הר געש של מים

רק נוחת וכבר נוסע שוב. 

היה משבר והתגברנו עליו, אבל זה משהו שלא עוזב אותך. כמו תולעת כזאת שאוכלת לך את המוח. אז לקחתי ואליום ונרדמתי, כי אין טעם לשבת במטוס ולענות את עצמך, מה גם שאלף פעם התולעת הזאת התחילה לחפור לי ואלף פעם בדקתי, ולא היה כלום. אבל תולעת זו תולעת, 

כשהיא מתחילה לחפור רק ואליום עוזר, והיה לי קונקשן דרך פריז, אז כשנחַתי הרמתי לה טלפון, והיא אמרה לי בשמחה שמצאה דיל נורא זול למונטנגרו בסופ"ש והיא נוסעת, 

ואני כזה: מונטנגרו? מה לך ולמונטנגרו? 

והיא אומרת, אני חייבת קצת לנוח והיה דיל חבל על הזמן בדקה ה־90 ואתה במילא לא פה, אז...

שזה לגיטימי לחלוטין. מה גם שהבחור ההוא, ניר, שהיה לה רומן איתו, היה צמוד לעבודה שלו ברמת החייל בשלשלאות ברזל, הוא אחד שאם הוא נוסע, הוא צריך לתכנן שנה מראש. הוא עובד בווירוסים. הוא ממציא וירוסים שאוכלים וירוסים אחרים. החברה שלו עובדת מול נורטון, או קספרסקי, אחד מאלה, והוא גאון בזה. ככה היא אמרה בשלב שעוד לא היה להם כלום ויכלה לדבר עליו במונחים של גאון הדור, 

וכמה הוא מרוויח, 

ואיך הוא יושב עשרות שעות מול המחשב ולא זז, 

כי כל המידע ששולחים לו על הווירוסים החדשים זה טופ סיקרט וזה לא עוזב את המקום,

ואיך שמגיע הווירוס הוא מתיישב וממציא וירוס נגדי שיאכל אותו, ויש אולי עשרה כמוהו בעולם. ואם במקרה הווירוס שלו יוצא יותר מדי טוב, ועושה יותר נזק מהווירוס המקורי, אז מתקשרים לאחד מהעשרה האחרים כדי שימציא וירוס נגד הווירוס שנגד הווירוס. וכל העשרה האלה מכירים אחד את השני כמו משפחה, אבל מעולם לא נפגשו, כי כל אחד יושב במקום אחר ואסור להם לזוז מהכיסא, וכו' וכו'. 

מעניין את התחת שלי. 

ניר, קוראים לו. ניר העשיר. ניר החזיר. ניר הבנזונה שלוקח נשים של גברים אחרים שהם לא אחד מהעשרה־הכי־טופ־בעולם של משהו, כי מה אכפת לו. הם היו מזדיינים בחדר במלונית של אסותא ברמת החייל, שהייתה לו שם הנחה, כי פעם הוא הציל אותם אס־או־אס אחרי שנכנס להם וירוס במחשב של הצנתור.

***
 

2. זאת היא שגילתה לי על הכל. חשבה שזה יעשה לנו טוב, לשים את כל הקלפים על השולחן. אמרה שזה היה קצר וזה נגמר וזה לא יקרה שוב, וזה בגלל שהיא הייתה כל כך בודדה, מכל הנסיעות שלי, 

ומה אני אגיד? היא באמת הייתה בודדה. ואני באמת לא הקשבתי כמה רע לה,

ונסעתי לשבע מדינות בשלושה חודשים. היום אני לא נוסע ככה. היום אני ראש מחלקה, אז אני נוסע רק איפה שחייבים בנאדם עם המומחיות שלי לאיסוף אוויר. 

זאת העבודה שלי, אני אוסף אוויר למזגנים. 

לא הרבה אנשים יודעים שזה קיים בכלל, המקצוע הזה, וזה בכוונה: חברות המזגנים לא רוצות שתדעו, אבל האוויר שאתם נושמים מכל מזגן זה לא אותו אוויר. מי שמשלם יותר מקבל יותר. ויש גופים - בנקים, סופרמרקטים, אולמות תצוגה של רכב, כל איפה שחשוב להם שאנשים יסתובבו מבסוטים ועם חשק לקנות דברים - אז הם משלמים יותר, ומקבלים אוויר עם תוספת מיוחדת שמתאימה בדיוק להם, שגורמת למי שנושם את זה להתנהג קצת אחרת. תבדקו את זה, יש על זה ספרות מקצועית. גם סתם אנשים עשירים מזמינים את זה, ואז מסדרים להם אוויר מיוחד בהתאמה אישית. 

וזה לא איזה משהו כימי שמוסיפים לאוויר של המזגן - זה אוויר אמיתי, בכמות קטנטנה, שאספו אותו ממקומות מיוחדים בעולם. מקומות שידוע שיש שם משהו באוויר שעושה טוב. הרים, נחלים, עצים, איפה שיש שלג, איפה שיש פרחים מיוחדים. זאת העבודה שלי, לזהות איפה יש אוויר מיוחד וללכוד אותו, כי צריך לתפוס אותו בדיוק בשעה מסוימת במזג אוויר מסוים עם רוח מסוימת - אין לכם מושג כמה אנשים משלמים בשביל זה. 

