פעם, לפני שנים רבות, מצאתי בית כנסת כלבבי. זה לא היה דבר של מה בכך, והחלטתי הפעם להיות רציני ולתת צ'אנס, ואכן למשך תקופה מסוימת היה לי מקום להתפלל שלא הרגשתי בו כמו בני בגין בליכוד. אבל אין מה לעשות, ובית כנסת מעצם הווייתו הוא מכשיר לחזרה על דברים: עוד פעם ראש השנה, עוד פעם פסח, עוד פעם אותן מילים באותם מועדים, אותם שירים, אותו אוכל, אותה שתייה שרק דתיים יודעים איפה קונים אותה - מיני אורנג'דות זרחניות שעולות 3 שקלים לבקבוק, שאם נחום מנבר היה מסתובב איתן ברחוב, סוכנים איראנים היו ניגשים אליו ושואלים אותו בכמה הוא מוכר. כן, זאת בדיחה שדורשת ידע כללי בפרשיות ביטחוניות. אבל היי, למי יהיה ידע כזה אם לא לקוראי "מעריב"?
החזרה האינסופית הזאת: כאילו היושב במרומים דורש מנבראיו לא רק מסירות הלב וריכוז בתנאי מזגן מפוקפקים, אלא גם שעמום פעיל - אם זה לא מנוגן בלופ אינסופי, כך נדמה, אין לאינסוף־ברוך־הוא צורך בזה. ואני מודה שמעולם לא הצלחתי להבין מה טוב בזה, עד שדניאל סיפר לי איך הוא חוגג בכל ערב ראש השנה את יום מותו.
הוא למד בבית ספר דתי, כך שאף על פי שגדלנו באותה שכונה לא ממש הכרנו, אבל הייתה לו תכונה אחת שהפכה אותו לילד סלבריטי - הוא הצטיין בדודס. משחק דמוי בייסבול, עם מקלות במקום כדורים, שכולל גם חלק בלתי אתלטי בעליל: הערכה מתמטית של כמה פעמים נכנס אורך המקל שאתה מחזיק ביד, במרחק שאליו חבטת גזיר עץ קטן. דניאל ניחן ביכולת לנחש את המרחק הזה בדיוק על־טבעי כמעט. מה שהפך אותו למלך הבלתי מוכתר של המשחק האזוטרי הזה וגרם לו להצטיין בהערכת מרחקים - ילדים נוטים להשקיע בדברים שהם מצטיינים בהם, הלא כן? ולראיה, הנה אני כאן, עדיין מספר סיפורים בגיל 55.
אבל דבר אחד הוא ממש לא סבל, וזה ללכת כל יום שישי לבית כנסת עם אבא שלו, פנחס השמן, שבחגים היה משלם על שלושה מקומות (אחד לבנו ושניים בשבילו - "אני אוהב שיש לי מקום לנשום"), וגם בשאר השנה לא היה תענוג גדול לשבת לידו. אז דניאל המציא לעצמו מנהג: להיעלם מבית הכנסת כמה דקות אחרי שהתחילה התפילה, ולהתחבא במקלט מתחת לביתי, שם סידרנו לעצמנו מועדון מחתרתי: כורסה מסמורטטת שמצאנו ברחוב, מחסן סודי של ביסלי, ואוסף גיליונות של עיתון הספורט לילדים "פנדל", שעמודיו האחרונים היו מוקדשים לשילוב המושלם בין אומנות לבין ספורט: קומיקס על כדורגל. כיכבו שם פיטר הנמר, שוער מופלא שגם פתר בעיות בלשיות; קבוצת כדורגל של אסירים תחמנים שנקראה "אחד אסיר המופלאים" (הכוכב שלהם תפר את הכדור בחוט בלתי נראה לקצה נעלו, וכך להטט ללא הפרעה); והמותח מכולם - סיפורם של שני האחים היריבים, ג'ק מהסיטי וג'ימי מהיונייטד. בפרק מורט עצבים במיוחד, ג'ימי מהיונייטד עלה לשחק בלי לדעת שאחד מחבריו לקבוצה שהתקנא בו, דחף לו כריך עם ריבה בתוך הנעל - מה שגרם לרגלו להיות דביקה, וכך פספס את הבעיטה הגורלית של חייו; מי הנבל הנפשע שעשה את המעשה? מעולם לא גילינו, שכן הקומיקס נעלם מהעיתון בשלב מסוים, והתעלומה נותרה בלתי פתורה.
