הרומנים, הסודות והשירים: חידת חייו הסוערים של שאול טשרניחובסקי

שלוש אהבות גלויות היו לשאול טשרניחובסקי: השפה העברית, הטבע והאדם. ובכל זאת, לקראת מותו, לפני 75 שנה בדיוק, דרש בצוואתו: "בלי הספדים, בלי פרחים, עם אחי הסופרים". זו לא החידה היחידה שהשאיר אחריו משורר הגבורה, הטבע והאהבה, "החי על אדמות", כפי שהגדיר אותו חיים נחמן ביאליק במאמר בעיתון "דבר" בשנת 1908.

"הסבור אתה כי מישהו מן הביוגרפים שלי יודע בדיוק את הביוגרפיה שלי? אפילו לא פרופ' יוסף קלוזנר, ידידי מנוער, שאני עצמי כתבתי לו מכתב ביוגרפי ובו הרבה פרטים ביוגרפיים לא ידועים, אבל לא את כולם", התוודה פעם. "בכמה משירי יש רמזים אוטוביוגרפיים, אך מעורפלים ועטופים דמיון פיוטי. הרבה מתקופות חיי אינן ידועות כלל: שבע שנים הייתי רופא צבאי ברוסיה, ארבע שנים הייתי רופא בסיביריה וחרקוב. מה יודעים על תקופות אלו? והשנים בהיידלברג, שנות הלימודים באוניברסיטה, מי יודע על חיי בשנים האלו?".

ולא רק אלו אפופי עשן סמיך. היו גם פתקים סודיים, שלו אל עצמו, וניחושים על גבי ניחושים למי הקדיש את שירי האהבה שלו. על סיפורי האהבה של טשרניחובסקי נאמר רק שהיו רבים, בעיקר כשהיה סטודנט בהיידלברג. בארכיון גנזים של אגודת הסופרים העברים פתק בכתב ידו: "אלה אשר אהבתי", ובו ראשי תיבות ברשימה ובה שמן של עשר נשים לצד פירוט קצר כמו למשל "מהאנייה", "מורה" וכדומה. רכילות? אולי. לא פחות מכך, זהו חומר ספרותי. אחרי הכל, לנכן התופרת הענייה ואילאיל אהובתו מונצחות בשירים.

"שאול טשרניחובסקי היה איש של נשים. אוהב ונאהב", אומרת יו"ר "גנזים" אדיבה גפן. "מספרים עליו כי הייתה לו נטייה לפתח קשרים בעלי אופי קליל, בלתי מחייב. חלק מפרשיות האהבה שלו נרמז בשיריו ובפואמות שלו כמו מחרוזת השירים 'אילאיל', שמיוחס לאהובתו רחל רוזנשטיין, ש'אילאיל' היה שם קוד שלהם. הוא כותב: 'בינינו לבין עצמנו / לה אקרא אילאיל / ואם אמות אנוכי - ויחלוף כליל / שוב לא יקרא לעולם גבר לאישה / אילאיל'.

"הנה יושב המשורר שלנו, המאהב הנצחי, באחד הערבים ליד שולחן עבודתו ומשתעשע ברשימה שהוא קורא לה 'אלה אשר אהבתי'. הרשימה ארוכה, ומהווה בלי ספק עדות לכיבושים רבים ולנערות שקטף. אבל אף אישה לא מופיעה בשמה, אלא נרמזת בקוד השמור למשורר. לפעמים יש תזכורת, 'ביער', 'באונייה', 'בדרך', ויש המקבלות סימן '+' ליד שם הקוד שלהן, אולי רמז לקשר ממושך או לטיב מעשה האהבה? כאילו מבקש המשורר להזכיר לעצמו היכן היה מעשה החיזור או האהבה.

"הרשימה אישית, רק הוא היודע ומכיר, רק הוא בלבד. משעשע ומעניין ששמר אותה בין כתביו ולא השליך. אם נשאל לשם מה היה לו להעלות את הרשימה, ואם העלה אותה, מדוע שמר בין יצירותיו, אני מאמינה כי השתעשע בזיכרונות מתוקים, בבחינת נעים להיזכר או שאולי ערך רשימת כיבושים להתפאר בה. אבל ראוי לציין שהוא מדבר על נשים שאהב. ולב גדול היה לו למשורר שלנו, מלא רגש ויצרים".

