הנה מתאבן לפני המנה הראשונה: "למפסידנים, כמו לאוטודידקטים, יש תמיד יותר ידע מאשר למצליחנים. אם אתה רוצה להצליח, עליך לדעת רק דבר אחד, ולא לבזבז זמן על כל יתר המידע. ההנאה מלמדנות שמורה למפסידנים". דבר המספר של אומברטו אקו. הספר גדוש באמירות מוחצות כאלה, ובזכותן ראוי וקל לבלות בדפיו. זהו הרומן האחרון שפרסם אקו בחייו (1932־2016), שנה לפני מותו. הסופר הצטיין בתחומי כתיבה שונים, לא רק ביצירות ספרותיות מונומנטליות (“שם הוורד" ו"המטוטלת של פוקו"). הוא היה מומחה לסמיוטיקה ולמדיה, וההתייחסות שלו לטקסטים הדגישה את המשמעות המורכבת של האמירה הכתובה. היכולת הסאטירית שלו באה לידי ביטוי חד בייחוד ברשימות אישיות ובמאמרי ביקורת.
ב"מספר אפס" גברה הנטייה הסאטירית על הסיפור. לאקו היה נייר עמדה מגובש ובשל לקטיף, והוא שאף לנסח אותו במסגרת נרטיבית. אז המסגרת כאן היא ככה־ככה, כי העלילה רופפת ולא בנויה דייה, יחסית להרצאת העמדה התקיפה שעליה לשאת. עם זאת, הספר ראוי לקריאה בזכות הסאטירה המושחזת. אקו מלעיג כאן על תופעת הטבלואיד בעולם המדיה. איש הרוח התייחס ברצינות לתקשורת, והביקורת שלו על האופן שבו יוצרים עיתון בקלות דעת לצרכיו של מאפיונר או טייקון עלום, נובעת מלב רותח.
הסיפור מתרחש ב־1992, שנה טובה לייסוד עיתון צהוב בהזמנת מממן אלמוני. המספר מתפרנס ממלאכות שונות הקשורות בטקסטים, כשטיפוס בשם סימאי מציע לו לכתוב ספר זיכרונות של עיתונאי, “סיפור על שנה של עבודה כדי להכין עיתון יומי שאף פעם לא יופיע". מאותו רגע, המספר, המייצג את הבינוניות הממלאת מערכות שונות שמפיקות טקסטים, נכבל למפעל קטן ושקרי. כך בדיוק התחיל עידן הפייק ניוז. העיתון שאקו מספר עליו נקרא אפס. אפס 1, אפס 2 וכו'. וכל הגיליונות ממולאים בידיעות ממוחזרות, בבדיות, בסיפורי עבר שלא אומתו, בהורוסקופים מומצאים, במודעות אבל שכבר התפרסמו, ובעיקר בפייק ניוז. הכל כדי לציית לרצונו של מממן אלמוני, אולי מישהו שקשור למאפיה.
צוות העורכים, כמה גברים ואישה אחת, נטול ציפיות, אך כל אחד מהם מחביא איזו תקווה קטנה לתהילה ז'ורנליסטית. אחד העורכים מרחיק לכת בשאפתנותו לחשוף מזימות חובקות עולם. יש לו תזה עם הוכחות ביזאריות, שמוסולוני לא נרצח בידי הפרטיזנים באפריל 1945, אלא הוברח בסיוע הוותיקן לארגנטינה. אותו עורך מעסיק את המספר בתסבוכת הענקית שנטוותה סביב היעלמות מוסוליני. הרבה עמודים בספר מתארים את דרכה של גוויית האלמוני שנרצח במקום הדוצ'ה. אקו מציג את הדמויות השונות במערכת כבעלות תכונה אופיינית אחת. האישה היחידה בצוות היא הדמות הסימפתית, לכאורה תמימה ושבירה, למעשה פרקטית ואמיצה. המספר מוצא בה יותר ממשענת רומנטית.