ושם מצאתי את דניאל, מתחבא מאביו בערב ראש השנה. בקושי ראו אותו. המקלט היה חשוך, ורק פס אור בקע לתוכו מתוך פתח צר בבטון. הוא ישב על הכורסה המאובקת, בחושך היורד, עם ערימה של חוברות כדורגל, במקום שבו אף אחד בחיים לא יחשוב לחפש אותו.
בשנים הבאות הצטרפתי אליו, אבל זה לא היה אותו דבר בשבילי: אני לא הייתי צריך להיות באף מקום, וכל מה שיכולתי לעשות זה לשאול ממנו את הזמן הגנוב שלו - לי עצמי לא היה ממי לגנוב זמן.
דניאל נהיה מודד. עבודה ששילבה באופן מושלם את יכולת אומדן המרחקים שלו ואת הצורך בהתבודדות. הוא הקים חברה עם שותף שעסק בצד המסחרי ובילה שעות ארוכות במקומות נידחים, עם ציוד המדידה שלו ועם עצמו ועם המחשבות שעוברות בראשו של אדם שעומד בשמש הקופחת ומבצע עבודה מסובכת, שאת תוצאותיה ניחש מראש. כמעט תמיד הניחושים שלו היו מדויקים. בשלב מסוים הבדידות חרפנה אותו, והוא התחיל לדבר לעצמו. יום אחד הוא עמד באמצע שדה בשומרון וביצע מדידות לכביש חדש וראה את אשתו של שותפו לעסקים מתקרבת לאט עם הסיאט הקטנה שלה - זיהה את הרכב מרחוק, חשב שבאה למסור לו משהו מהשותף. היה לו מספיק זמן לתהות למה השותף שלח את אשתו במקום להתקשר, אבל אז חשב: אולי קרה לו משהו. היא התקרבה, נעצרה לידו, ורק כשפתחה את החלון זיהתה אותו. אמרה שתעתה בדרך והטלפון שלה שבק, ואולי הוא יודע איך מגיעים ליישוב ברקן?
שנים אחר כך הוא תהה אם זה אכן היה מקרה, או שמא היא תכננה את זה. שנים אחר כך היא חזרה ונשבעה שלא. אבל הוא נכנס אליה לאוטו הממוזג כדי לנוח כמה דקות מהשמש, ולהסביר לה כמה היא רחוקה מהיישוב ברקן (מאוד), ואז נפתחה שיחה ארוכה־ארוכה, על החיים ועל הבדידות ועל כל מה שרצינו שיהיה ולא נהיה, ואולי בכל זאת אפשר שיהיה, ואט־אט השמש החלה לרדת, ושניהם הבינו שמשהו קרה.
במשך שנה הם ניהלו רומן כל כך עז רגשות ומסחרר ומלוכלך ואינטימי, שהוא הרגיש איך התאים בגוף שלו משתנים. הוא רצה להפסיק עם זה, אבל כשאתה מכור - אתה מכור. ואז הגיע ערב ראש השנה ולפתע, שעה לפני כניסת החג, קיבל שיחה מפתיעה מהשותף שלו. הוא חייב לדבר איתו.
דניאל חיכה לשותפו בבית, מצפה לגרוע מכל. הוא הגיע אחרי חצי שעה, ונראה זוועה. סיפר שאשתו עזבה את הבית, לפני כמה שעות, אמרה שהנישואים שלהם נגמרו, והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. דניאל הנהן ועשה את עצמו מקשיב, ונכנס לפאניקה: היא לא אמרה לו שהיא מתכננת צעד כזה. מה קרה לה? ולמה עכשיו? ואז חטף את התקף הלב הראשון.