למי, למשל, הקדיש את השיר "מה מאוד יפייפית", שכתב כבר בהיותו בארץ ובן כמעט 60? האם לאשתו, או שאולי כמו בשמועה לאישה שהייתה מאחת המשפחות היהודיות העשירות שברשותה היו מכרות זהב ברוסיה, זמרת ואומנית שהופיעה בלה סקאלה במילנו, והכשירה דור שלם של מוזיקאים בישראל?

כך או כך, הוא נישא לבסוף למלניה, בת למשפחת אצילים רוסית. משפחתה ניתקה איתה מגע מפני שנישאה ליהודי, אבל היא העדיפה אותו. טשרניחובסקי הכיר אותה והתאהב בה כשהיה סטודנט לרפואה. והיא, אשר הרופאים קבעו שנותרו לה רק שנתיים לחיות, נסעה ליהנות מן העולם בימיה האחרונים אבל האריכה ימים עד גיל 92. נולדה להם בת, איזולדה, שטרחה להתגייר כהלכה לפני נישואיה למהנדס חיפאי וילנסקי, והשאירה שושלת קטנה ושורשית.

תבנית נוף מולדתו

שאול טשרניחובסקי נולד בכפר מיכיאלובקה באוקראינה להורים שומרי מסורת. הכפר הזה ישוב ויופיע באידיליות שיכתוב. כבר בהיותו בן 5 לימדו אותו הוריו רוסית, הוא החל את לימודיו ב"חדר מתוקן" ולמד עברית ממורים פרטיים. כשהיה בן 10 נכנס לבית ספר רוסי כדי לרכוש השכלה כללית, וכבר אחרי שנתיים חיבר פואמה בשם "אוריה החתי", וניסה את כוחו בתרגום. הוא למד רוסית וגם עברית, ועל נוף הכפר היהודי באוקראינה כתב את המילים הידועות: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".

את נוף הולדתו הזה הוא הנציח בשירים ארוכי נשימה, כמעט סיפורים קצרים בפני עצמם. אבל כבר באחד משיריו הראשונים כתב גם על המולדת האמיתית: "לא פסו עוד חיים על הררי ציון".

אחרי חמש שנים נסע לאודסה במטרה להשלים את לימודיו התיכוניים וללמוד עוד שפות זרות. שם התקרב אל הסופרים העברים הצעירים, וכבר כשהיה בן 17 וחצי הודפס שירו הראשון, "בחלומי", בשבועון "הפסגה". הוא לא התקבל לאוניברסיטה הרוסית בגלל היותו יהודי, ולכן הרחיק להיידלברג בגרמניה כדי ללמוד רפואה. באותה שנה הופיע ספר שיריו הראשון, "חזיונות ומנגינות".

ב־1906, לאחר שהוסמך לרפואה בלוזאן, שב לרוסיה ועבד כרופא בכפרי אוקראינה. בזמן מלחמת העולם הראשונה היה רופא צבאי בחזית, ובתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים הגיע מפטרבורג לאודסה. זה היה מסע מפרך, שהוביל לחיים בדוחק ובעוני.

בשנת 1922 ישב באודסה השרויה בקרבות מלחמת האזרחים הרוסית. לא היה לו מספיק מזון לאכול, לא בגד ללבוש, ואפילו לא די נייר לכתוב עליו, הוא חלה בדלקת ריאות, וכארבעה חודשים נאבק על חייו, כאשר סביב מתחוללת מלחמה. הוא כתב מילות מצוקה אל ידידו ביאליק, שהיה כבר בארץ ישראל: "מה טוב היה אילו באו בשבילי זוג מכנסיים", ביקש והוסיף שהיה מעוניין גם במחברת. הוא עצמו רצה להגיע לארץ ישראל, אבל זה לא התאפשר. בתקופת המחסור הזו, ובתנאי החיים הקשים והמסוכנים האלה, כתב כמה שירים שהם בסיס התרבות העברית, וכן תרגם את ה"איליאדה" וה"אודיסאה" מיוונית עתיקה לעברית, שתי שפות מתות באותה תקופה.

רק בשלהי אותה שנה הצליח לצאת מרוסיה ושהה תשע שנים בברלין, שם עסק בעיקר בעבודות תרגום. את "אומרים ישנה ארץ" כתב בברלין בשנת 1923. את השיר כתב בשני נוסחים שונים. הגרסה הראשונה הסתיימה במילים: "כיצד זה תעינו? טרם הונח לנו? אותה ארץ שמש אותה לא מצאנו, אולי כבר איננה. ודאי ניטל זיוה. דבר בשבילנו אדוני לא ציווה". בגרסה השנייה כבר החליף ל"ארץ רוות שמש", במקום "שכורת שמש", והוסיף את המשפט הבא: "איפה הם הקדושים, איפה המכבי. עונה לו עקיבא, אומר לו הרבי: כל ישראל קדושים, אתה המכבי". הוא היה אז בן 48, מלא כיסופים לארץ ישראל, אבל אותה ארץ עדיין רחוקה ממנו.

בימי הקונגרס הציוני ה־14 שנערך בווינה באוגוסט 1925 ועמד בסימן העלייה הרביעית, נערך נשף היובל שלו. חדר האוכל הסב את ייעודו לאולם נשף, ולמוזמנים הוגשה רפרפת. "המשורר דייק לבוא, והקהל - קטן מעליב. אולם הוא מצא לו בת ישראל להסיח את השיממון", דיווח עיתון "דבר". נשיא הישיבה נחום סוקולוב נשא דברי שבח. "החלטתו של המשורר להשתקע בארץ ישראל התקבלה בשמחה על ידי קהל מעריציו", אמר. דוד ילין הצטרף לדבריו: "ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר ליצירתו החדשה של המשורר". וזאב ז'בוטינסקי דיבר על מלאכתו כרופא ועל השפעת שירתו של טשרניחובסקי על נפש הקורא.

הדברים נפלו על קרקע פורייה. המשורר בעצמו התכונן באותם ימים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. לפני הנשף קידם את פניו של עורך "הארץ", משה יוסף גליקסון, במחלקה היוונית של המוזיאון ההיסטורי האומנותי הקיסרי עם פרח אדום תחוב בדש, כשהוא מתרוצץ בין פסל לפסל ומהלל את מלאכת אומני יוון הקדמונים. אגב, יש שמזכירים את שירו "לנוכח פסל אפולו" כדוגמה לבעיטה בערכי היהדות וכמיהה לאלילות, אבל מקריאה בשיר עולה שאלו כלל לא פני הדברים. קידוש השם, למשל, הוא מוטיב שחוזר בשיריו.

כך טען באותו נשף גם הסופר והמתרגם ראובן בריינין, שעמד על טעותם של אלה שזיהו בשירתו הלאומית עקבות יווניים. את הנשף חתם טשרניחובסקי עצמו עם השיר: "אני מאמין". "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח". עוד באותה שנה הוא עלה לארץ אבל לא הצליח להתקיים, וחזר לגרמניה. אחרי כמה שנים הוזמן שוב לווינה, שם נערך נשף שהוקדש לשירתו באולם החגיגות של מלון "קונטיננטל".

כשהיה בן כ־56, נשוי ואב לבת, הגיע לארץ ישראל והגשים חלום שהחל בימים שבהם היה עדיין ילד, בן 17 וכבר משורר עברי. הוא הגיע לפה במעמד של אדם שעיצב את השפה העברית כדי לערוך את "ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע". רבים מתושבי הארץ ידעו את שיריו בעל פה, שרו את שיריו "הוי ארצי מולדתי" ו"אומרים ישנה ארץ", אבל הוא לא יכול היה לכתוב. שנתיים לא כתב, כנראה בשל הלם המפגש עם הארץ שחלם עליה, אולי גם בגלל הקושי להסתגל לכתוב במשקל הספרדי שבו כתבו בארץ. וכשכתב את שירו הראשון בארץ, זה כלל את השורות: "הנה הינך ציון - אייך חלומי הנהדר, הקוסם? חלום חלומותי אייך?".

אגב, לפני שנה, ביוזמת ההסתדרות הציונית וארגון "לימוד FSU", נקבע שלט מיוחד על הבניין שבו התגורר באודסה אוקראינה. בעקבות פנייה של ד״ר רוחמה אלבג ושל ד"ר יואל רפל, הצליחה אינה זקס, מורה לעברית באודסה ומדריכת תיירים בעברית, לאתר את הבית שחיפשו אחריו במשך שנים רבות.

לי משלי אין כלום

הדורות הראשונים של המשוררים העברים ראו לעצמם שליחות להקים תשתית לספרות העברית, ולכן נוסף להיותם יוצרים הם עסקו בתרגום ספרות המופת לעברית ובכתיבה עבור ילדים - דור העתיד. טשרניחובסקי, כמו ביאליק, שלונסקי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן ואחרים עסק בתרגום, אבל כמעט לא כתב עבור ילדים, ומעט השירים שכתב עבורם אינם ידועים.

עם זאת, הייתה להם עדנה מסוימת כאשר בשנת 2012 שיריו לילדים כונסו ויצאו במהדורה יפהפייה באיוריה של ליאורה גרוסמן בהוצאת עם עובד. שיר ילדים אחד זכור בכל זאת לטוב, הודות ללחן של נעמי שמר ולביצוע של צוות הווי פיקוד המרכז עם הסולנית רוחמה רז: "העולם - בזכותו של מי קיים? / בזכותם של אפרוחים / בקנים בין החוחים / בגינות על כל עץ רם / בזכותם קיים / בזכותם של תינוקות / בבתים ובסוכות / בכל מקום אשר הם שם / בזכותם קיים".

בדירת החדר וחצי הצנועה והדלה ברהיטים לא היו לו כמעט ספרים: תנ"ך בכרך אחד בלי פירושים, ספר פתגמים עבריים, מילון יוונית עתיקה, מילון מיוחד להומרוס, מילון לקסיקוגרפי לשירת גתה בגרמנית. על מדף נוסף גולגולת אדם ושלט על הגדר בכניסה לבית: "ד"ר שאול טשרניחובסקי, רופא מחלות פנימיות". הוא רצה מאוד לבקר בספריות לצורך מחקרו על המשקל בתנ"ך, אבל הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ותל אביב הופצצה כמה פעמים ממטוסים איטלקיים של מוסוליני.

הדלות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו: באפריל 1962 נחנך אולם טשרניחובסקי בבית הסופר בתל אביב, ובו מוזיאון המתעד את תולדות חייו וחושף מוצגים שליקט בשקדנות מנהל הבית, המשורר דב חומסקי. לא בטעות בחר זקן הסופרים העברים, יהודה בורלא, לפתוח את הטקס במילים: "הקמת האולם היא מעין תשלום חוב למשורר שקבע: 'אני - לי משלי אין כלום, גם לא שולחן'".

כאשר קיבל את אות אזרח הכבוד של תל אביב בגיל 60, כתבו עליו בעיתון: "האם נברך את טשרניחובסקי לרגל מינויו? כמדומה שהברכה מגיעה לעיר תל אביב עצמה, שזכתה למנות בין אזרחיה המכובדים את טשרניחובסקי. כי המשורר הוא גם רופא מטעם העירייה ושקוע בעבודה זו עד אפס פנאי, עד חוסר שעה קלה של נופש לרוחו. זהו אזרח הכבוד היחידי של העיר תל אביב, המרגיש בכובד ידה של העירייה יותר מאשר בכבוד הניתן לו מידה".

"שאול טשרניחובסקי היה, כידוע, מענקי הרוח של האומה בדור התחייה בשני תחומים מרכזיים של הספרות", אומר המשורר והמתרגם פרופ' רפי וייכרט, ראש התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה ומרצה לספרות במכללת אורנים. "ראש וראשון להם שירתו שלו: שפע עצום של יצירה רבגונית, שנכתבה בשלל דגמים ספרותיים ובעושר השמור רק לגאונים: פנטזיות, סונטות, אידיליות, פואמות, כליל סונטות ועוד ועוד.

"התחום השני הוא כמובן תרגומי המופת שלו משירת העולם, מפעל אדירים שאין מה שישווה לו. גם היום, 75 שנים ממותו, קשה לתפוס כיצד יכול אדם אחד לתת לבוש שירי כה זוהר ליצירות רבות כל כך, שונות כל כך ומתרבויות כה מגוונות. החל בפרקים מן האפוס השומרי הקדום 'עלילות גלגמש', עבור באפוס ההומרי 'האיליאדה' ו'האודיסאה', שאותו תרגם בשלמותו תרגום שגם אחרי 90 שנה עומד איתן מאוד על רגליו, וכלה בשירה גרמנית, אנגלית, צרפתית ורוסית, לצד מחזות כמו 'אדיפוס המלך' מאת סופוקלס ושירת יוון (אנקריאון) ורומי (הורציוס).

"הוא תרגם ממחזות שייקספיר ('מקבת', 'הלילה השנים עשר'), את השירה האפית הפינית 'קאלוואלה', את האדה האיסלנדית, את האפוס הסרבי ועוד לא אמרנו הכל. איך הספיק את כל מפעל האדירים הזה בתוך קשיי הפרנסה שרדפו אותו במשך השנים ובמקביל לעבודתו המקצועית כרופא? חידה היא ותהי לחידה".

איליאדה ובעיות קיבה

"תקוות ישראל בכל העולם וכל עמלנו כאן היא שלילת הגלות, ואם נבוא לכאן ושוב בפינו שבעים כפל שבעים לשון, תישאר נפשנו לעולם בגלות. אם לא נצא מגלות לשוננו זו, לא עשינו כלום, כי קודם כל וראשית כל עלינו לצאת משעבוד לשונות זרות ולשוב לשפה האחת העברית, השפה היחידה בעבר, השפה היחידה שלנו לעתיד לבוא" (טשרניחובסקי בהנחת אבן הפינה להוצאת דביר־ביאליק ברמת גן, בהשתתפות דוד בן־גוריון, מאיר דיזנגוף, יצחק בן צבי והרב עוזיאל, ינואר 1937).

טשרניחובסקי שלט היטב בגרמנית, צרפתית, אנגלית, יוונית עתיקה, לטינית, איטלקית, עברית ורוסית וכמובן יידיש; אבל יצר בשפה אחת ויחידה: עברית, שרק החלה להיות לשפת יצירה חיה.

מלבד היותו רופא מוסמך משנת 1907, הוא למד מדעי הטבע. הוא הכיר את כל הפרחים וצמחי הבר בשמותיהם - המשורר היחיד בשירה העברית החדשה שקרא בשיריו לכל פרח בשמו המדעי המקובל. בשיריו הזכיר 50 מיני פרחים וצמחי בר, 40 מיני עצים, 15 מיני פטריות, 33 מיני ירקות, 20 מיני פירות, 30 מיני ציפורים, 20 מונחי כוורת, 25 בעלי חיים שונים. לכל אחד מהם סימוכין בלשון העברית. את היתר חידש, תרגם או הציע אחרים במקומם.

הוא היה מראשוני אגודת הסופרים והיה אף נשיא האגודה, לאחר פטירתו של ביאליק שכיהן בתפקיד. הנבירה בעיזבונו הממוספר "1" בארכיון הגנזים של אגודת הסופרים - הכולל כ־50 קופסאות מלאות בחומריו - היא כמו נגיעה במולקולות התרבותיות שמרכיבות אותנו. ארכיונו עשיר בעשרות אלפי מסמכים, כתבי יד, מכתבים, תמונות ותרגומים, שירים וכן טיוטות וגרסאות רבות לכל שיר, שם ניתן לראות מחיקות, התלבטויות ושילוב בין רוסית לעברית. "מרגש לראות כמה עבד על כל שיר, על כל תרגום", אומר יצחק בר יוסף מארכיון גנזים. "בכתבי הטיוטה ניתן לראות מחיקות של מילים, שינוי של שורה בשירים המוכרים והאהובים שכולנו גדלנו עליהם".

ביומן המרשמים שקיבל מחברות תרופות ברחבי העולם השתמש כדפי טיוטה לשיריו, ואפשר למצוא בין כתביו את שיריו המפורסמים ביותר כתובים על דף מרשמים. בחלקו העליון של הדף כתוב השיר ובחלקו התחתון פרסומת לתרופה נגד צרבת או בעיות בקיבה. השיר "הוי ארצי מולדתי", למשל, נוצר באלף קשקושים ומחיקות על צדו השני של התרגום ל"איליאדה" ו"אודיסיאה". שיר אחר נכתב על גבה של קבלה גרמנית.

בכלל, המחברות שלו מעידות על כך שהיה בלגניסט מושבע שערבב טיוטות שירים עם מאמרים וטקסטים בעלי ערך ביוגרפי: המאבק שלו בטינה של הדור הצעיר שהכעיסה אותו, למשל. אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן ולאה גולדברג ביקרו אותו, ופעם אפילו שלחו לו בחזרה שיר, ולא הדפיסו. אחרי מותו הם כתבו עליו דברי הלל, אבל בחייו הלעיטו אותו מרורים.

הוא כתב במחברתו על אותה חבורה, חבורת יחדיו: "יחדיו נאלחו". זה ביטוי שמצא בספר תהילים ופירש אותו בדרכו: "נאלחו" כראשי תיבות "נתן, אברהם לאה". טשרניחובסקי חש בחריגותו. כבר ב־1919 כתב ב"לשמש": "האם קדמתי בוא או אחר צור בראני?". אבל העיד על עצמו: "שום דבר אנושי אינו זר לי". באחד משירי נעוריו כתב: "עם אנחות תבל כולה תפרוץ גם אנחתי, ופצעי נוטפי דם עם דמי כל דור ודור".

חושניות לשונית

מדי מספר שנים יצירתו של טשרניחובסקי כמו גם העיסוק בה ובחייו חוזרים לשעה קלה אל קדמת הבמה. "עודני זוכר את ההתרגשות העצומה שאחזה בי בראשית שנות ה־90 של המאה הקודמת כשהוצאת עם עובד החלה לפרסם מחדש את כל כתביו, מקור ותרגום, בשמונה כרכים ארגמניים בכריכה קשה", אומר פרופ' רפי וייכרט. "וישנם, כמובן, הפרסומים החשובים של חוקרי הספרות העברית שטשרניחובסקי היה תמיד קרוב ללבם.

"מן העשור האחרון אפשר להזכיר, בין השאר, את 'צעיר לעד' (הקיבוץ המאוחד, 2011) מאת פרופ' בועז ערפלי ז"ל, שהקדיש עשרות שנים לחקר המשורר. ערפלי גם קיבץ את המהדורה המוערת הנהדרת, המסודרת לפי ז'אנרים, 'מבחר שירים' (הוצאת כרמל, 2015), אך לא זכה לראותה, שכן היא ראתה אור רק חמש שנים לאחר מותו. לפני כשנה ראתה אור הביוגרפיה המונומנטאלית של ד"ר עידו בסוק 'ליופי ונשגב לבו ער - שאול טשרניחובסקי, חיים' (הוצאת כרמל), תוצר מרתק של שנות מחקר רבות".

מה נותר אחריו? "טשרניחובסקי הותיר בלבבות את שירת האור והטבע שלו, את קרבתו לצומח ולחי, את נהייתו אחר התרבות האירופית הגדולה, מהקלאסיקה ועד לרומנטיקה, כמו גם את ההתייחסות אליה כמקור גדול של השראה שאינה תוחמת עצמה רק בעולמה של היהדות", אומר פרופ' וייכרט. "חושניותו העצומה, הלשונית והגופנית, כבשה דורות רבים של קוראים בימי חייו ועד לשנות ה־60 של המאה הקודמת.

"נשאלת השאלה: האם קוראים בני זמננו עדיין יכולים להיסחף בשגב הלשוני והרגשי שלו? האם מרחבי הטבע של אוקראינה ואירופה אומרים להם משהו? האם האהבה בגילומיה הנשגבים יכולה לדבר לדור שהתחנך על הספקנות הזכית, על הניכור האבידני או על הקשיות הוויזלטירית? רבים משיריו הפכו בלחניהם המופלאים לנכסי צאן ברזל של תרבותנו. עם זאת, איני משוכנע שמי שמקשיב ל'אומרים ישנה ארץ' או ל'שחקי, שחקי', רץ אחר כך לקרוא את הסונטה הנפלאה ושופעת המיתוסים 'אצל ים יפו', את כליל הסונטות 'על הדם', שלא לדבר על מאות השורות של הפואמה בעלת השם הארמי 'עמא דדהבא'. טשרניחובסקי הוא נתיב רחב השמור כיום למיטיבי הלכת שבין אוהבי הספרות. אין כבוד גדול מזה".

