אני נכנסת לספר כמו שנכנסתי לראשונה לרומא העיר: מלאת ציפיות. אלא שקריאת ספר, במיוחד לקט של רשמי אנשים שיודעים איך כותבים מה, זאת פעולה קלה, נעימה ומעשירה בלבד. בעוד שכניסתי הראשונה לעיר רומא הייתה סעורה ומתוחה, וכן, גם נרגשת ומלאת ציפיות. חודש מאי היה לקראת סופו ורחובות העיר כבר מלאו בהבל החם האופייני לכרך הזה. המכונית עזבה לאיזה חניון, ואני נותרתי לעמוד לבדי, לידי המזוודות, ברומו של ויה ונטו הסואן, ולא ידעתי את נפשי. האם הייתי נינוחה יותר אילו עיינתי קודם לכן בספר הנושא את כותרת המשנה "עיר הנצח בעיני סופרים ומשוררים בכל הדורות"? אני מניחה שלא. לטעמי, רומא העיר מכה בבא אליה לראשונה יותר מכל כרך אירופי. חשתי את עוצמתה העכשווית ואת כובד עתיקותה ברגע חורך אחד, והתקשיתי לנשום.
"זוהי לי הפעם השישית שאני בא בשעריה של עיר הנצח, ועדיין לבי הולם בסערה. תופעה זו ידועה כל כך בקרב אנשים הנרגשים בהגיעם לרומא, עד שאני מתבייש במה שכתבתי (סטנדאל, 1829)". אני פותחת את הספר שערך ראובן מירן והקדיש לזכר אשתו שושי. אני מתחילה לקרוא, המזגן סוגר חלל אינטימי חרישי, רומא הספרותית קרבה אלי לאט. מן הדפים יעלה לפני זכר פיאצה אקדמיה די סאן לוּקה. הפיאצה הקטנה, הנעדרת צורה מוגדרת, אינה אלא מעבר מורחב בין הרחוב הראשי, וִיָה דל טריטוֹן, אל פיאצה די טְרֶוִוי והמזרקה האינטנסיבית. אבל בכיכר האגבית של הקדוש לוקה פקחתי עיניים בבוקר ראשון ברומא נוכח קיר אדמדם ומשקופי חלונות תכולים, וזה היה המראה היפה ביותר שבוקר יכול להגיש.
לפני בוא התיירים, הלכתי לאורך סמטה צוננת, אל מזרקת טרווי הקולנועית, נוראת ההוד. הפיאצה הייתה ריקה ושקטה, לבד משני גברים כעורי פנים, שעמדו במים יחפים כדייגים בפעולה. במקום קרס עם פיתיון השליכו לבריכה חישוק מגנטי ומשו מאות מטבעות של תיירים פתיים. תחילה קפאה תנועתם כשהבחינו בי, ואחד מהם זרק לעברי מבט נכלולי שחציו חיוך מעוות, כאילו מעתה תשרור בינינו הבנת שותפים לפשע. בזווית הכיכר נראו רגלי השוטרת, שעמדה נוכח המזרקה עד לפני רגע, והנה נעלמה בסמטה והותירה מאחור את ברק נעליה.
ככה זה ברומא, לא? התרוממות הרוח שבפסל העצום מתערבבת בשוד אווילי. עברתי טקס חניכה רומאי. מילאתי את תפקיד התיירת בסצינה שבה השתתפו גם שני שודדים ושוטרת. עם העלבון והגועל ותחושת הכסילות שבמצבי, התחלתי להסתגל לעיר.
"(...) אדם חייב לחיות שנה שלמה ברומא כדי לתפוס נכונה את תמונת העיר הזאת, הראשונה בעולם, הנצבעת בצבעים מיוחדים בכל אחת מעונות השנה (הנס כריסטיאן אנדרסן)".
