זה היה לפני מלחמת האזרחים בסוריה, אבל גם ככה ידעתי שאיש לא יאמין לי כשאספר שאני נוסע למפגש קוראים בדמשק. אז אמרתי לכולם שאני נוסע למזרח טורקיה. מה שהיה נכון כשלעצמו, כי שם הייתי אמור להבריח את הגבול. הכל תוֹאַם במיילים דרך מתווך בריטי, ג'רמי. הוא היה הראשון שפנה אלי ואמר שיש קבוצת קריאה בדמשק שדנה עכשיו בתרגום לערבית של הספר שלי והם רוצים לדעת אם אני מוכן לבוא להיפגש איתם. עניתי לו שזה נשמע לי אֶ־בִּיט בעייתי מבחינה טכנית, והוא ענה שרוב הבעיות הטכניות פתירות אם יש לי במקרה דרכון זר. עניתי לו שבמקרה דווקא יש.
נולדתי בברן כשההורים שלי היו שם בשבתון, אז בעיקרון יש לי דרכון שווייצרי. אם כי הוא לא בתוקף. את המייל הבא כבר קיבלתי מבאסל, ראש קבוצת הקריאה הדמשקאית. ג'רמי פִירְוֶורד לי את המכתב שלו. הוא כתב לי שבאנגלית רהוטה שהקבוצה התרגשה מאוד לשמוע שאני ניאות להגיע אליהם, והבהיר שבכל הנוגע לסידורים הביטחוניים אני יכול להסיר דאגה מלבי. בין חברי קבוצת הקריאה יש קצינים רמי דרג והם יערבו לביטחוני לכל אורך הביקור. כל שנותר אם כן הוא לקבוע מועד למפגש ולהסדיר את הטיסה שלי לטורקיה. הם יממנו אותה, כמובן, וייקחו אותי גם לסיור בעיר. אני מצדי רק צריך לדאוג שהדרכון השווייצרי שלי יהיה בתוקף.
בשבועות שלאחר מכן ניסינו לתאם מועד לפגישה, והסתבר שזו משימה לא פשוטה. החגים שלהם לא מקבילים לשלנו, יום שבת שלהם הוא יום שישי בכלל, ונתיב ההברחה ממזרח טורקיה לסוריה פתוח רק כמה ימים בחודש. לבסוף, בתיווכו הפעיל של ג'רמי, נמצא מועד נוח לכולם.
ביומן שלי כתבתי: איזמיר. שמונה בערב. מפגש קוראים.
לא רציתי לכתוב "דמשק", שמא מישהו יציץ לי ביומן ויראה וייבהל ויניא אותי מההרפתקה הזאת בנימוקים הגיוניים וצודקים, או יאשים אותי בבגידה.
בארוחת הערב במעלות, אצל אבא של דקלה, נדרשתי לאיפוק רב. אבא של דקלה נולד בדמשק וגדל בדמשק ונכלא בדמשק לשנה בשל רצונו לעלות לארץ. דקלה אומרת שהוא לא דיבר על דמשק אף פעם. כשהיו שואלים אותו כילד איך היה שם, הוא טען שהוא לא זוכר כלום. שהכל נמחק לו.
והנה, יומיים לפני הנסיעה שלי הוא פתאום נזכר. בשוק של דמשק היו ארטישוקים בגודל אבטיח, הוא אמר, וכל יושבי השולחן השתתקו בפליאה. והיו שם דוכני תבלינים, הוא המשיך, שרק מלעבור לידם היית מתעטש.
הוא גדול, השוק של דמשק? שאלתי. שאר יושבי השולחן היו נרעשים מכדי לדבר.
פי עשרים ממחנה יהודה, הוא ענה. ואני לא מגזים.
ואיפה עוד כדאי לבקר אם מגיעים לדמשק? שאלתי.
למה, אתה מתכנן להגיע לשם בזמן הקרוב? הוא גיחך.