אקו רצה, כנראה, להטיח את כל מה שצבר בבטנו הכאובה בנושא מדיית ההמונים. לקראת סוף הסיפור הוא יורה כאחוז בולמוס את כל מחשבותיו הרעות על העיתונות. העיתון שלא יופץ מתגמד נוכח קיתונות הלעג הזועם שהוא שופך. למחרת רצח השופט פאלקונה, רצח אמיתי שאירע במאי 1992, אומר סימאי לחברי המערכת: “כשנעשה עיתון אמיתי, אם יתפוצץ איזה שופט, ברור שנצטרך לדבר על זה", אבל לא עכשיו ולא אנחנו. הוא מסביר לקהלו השפוף: “יש מילה יפה בגרמנית, Schadenfreude - שמחה לאיד, הנאה מאסון של הזולת. את התחושה הזאת עיתון צריך לכבד ולהזין. אבל לעת עתה אנחנו לא חייבים להתעסק בצרות האלה, ואת הבעות הזעזוע נשאיר לעיתונים של השמאל". די במבט מעפעף על אחדים מעיתוני ישראל 2018 כדי להבין מה הרגיז את הסופר האיטלקי.
"מספר אפס", אומברטו אקו, מאיטלקית: אריה אוריאל, כנרת זמורה־ביתן, 187 עמ'
גם למבוגרים
“בארץ יען כי" של אפרים סידון ודני קרמן הוא משל שמובא כסיפור מהנה לילדים, אך אין הוא מסווה את הנמשל שלו. זהו רעיון סאטירי, שהביצוע שלו במילים ובאיורים משיג תוצאה משעשעת ומעוררת מחשבה (אצל מי שמעוניין לחשוב). בני עם היענים טומנים ראשם בחול בכל פעם שמתרגשת צרה באופק.
מלך היענים מנצל את ההרגל שלהם להימנע מראיית המציאות, ומפעיל מערכת אזעקות לעתים תכופות. היענים נענים לרפלקס וטומנים ראשים בחול. כך מתנהלת הממלכה בהנהגת המלך, בלי שהעם יהיה מודע לפערים הכלכליים בין העשירים לעניים, ולשאר הקלקלות שגרם למדינה. כשהחול אוזל בממלכה, ואין עוד איפה לטמון את הראש, מוצאים יועצי המלך פתרון חדש להסתרת מעשיהם. האיורים של קרמן מצחיקים ביותר, גם כשהנמשל האקטואלי טרגי למדי. סידון, מוותיקי הסאטירה הישראלית, לא מסתיר את מגמתו: הוא דווקא מעוניין שהילדים וההורים יחשבו, ואפילו יסיקו מסקנות (הוצאת עם עובד).
יותם ראובני
ספרו הראשון של יותם ראובני, “בעד ההזיה" יצא לאור בראשונה ב־1978. הסופר והמשורר ביצע אז מעשה חלוצי כשהחצין חוויות ומחשבות של הומוסקסואל בישראל, שבה נחשב לעבריין על פי החוק. את פתח הדבר כתב פנחס שדה. האומץ להיחשף בפרוזה גלויה והזייתית כאחת, עדיין נותר בלעדי לראובני, יחסית למתחם הישראלי. אף מצעד גאווה ב־2018 לא ישווה למהלך היחיד שלו בסוף שנות ה־70. “אתה יוצא בעקבות החייל. הוא מתרחק לכיוון המנוגד לגמרי לכיוון שלך; אבל אתה הולך בעקבותיו. כי מהרגע ההוא - בו נגע המבט בזין של החייל, והמבט עורר את הצורך להיזכר בדבר הכי יפה וכו', לא נזכרת בדבר הכי יפה וכו' - חדלת להיות האני שצריך היה לנסוע למקום כלשהו, ונעשית אני חדש, שנולד רק למען החייל הזה" (הוצאה מחודשת ב"אפיק". 151 עמ').
