הרומן הראשון שכתב זיכה אותו בפרסים אמריקאיים רבים. וייט תאן נוון, המרצה הצנוע לספרות, יליד דרום וייטנאם (1971), היה לסופר אמריקאי שתהילתו הולכת לפניו במהירות. ייתכן שהמוסדות הספרותיים הרלוונטיים הרבו לעטרו בשבחים מפני שספרו מתבונן בחטאי ארצות הברית בווייטנאם מנקודת ראות המאפשרת לחוטאים להיטהר.
המספר הדובר בסיפור הוא בנם של כומר צרפתי קתולי ומשרתת וייטנאמית. הוא ממזר בעיני בני עמו וסחיט בעיני האמריקאים הכובשים. אישיותו המורכבת מאפשרת לו להסתכל בעין בוחנת בכל המשתתפים בסאגה הווייטנאמית העקובה מדם. מובן מאליו שהאמריקאים ובעלי בריתם בצבא דרום וייטנאם מוצגים כאן כטיפוסים נלעגים.
הקורא האמריקאי של היום שמח לגרסה כזאת, כי הוא אינו נכון עוד לתמוך במעורבות אמריקאית בארץ אוריינטלית רחוקה. ארצות הברית של טראמפ ערוכה עתה להסתגר, לדאוג לעצמה ולבצע בהתלהבות חשבונות נפש עתיקים. "איך זה לחיות בתקופה שבה גורלך איננו מלחמה", חושב הגיבור, "שבה אינך מונהג בידי מוגי לב ומושחתים, שבה ארצך איננה מקרה אבוד, שנשאר בחיים רק בזכות הזלפה תוך–ורידית של סיוע אמריקאי?". תאן נוון הטיל את ספרו לידי האמריקאים בשלהי שלטון אובמה (2015). אחר כך באו הפרסים.
הרומן הזה מתעתע, מפני שהוא כתוב בתחכום, ולכן כמעט מצליח להסתיר את חסרונותיו. בעשרות עמודיו הראשונים הוא קרוב להזכיר את סגנון לה קארה בימיו הטובים, אך ההשוואה פועלת במהרה לרעת מחבר "האוהד". סגנונו חד, שופע ציניות וסרקזם המוגשים באמירות פסקניות מבריקות, אך הוא נעדר ניואנסים או עידון. הוא חסר את העדינות המכאיבה של הרגש החורך את דפיו של לה קארה. אפשר להסתגל לסגנון הזה השואף אל הברק, והעלילה שלו, השוזרת הווה ועבר באריג אחד מרתק, מושכת את הקריאה הלאה. אבל נשימת הקריאה נעצרת בשלב כלשהו, ורק הנשמות נשנות תומכות בקורא המדדה אל העמוד האחרון.
הסופר הווייטנאמי–אמריקאי, שמשפחתו נמלטה לארצות הברית כשהיה ילד, יצר דמות אמינה של מרגל קומוניסטי השתול בתוככי הפיקוד העליון הדרום וייטנאמי. הממזריות הטבועה בדמו, מלכודו בין שני צדדים שאינם שווים בכוחם, הכובש הלבן והנכבש המקומי, הופכים אותו לאיש שירות מצטיין. אביו הכומר התעלם ממנו וחינך אותו בקשיחות כפי שחינך את כל ילדי הווייטנאמים. אמו העניקה לו את הרוך, ההערצה וההגנה שילד ראוי להם. האמריקאים אימנו אותו, והצפון וייטנאמים נהנו מדיווחיו מסייגון. כל חייו פסע בין הטיפות המסוכנות ושמר על נאמנות אחת, לשני חבריו מן הלִיסֶה. אחד מהם חי בסייגון ומשרת את כוחות הדרום, והשני הוא מפעילו הקומוניסטי. לשלושתם ברית דמים מנעוריהם, והנאמנות לה תעמיד את שלושתם במבחנים נוראים.
אלמלא קריאה שכבר העמיקה אל תוך מאות העמודים, ייתכן שהספר היה נשמט מידי. זה התעתוע. בתחילה הוא מרשים כרומן רציני על חורבות וייטנאם מהיום שבו נמלטו האמריקאים במטוסיהם ובמסוקיהם. דמותו של המספר מעניינת, גם אם לא מושכת אהדה. הרי הוא האוהד. זה תפקידו, לאהוד את הצפון ולהקריב עצמו על מזבח ההשתלטות הקומוניסטית.
בהמשך הסיפור הקורא מכתת את רגליו דרך עמודים שמתרבים מעבר לצורך, בעיקר בחלק האחרון, שכולו זוועת עינויים וייטנאמיים, פרי שעטנז שטני של אסכולת הווייטקונג עם חדרי חקירות אמריקאיים. ראוי לציין שכל הרומן מוגש כווידוי כפוי שהמספר נאלץ לכתוב בצינוק של כוחות הצפון.
מתעתע, כן. ומסובך, כמו כל מלחמה מיותרת. אבל הספרות רוצה עוד משהו, שכמעט אין להגדירו. היא רוצה שהסופר יישאר נאמן לאומנותו, כפי שגיבורו נאמן לחבריו. הספרות מחפשת את הספק, את הצל החומק ובעיקר את המיצוי הקפדני. אחרת הרומן עלול להיחשב כרומן ריגול פשטני. והוא לא. עריכה מסורה הייתה מוכיחה שהוא יותר מזה.