התצלומים המשולבים בספר בשחור–לבן (צילם: עידו מירן, הבן–של) מביאים את רומא החוּלית, נטולת ההדר. הם מנוגדים לטקסטים ומשלימים אותם, כי הם מראים את רומא של תושביה, לא את עיר התיירים. זאת היא רומא לא לגמרי ברורה, חטופה. מירן האב אסף ותרגם מגוון רחב של כותבים, לא כולם מאוהבים בעיר. "רומא היא העיר המטומטמת וחסרת החן ביותר מכל הערים שהכרתי, אין בה מקום לאדם בעל לב או ראש (הקטור ברליוז)". החוויה, כפי שמתברר מלקט הרשמים העזים, היא מזיגה של אישיות התייר, מצב רוחו הרגעי והעיר. רוב הרשמים מפתים להיכנס אל לב העיר, להגביה מבט אל הכרכובים והשמיים שנראים כאילו נתלו מעל לרומא בידי מאסטר דגול. להריח בצק תופח בפתחי פיצריות, להזיע. להירטב בגשם דק, כזה שפָּרַט על ראשינו כשחצינו את הטיבר בפברואר אחד, והלכנו שמחים לעבר וילה פַרְנֶזִינָה.
"רומא, סיפור אהבה", בחר וערך: ראובן מירן, צילומים: עידו מירן, נהר ספרים, 194 עמ'
***
באריזת מתנה
איך נבחר ספר כמתנה? לפי שם המחבר? העטיפה? מקור? מתורגם? הפסקה הראשונה? טקסט הגב? המלצת הגברת/אדון שמעבר לדלפק? הנה שני ספרים בהעדפה אישית.
"אפרת דמשק אפרת", ארנון איתיאל, זמורה–ביתן, 414 עמ'.
ספר ראשון למחבר, ועל חזית העטיפה איור כהה של צדודית זאב במתקפת טרף. הכותרת לא מובנת, כאיזו ססמה צבאית. ואז המשפטים הראשונים, ואני בוחרת. "שקרנים מזוינים זה מה שעובר לו בראש כשהוא רואה אותם מתחילים עם האחי שלהם וכל הקרבה המשיחית, יושבים שיכורים סביב לאש. היה נותן את נפשו עבור כל אחד מהם אבל הוא שונא אותם. את האמונה למראית עין, את אהבת האדם המזויפת במתק, את ההיפתחות הכוזבת של הנפש". הספר הזה לא יבדר ולא ישעמם. הוא יהיה רומן מקורי חדשני, מלא כוח ואמת. בקרוב סקירה מלאה.
"אבות אבותינו", איטאלו קאלווינו, מאיטלקית: גאיו שילוני, הוצאת מפרשים, 558 עמ', כולל פתח דבר של קאלווינו ומאמר מסכם של ד"ר אריאל רטהאוז.
בזכות איטאלו קאלווינו (1985–1923), מגדולי הסופרים האיטלקיים במאה ה–20, ובזכות גאיו שילוני (1995–1925), המתרגם שהנגיש לקוראי העברית ממיטב היצירה האיטלקית. קאלווינו פנה בספריו אל הבדיון הפנטסטי, אל האבסורד. בטרילוגיה המכונסת כאן במהדורה חדשה (התרגום ראה אור לראשונה בספרית פועלים ב–1978) נגלה דמיונו הפרוע של הסופר, נחשפת בעירת עיקרי ביקורתו. בפתח דבר כתב: "דרכי זו היא של אדם שכרבים מבני אירופה, בני דורי, החל, בימים האיומים ביותר של מלחמת העולם השנייה, להרהר באי–הצדק שבעולם, במעשי הדיכוי, באי–הסובלנות, ומאז הוא הוסיף לשאול את עצמו (...) אני חושב שעִם רבים מקוראי הישראלים אצליח לפתח קשר טבעי ומיידי".
בהזדמנות זו אבקש ממי שלא החזיר לי את ספר הבישול האיטלקי של גאיו שילוני, שלא יתבייש ויופיע לפנַי, עם הספר. "דולצ'ה ויטה, טיול במטבחי איטליה", מאויר. ספר חווייתי, עדין ועשיר. מעולם לא ויתרתי עליו.