יש לי נסיעה לאיזמיר וחשבתי לקפוץ אחר כך, אמרתי (האמת היא לפעמים השקר הטוב ביותר).
כל יושבי השולחן צחקו. אבל הקשב לא התפוגג. אפילו הנכדים הקטנים רכנו קדימה כדי לשמוע עוד על הילדוּת הנשכחת של הסבא שלהם. והוא סיפר - מביט בי, אבל מדבר לכולם - על נהר הבּרדה שחוצה את העיר ועל המסגד הגדול ועל הרובע היהודי, בבהירות ובפירוט של מדריך טיולים. ולפתע, באותה מהירות שבה נפתח חלון הזיכרונות, הוא נסגר. חלאס, הוא אמר. מרוב דיבורים התעייפתי. מי רוצה מנה אחרונה סלט פירות?
בסוף הערב ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא זוכר במקרה את הכתובת של בית ילדותו.
הבית שמאחורי בית הכנסת, הוא אמר. זאת הכתובת.
אין מִספרים?
לא ברובע היהודי. אבל למה אתה מתעניין בכל זה פתאום, חתני?
אני חושב אולי לכתוב משהו שמתרחש בדמשק, אמרתי (לפעמים הזמן הופך שקר לאמת).
אה, הוא נאנח. לכתוב. בתוך תוכו מעולם לא הבין למה בתו בחרה להתחתן עם מישהו שאין לו מקצוע אמיתי, אבל הוא הכיר אותה ואת עיקשותה הסורית־משהו וידע שהתנגדות לא תועיל. להפך.
***
ביום ראשון יצאתי לדרך. ידעתי שאני עושה מעשה חסר אחריות, אבל שמונה שנים של מגורים בפרברים יכולות להעביר כל אדם על דעתו ולגרום לו להשתוקק שכבר יקרה משהו מעניין, בשם אללה.
לנהג הטנדר שחיכה לי בנתיב ההברחה הייתה קלטת של זוהר ארגוב. מיטב הלהיטים. ידעתי שאסור לי בשום אופן לחשוף שאני מכיר את המוזיקה הזאת, ובכל זאת, למנגינות יש כוח סמוי, וברגע של חוסר תשומת לב הצטרפתי בהמהום לפזמון של אלינור. א־לי, התאכזבתי קשות. לא ישנתי ליל... הנהג הביט בי בהפתעה דרך המראה. ביוטיפול מלודי, הזדרזתי להבהיר, והוא שוב הביט בי וצמצם את עיניו בחשד, אבל המשיך לנסוע.
מהטנדר הראשון עברתי לרכב שני, לא לפני שכיסו לי את העיניים במטפחת. ניסיתי לחדד את חושי האחרים ולהבין מה מתרחש סביבי, ולפי הקולות הסקתי שמלבדי יש ברכב עוד שלושה אנשים.
ברכב הזה לא שמעו מוזיקה, ורק מדי פעם חדרו מבעד לחלונות נעימות מסולסלות מהרחוב. אחרי נצח הציעו לי שותפי לנסיעה לשתות מים. שתיתי בלי לראות, ונשפך לי קצת על החולצה. מבחוץ חדרו פנימה עוד ועוד קולות של עיר: צפירות, קידוחים וצעקות של רוכלים. טוב, לא באמת שמעתי צעקות של רוכלים, אבל הסיפורים של אבא של אשתי על השוק של דמשק גרמו לי לדמיין שאני שומע אותן.
כשהסירו את המטפחת מעל עיני, הייתי על במה קטנה במרתף אפלולי שהזכיר לי קצת את מועדון "הגדה השמאלית" בתל אביב. בקהל ישבו קצת יותר מעשרים איש. באסל ניגש אלי, לחץ את ידי והתנצל על כיסוי העיניים. אתה בטח מבין את הרגישויות, הוא אמר, ואני הנהנתי. הוא נטל לידיו את המיקרופון והציג אותי. מהמעט שקלטתי הבנתי שהסתמך על הביוגרפיה שלי שמסתובבת באינטרנט ומלאה אי־דיוקים קטנים. פעם הייתי מתקן את מי שהציג אותי בהסתמך על הביוגרפיה הזאת. כעבור זמן מה התחלתי להאמין שזו באמת הביוגרפיה שלי.