בעודו שוכב על הרצפה אוחז בזרועו, חסר נשימה, ובעוד השותף שלו מזעיק אמבולנס, הוא ראה שהטלפון שלו - שנפל מידיו ברגע שחטף את ההתקף והיה מוטל לא רחוק ממנו - מתחיל להבהב. וראה, תוך כדי ההתקף, שזו היא. גם השותף ראה את זה. כשענה לטלפון היא ניתקה, אבל דניאל ראה אותו מדפדף ומדפדף בטלפון בבוהן, קורא את מאות ההודעות שאשתו ודניאל החליפו ביניהם.
הוא שקע לתוך חוסר הכרה. וכמה שניות אחרי שהפרמדיקים הגיעו, לקה בעוד התקף, ולבו פסק לפעום. הוא היה מת חמש דקות ושבע שניות. כשהתעורר, באמבולנס לבית החולים, הלילה כבר ירד, ושנה חדשה התחילה.
הוא סיפר אחר כך שבזמן שהיה מת ראה הכל: את שותפו ההמום עומד, מבולבל, עם הטלפון של דניאל בידו, קורא עוד ועוד הודעות רומנטיות וארוטיות מאשתו לדניאל ובחזרה, ראה את הפרמדיקים מנסים להחזירו לחיים ללא הצלחה, עד שהכל נהיה אפל ואז שחור ואז כלום, ואז הוא ראה פס אור קטן, שבקע מחרך קטן אי־שם מעל ראשו, והוא חשב: זה בטח האור הזה, שצריך ללכת אליו. ובעצם למה לא, זה עדיף מלחזור לחיים ולהתמודד עם כל הכאב והכעס וההשפלה שבוודאי יבואו.
הוא החל להתקרב לאור, אבל אז ראה שזה לא האור שחשב: זה היה אותו פס אור שבקע מהחרך במקלט בביתי, כשהיינו ילדים, וכשהביט סביבו הבין שהוא נמצא שם שוב, ראה את הכורסה הישנה והמסמורטטת ואת הערימות של חוברות "פנדל" ואת מחסן הביסלי הסודי, יכול להריח את השום של הביסלי־שום שהיה הביסלי שאף אחד לא רצה אף פעם במסיבות, ולכן נשארו ממנו חבילות סגורות, והוא ידע שצריך להתקדם אל האור, אבל עיניו היו מהופנטות לדבר אחד - לערימה של חוברות "פנדל", שהייתה ענקית ומסודרת: ארכיון שלם של כל החוברות שיצאו אי־פעם, ארכיון שלא היה לנו כמוהו מעולם, וכל מה שרצה באותו רגע היה להתנפל על החוברות ולגלות מי הוא זה ששם לג'ימי מהיונייטד כריך עם ריבה בנעלי הכדורגל.
אני יודע, אני יודע - חזר ואמר, מוקף במכשירים מצפצפים ומחובר למגוון של עירויים - אני יודע, יכולתי לגלות משהו על החיים, או על אחרי המוות, או סתם ללכת אל האור ולא לחזור לכל החרא הזה, אבל הייתי חייב לדעת: מי הבן זונה שדפק לג'ימי מהיונייטד את המשחק הכי חשוב בקריירה שלו?
נו, מי, שאלתי. לא יכולתי להתאפק. והוא אמר לי. אין לי מושג אם זה באמת נכון. מן הסתם אפשר לבדוק את זה בגוגל, אבל עד עכשיו לא עשיתי את זה. זה היה מזמן, הסיפור הזה, וכל שנה מאז הוא חוגג את יום מותו/חזרתו לחיים, וכל שנה אני מרים לו טלפון לפני ראש השנה, והוא שואל אותי אם בדקתי ואני אומר לא. בינתיים זה מספיק.