אם אחת הדרכים לדעת אם מעמדם הקנוני של יוצרים או משוררים השתמר או שמא הועם זוהרם היא להתבונן בתוכניות הלימודים בספרות, טשרניחובסקי יכול לרוות נחת. ד"ר נעמי דה מלאך, ראש החוג לספרות ומבע יצירתי במכללת אורנים, מזכירה כי בתוכנית הלימודים הרשמית הראשונה משנת 1956 מעמדו היה דומה לזה של ביאליק, ונכללו בה כ־40 יצירות שלו, ביניהן אידיליות, בלדות ופואמות כמו "לביבות" או "בת הרב" ושירים. בין השירים יהיו מי שיזכרו את "ראי אדמה", "נוכח פסל אפולו", וכמובן "אני מאמין", המוכר גם כ"שחקי שחקי", שרבים הציעו להופכו להמנון הלאומי.

לצד ביאליק וטשרניחובסקי שוכנים באותה תוכנית לימודים ראשונה, בהיקפים קטנים יותר, משוררים ששיני הזמן כמעט לא נגסו בהם, והם עדיין חלק מתוכנית הלימודים, כמו רחל או אורי צבי גרינברג, לעומת משוררים שיצירותיהם כבר לא נלמדות היום, וחלקם מוכרים לציבור בעיקר כשמות רחובות, כמו יעקב פיכמן או דוד פרישמן. "טשרניחובסקי זכה להימנות עם המשוררים שלא נס ליחם", מציינת דה מלאך. "אף על פי שבמהלך השנים מספר היצירות הכולל שלו שתלמידים נדרשו ללמוד הלך ופחת, הוא עדיין זוכה למעמד של כבוד.

"בתוכנית הלימודים הנוכחית לבתי הספר הממלכתיים בחטיבת הביניים חובה ללמד את אחת הבלדות שלו, ובחטיבה העליונה הוא נכלל ברשימה המצומצמת של ארבעה משוררים שחובה ללמד לפחות שיר אחד שלהם: נתן אלתרמן, לאה גולדברג ואורי צבי גרינברג. יש כאן תהליך מעגלי: אם משורר או משוררת מקובלים ונקראים, הם זוכים להיכלל בתוכנית הלימודים, ואם הם נכללים בתוכנית הלימודים, הם נקראים ומקובלים".

דה מלאך מסכימה עם הקביעה ששאלת היכללותם של יוצרים בקאנון היא גם שאלה פוליטית. "כל הזמן מתקיימים מאבקי כוח בין קבוצות שונות על הזכות להיות מיוצגים. הפולמוס האחרון קשור לוועדת ביטון, שהעמידה בסימן שאלה את רשימת החובה שטשרניחובסקי כלול בה, ומחתה על כך שתלמיד יכול לסיים את לימודיו בלי ללמוד אפילו יצירה אחת שנכתבה על ידי סופר או סופרת מזרחים".

בלי הספדים, בלי פרחים

ב־2 ביולי 1942, י"ז בתמוז, כתב טשרניחובסקי את צוואתו בתל אביב. מוזר ככל שזה יישמע כיום, העיתונים היומיים דיווחו על כך. זה היה הקיץ שבו העתיק את מגוריו לירושלים בעצת עמיתיו הרופאים, בהיותו חולה במחלת דם. האקלים הנוח, קיווה, יעזור לו להחלים.

ב־4 בנובמבר של אותה שנה בא לביקור בתל אביב שלו, שעליה כתב: "אי אפשר לא לאהוב את תל אביב. זוהי סוף סוף הנקודה היחידה בעולם שהיהודי יכול להיות בה יהודי. לא יהודי בהיתר ולא יהודי באיסור, אלא סתם מין בן אדם שקרוי יהודי. מרגיש את עצמו יהודי לא מתוך התנגשות תמידית באלה שאינם יהודים... כאילן בתוך יער, כשיח על קרקעו שלו, כאותו איכר רוסי מפנזה, כצרפתי מנחל דו, כגרמני בכפר בפומרניה".

הוא פקד את ביתו ברחוב אחד העם 89 פינת רחוב החשמונאים, שוטט ברחובות האהובים עליו, וכשעתיים לפני הדלקת נרות שבת עלה על האוטובוס. הוא עצמו לא היה אדם דתי, אבל השתדל לא לחלל שבת בפרהסיה כדי לא להרגיז שומרי מצוות. העיתונאי אהרן זאב בן ישי כתב ביומנו: "מאז יצא לקיט בירושלים, נשתנו פניו והצהיבו... על אף השינוי בפניו היה בן ה־68 זריז וקל תנועה כבן 20. בלבושו התל אביבי הקל, כותונת עליונה לבנה מופשלת צווארון, ללא חולצה וללא עניבה, זרועות שעירות חשופות וראש מגולה בלורית, טושטשה כמעט המחלה שקיננה בו מבפנים".