בעודו מדבר הסתכלתי על הקהל. אחד הגברים בשורה האחרונה דמה לרון ארד בתמונה האחרונה שלו, עם הזקן העבות והעיניים השקועות.
הבמה שלך, באסל אמר.
התחלתי לדבר והשארתי בסיום זמן רב לשאלות. בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, השאלות לא התמקדו בהיבטים הפוליטיים של הספר. נדמה שיותר מכל עניין את קוראי הסורים לדעת מה "אמיתי" בספר ומה לא. הם לא היו הראשונים לשאול על זה, כמובן. קוראים באופן כללי נחושים לחתור אל הגרעין הביוגרפי של היצירה, בהנחה שגויה שזה יעזור להם לפענח אותה. אבל אצל הקוראים הסורים שלי זה היה יותר מנחישות, זאת הייתה אובססיה. במשך כשעה עניתי כמיטב סבלנותי ולבסוף סיכמתי ואמרתי שבדרך כלל, ככל שאני "משקר" מבחינה ביוגרפית, כך אני דווקא מתקרב אל אמת עמוקה שהיא מעבר לעובדות.
בסוף היו מחיאות כפיים מדודות.
באסל ניגש אלי לבמה, ביקש שאחתום לו על העותק שלו ואחר כך הציג בפני את האיש שדמה לרון ארד. זה ר'אלבּ, הוא אמר. הוא ישמח להראות לך את העיר בזמן הקצר שנותר לך כאן.
ביקשתי מר'אלב שייקח אותי לרובע היהודי, לבית שמאחורי בית הכנסת. נסענו לשם, ובדרך בחנתי את הפרופיל שלו בניסיון לקבוע אם הוא הוא.
כשהגענו, ביקשתי וקיבלתי רשות לצלם את הבניין שהוקם על חורבות בית הילדוּת של אבא של אשתי.
ר'אלב עמד במרחק־מה ממני, ליטף את זקנו באטיות והתבונן לצדדים באי־שקט ניכר. לבסוף ניגש, הצביע על שעונו ואמר באנגלית רהוטה שהטנדר כבר מחכה כדי לקחת אותי בחזרה הביתה. ושלא כדאי שנאחר.
בנסיעה בחנתי שוב את הפרופיל שלו. מזוויות מסוימות הוא עדיין דמה לרון ארד, אבל מזוויות אחרות הוא פתאום נראה לי חגי כרמלי. חגי כרמלי עם זקן.
טֵל מִי פְּלִיז, אָרֵנְט יוּ...? שאלתי אותו רגע לפני שנפרדנו.
לא, הוא ענה לי בעברית ודחף אותי בכוח לתוך הטנדר.
ידעתי שאיש לא יאמין לי שצילמתי את התמונה של הבית מאחורי בית הכנסת בדמשק בעצמי. אז בארוחת שישי במעלות המצאתי סיפור על כורדי שניגש אלי באיזמיר, נזף בי על טעויות בתיאורי הקוּבֶּה בספר שלי ואז שלף תמונה שצילם כמה שנים קודם לכן בביקור אצל קרובי משפחה בדמשק, שסיפרו לו שהבניין שהם גרים בו הוקם על חורבות של בית ברובע היהודי.
לא חשבתי שמישהו יקנה את הסיפור המופרך הזה, אבל הנה, הוא עבר בקלות (לפעמים הרבה יותר קל להאמין לשקר מאשר לאמת).
אבא של דקלה, בכל אופן, אחז בתמונה שעה ארוכה. הזיל דמעה אחת, בודדה, שניתקה מעינו כמו מעבורת מחללית האם, ואז הניח את התמונה בצד ושאל, מי רוצה סלט פירות?
מתוך "הראיון האחרון" בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן