויאוֹ הצרפתי (1923־1850), היה קצין בחיל הים הצרפתי, סופר פורה וחבר האקדמיה הצרפתית. בסיפורו על שתיים מן החתולות שחיו בביתו שברושפור, הוא מתאר, בעצם, את המקום הבטוח שלו, אך גם את הארעיות. הוא מספר על הבית שבו אמו ודודתו קלייר ציפו לו בחברת שתי חתולות, שישוב ממסעותיו הרחוקים. החתולות סימנו מבחינתו “כמה שנים מאושרות למדי בחיי", וכך הוא מספר למעשה על עצמו, על בית ילדותו, על משפחתו, על הכיליון הצפוי לכל. החתולה מושמוש הראשונה (“מומוט" בצרפתית. שושי העניקה לחתולות שם בעל צליל עברי מדייק) הייתה לבנה, מיוחסת. לוטי פגש בה לראשונה מול האח, בשובו ממסע. החתולה האחרת אימצה אותו, כדרכן של עלובות נפש. הייתה זאת חתולה סינית כעורה, שהתגנבה לתאו בנמל סיני.
תיאוריו של לוטי את פרחי הגן, את חומת הבית, את אווירת המקום הבטוח והנינוח, מעניקים לקורא את כל מה שדרוש בתחושת בית, בהסתמכות על הרצף. אך סופם של החיים מצוי בתוך ידיעת הבית. זה הפלא שבטקסט הפשוט לכאורה. הכותב עוקב אחר שיטוטיה המוקסמים של מושמוש הסינית ברחבי הגן האביבי, “מקום שפרטיו הקטנים ביותר (...) מוכרים לי מאז השעות הראשונות המהוססות והמופתעות של קיומי". ובו בזמן הוא נמלא עצב: “אני, שבניגוד אליה ידעתי כי כל זה בר חלוף, חשתי לראשונה בחיי תחושה של ערב". והוא מוסיף: “ובאותה חצר מוצפת באור אביבי התבוננתי בתוגת אין קץ בשתי המטיילות האהובות ששערן שיבה, אמא והדודה קלייר". ספר רב יופי.
סיפורי ריביירה
שתי הנובלות של פרנסיס סקוט פיצג'רלד מתארות הוויית חופשה בריביירה הצרפתית, שהרומנטיקה המשועשעת מוסיפה להן עיקר הכרחי. פיצג'רלד הכיר מניסיונו האישי את אופני הבילוי בין חופי קאן למונטה קארלו, ואת משחק המעמדות של בני העמים השונים. ב"אהבה בלילה" הוא מתמקד בדמות צעיר שאביו היה בן למשפחת אצולה רוסית ואמו בת למשפחת הון אמריקאית. החיים שלפני מלחמת העולם הראשונה היו חגיגה ממושכת בריביירה, ו"הרוסים היו ללא ספק המיומנים ביותר בניהול חיי פאר". לילה אחד פגש הצעיר בצעירה על סיפונה של יאכטה, ואחר כך פרצו המלחמה והמהפכה הרוסית, והעולם שונה ללא הכר. דרך ייחודית יש לפיצג'רלד בתיאוריו. הוא מונה את פרטי ההיקסמות וקוטם את חודיהם הקיטשיים בעט אירוני. הנערה מתבוננת באורות החוף ואומרת: “מה כולם עושים שם? נראה כאילו משהו מדהים מתרחש שם, אבל אני לא יכולה לדעת מה בדיוק".
גם בסיפור "השחיינים" מככבת הרומנטיקה. גבר אמריקאי עשיר, הנשוי לאופורטוניסטית צרפתייה, לומד באמצעות השחייה והבשלות להיפטר מכבלי המוסכמות. חוויית קריאה מרעננת במיוחד.
"חייהן של שתי חתולות", פייר לוטי, מצרפתית: מיכל אילן, נהר, 95 עמ'; "אהבה בלילה"/"השחיינים", פרנסיס סקוט פיצג'רלד, מאמריקנית: רעיה ג'קסון, נהר, 107 עמ'
***
ג'וליאן בארנס
ספרו "המולת הזמן" יצא זה עתה לאור בעברית (מאנגלית: קטיה בנוביץ', כתר, 243 עמ'). הסופר קרא לספר "רעש הזמן" ולא "המולה", כי ברעש מחריש אוזניים הוא עוסק. אנשי העברית מעדיפים מילים יפות בכותרות, ועטיפה נאמנה בעיקר לתפיסה עיצובית ולא לתוכן. המטרונום שבחזית והיופמיזם בכותרת אינם מייצגים את היצירות של ג'וליאן בארנס וגיבורו הטרגי, המלחין דמיטרי שוסטקוביץ' (1906–1975). אך בדפים פנימה הספרות זכתה ביצירה עילית, יוצאת דופן בעוצמתה, קריאתה מעשירה בתובנות עגומות. לפני כשנה נכתב כאן על גרסת המקור, בשל חריפות הרלוונטיות לרעש ולזמן הישראליים.
בשבועות האחרונים צברה היצירה תוקף אקטואלי נוסף. דומה שבארנס (יליד 1946) חש הכרח לתאר (ב־2016) מה עובר על אמן תחת משטר דכאני. הוא כתב ביוגרפיה רגשית של המלחין הרוסי, כפי שהתפתחה תחת משטר סטלין ושלטון חרושצ'וב. הסופר חושף את תהליך כיבוי הנפש היצירתית בלחץ משטר טוטליטארי. שוסטקוביץ' הלחין בין אימת הלילה שבו נציגי ה–אן־קה־וה־דה עתידים לבוא לקחתו, לבין החרדה מפני תביעתו הבאה של "הכוח".
השליט הקפריזי, סטלין הבּוּר, הסתתר מאחורי וילון באולם הקונצרטים, וכך החליט על גורל יצירה. בארנס בחר לספר בדרך חשופה, כמו מתוך הרהוריו הפנימיים של גיבורו. ככל שהמלחין הזדקן, גבר תיעובו העצמי, והוא חש כי נענש בעצם כניעותו. המשטר אילץ אותו לחתום, למשל, על גילוי דעת בגנות סולז'ניצין, הסופר שהעריץ. בארנס מסביר שאין לשפוט אדם על פי מעשיו הגלויים. החיים מורכבים הרבה יותר מחתימה על דעה שלא ניסחת. עצב נורא נובע מן הדפים וחובר לצערו של קורא העברית המודע לרעש הזמן בסביבתו.
ציטטה
מהאוטוביוגרפיה של גיורא איילנד “לא נרדם בלילות": “(...) לדעת להקשיב. ישראלים אוהבים להרצות, להטיף, ללמד ולחנך. לא פעם ההתנהלות הזאת מצמררת (...) ניסיתי לדמיין שר חוץ ישראלי שמגיע לארוחה כזאת בחו"ל, שותק ערב שלם ומנסה בעיקר להקשיב לאחרים. אני מודה שלא הצלחתי" (ידיעות אחרונות־ספרי חמד, 414 עמ').