על השאלה "מה מצב הבריאות?", השיב למתעניינים: "בתפילותיכם" - ביטוי רוסי שגור של חולים שהתאוששו ממחלתם ומשמעותו: "בזכות תפילות הרבים". "מה יש", נהג לומר בהזדמנויות שונות, "אם צריך למות - אז למות. אנשים צעירים יותר מתים עכשיו". הוא כיוון למלחמות שידע בזו אחר זו.

עם היוודע דבר פטירתו בט"ו בתשרי תש"ד, תל אביב לבשה אבל. דגלים עטופי שחורים נתלו על בניינים ציבוריים והורדו לחצי התורן. תלמידי בתי הספר התכנסו לשמוע דברים על הרופא והמשורר האהוב, ויצאו לחלוק לו כבוד אחרון. ארונו הועבר בבוקר מבית החולים הדסה לרחוב בלפור בתל אביב. בשעה עשר וחצי הגיעה השיירה, כשבראשה מכונית מכבי אש ואחריה אמבולנס של מגן דוד אדום, וכעשר מכוניות עם נציגי המוסדות היישוביים וחברי משלחת אגודת הסופרים ועיריית תל אביב.

הכבאים הציבו את הארון במרכז אולם "אהל שם", בין נרות דולקים, דגלים ומשמרות כבוד של המשמר האזרחי. אלפים גדשו את האולם. בשעה אחת ורבע יצא מסע הלוויה לדרך. הוא עבר בין הרחובות שאהב כל כך: אחד העם, ביאליק, אידלסון, רוטשילד.

בהלוויה השתתפו אלפים. ראשי היישוב העברי, תלמידי בתי הספר וארגוני הנוער, משלחות של בית"ר ועוד. פרקי תהילים נישאו לאוזני הקהל. ידיד נעוריו פרופ' יוסף קלוזנר אמר בקול רועד "קדיש". כפי שביקש בצוואתו, "בלי הספדים, בלי פרחים, עם אחי הסופרים", נקבר המשורר בבית הקברות טרומפלדור, בגבעה סמוכה לקברים של דיזנגוף ונורדאו.

כשצלצלו מירושלים לאחר מותו לחפש את צוואתו, הוזמן פורץ לדירתו בתל אביב, בקומה השנייה ברחוב אחד העם, והיא נמצאה אחרי חיפושים רבים, באותו החדר ששימש כחדר קבלת חולים, בין ארון הזכוכית עם הציוד הרפואי ומדפי הספרים. היו בה שורות קצרות, ובהן ההוראה אל מי להעביר את שלושת אותות הכבוד שקיבל מהצאר הרוסי: אות הצטיינות צבאית, אות על שירותו בצבא כקצין רפואי ואות הצטיינות רפואית. את אות ההצטיינות הרביעי שקיבל מהממשלה הפינית על תרגום ה"קאלוואלה", ביקש להחזיר לממשלה הפינית.

כמה שבועות לפני מותו ניגש טשרניחובסקי לבית ביאליק וביקש לשאול ספר על כוכבי השמיים. הוא היה רזה וחיוור כשלקח בידו את "תולדות השמיים" של ח"ז סלונימסקי. באלול תש"ג סיים את כתיבת שירו האחרון, "כוכבי שמיים רחוקים", שבו תיאר את כוכבי שמי הצפון שראה: כוכבי ערבות אוקראינה, כוכבים כה יפים ועצובים, כלשונו. בהמשך הוא עובר לכוכבי שמי קרים, "כמה כבר כהו בתוך הערפל הרע".

בבית הבא, כוכבי ליל התיכון, "אין בעולם כמותכם ליופי ולזוהר הקודש". ואז בא הבית הפותח במילים "כוכבי ארץ ישראל, ביום ברוא ארץ ושמיים כיהן כביכול בקודש, ועליו האפוד והחושן, אתם הייתם קבועים על אותו החושן". הוא מסיים במילים "מאבי ומאמי קיבלתי את אהבתי לכם, כוכבים רחוקים קרובים" וחותם: ירושלים, קטמון, אלול תש"ג.