הם אפילו לא יודעים מה זה. 

אבל הם משלמים. ונושמים את זה. ומרגישים יותר טוב. זה עובד.

***
 

3. זאת לא עבודה מסובכת מי יודע מה, אבל צריך ניסיון ומומחיות. והמקום הזה בגואטמלה שנסעתי אליו הוא אחד האווירים הכי טובים, הכי מיוחדים והכי קשים לתפיסה. קוראים לזה וולקן דה אגואה, שזה בספרדית הוולקנו של המים, וזה הר שגובהו כמעט 4,000 מטר, ובראשו יש הר געש שלא התפרץ כבר איזה 80 אלף שנה, אבל הוא עובד מבפנים ומצמיח כל מיני עשבים מיוחדים ופרחים שיש רק שם, ואם אתה תופס את הרוח מגיעה דרך אחד האגמים שליד, במזג אוויר של כמעט־כמעט־שלג אבל עוד לא, אז יוצא אוויר פצץ. אתה שם טיפה ממנו במזגן רגיל, וזה הבדל שמיים וארץ. אנשים נהיים מאושרים, ואפילו לא יודעים למה. זאת לא פעם ראשונה שלי שם.

האמת, הוולקן דה אגואה הזה הוא הסיבה שלא פיצצתי את הנישואים שלי אז, כשלגלית היה רומן עם ניר היהיר. כי אחת משבע המדינות שנסעתי אליהן הייתה גואטמלה, ושם נתקעתי על הוולקן הזה שלושה שבועות, כי מזג האוויר השתנה והיה צריך לחכות שיחזור להיות בדיוק מה שצריך, ויצא שהייתה שם נציגה של חברה מתחרה, אלין קראו לה, אלין - צרפתייה, קטנה, קשוחה אבל מצחיקה, בנאדם נהדר. הכרתי אותה פעם באיזה כנס מקצועי, וכבר אז היה איזה קליק, אבל אני נשוי והיא נשואה - 

ופתאום מצאנו את עצמנו שלושה שבועות תקועים על הוולקן דה אגואה, ומה אני אגיד לכם - זה לא שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, כלומר אני חושב שלא. זה רק הרגיש ככה. וזה הרגיש ככה בגלל האוויר המדהים שיש שם, במיוחד בלילה, 

זה אוויר מלא חמצן, 

עם ריח של פרחים שיוצאים לפנות בוקר מאדמה שספוגה בלבה מלפני מיליון שנה, 

זה עושה לך משהו במוח, זה עשה לשנינו. 

שלושה שבועות שלא אשכח בחיים. גם היא, גם היא. אבל שנינו ידענו שזה ייגמר ושנינו ידענו שזה בגלל האוויר וכשזה נגמר זה נגמר, רק שהזיכרון הזה לא עוזב אותי, פאק - 

אז כשגלית באה עם הרומן שלה עם ניר וזה, מה יכולתי לעשות? אני בנאדם הוגן, בסופו של דבר. היא בגדה, אני בגדתי, היא לפחות היה לה אומץ לספר על זה. אני שתקתי. כי מה אני אגיד לה? שקרה לי משהו שאני יודע שבחיים לא יקרה לי שוב?

 
****
 

4. נחַתּי בנמל תעופה אורורה, שזה שעה וחצי נסיעה מההר. כשהגעתי לסנטה מריה דה חסוס, שזה כפר קטן למרגלות ההר ששם היה המלון שלי, חיכתה לי הודעה בקבלה: המכונה? ששואבת אוויר? עם התוכנה המיוחדת שמותאמת רק־רק־רק למקום הזה? מושבתת. 

התקשרתי מיד למוקד החירום הבינלאומי של החברה שלי וביקשתי לדבר עם ראש מחלקת תוכנה. הוא אמר שהוא נורא מצטער, אבל המחשב חטף איזה וירוס, ומנסים לאתר את הבחור הישראלי שעוזר להם במקרים כאלה, אבל לא משיגים אותו. הוא בחופשה, במונטנגרו. 

לא הייתי צריך לשאול אפילו מי זה.

הוא הבין מהשתיקה שלי שאני מבואס בגלל העיכוב. לא תיקנתי אותו. הוא אמר, מנסים להשיג מישהו אחר, אבל בינתיים אין אף אחד פנוי ברמה שלו. הוא משהו מיוחד, הבחור הזה, גאון.

כן, אמרתי, אני יודע שהוא גאון.

כבר רציתי לסגור, אבל אז הייתה לו הצעה: אתה יודע מה, אמר, אולי תבקש מהנציג של החברה המתחרה - הם נמצאים כבר יומיים על ההר, אולי הם יהיו מוכנים לעזור?

מי זה הנציג, אמרתי.

הוא אמר, לא יודע, אבל אני יכול לבדוק לך.

לא, לא, אמרתי, זה בסדר, אני כבר אמצא אותם. וסגרתי את השיחה.

למחרת בבוקר כבר הייתי בדרך למעלה, מטפס בהר. חשבתי, אם זאת אלין, ואם איכשהו בעזרת השם נזדיין שוב, אז אני לא חוזר לגלית. זה נגמר.

ואחר כך חשבתי: ואם לא?

אם לא אז נראה, אמרתי לעצמי, אם לא אז נראה.