חיים במלכוד

"המולת הזמן", ספרו של הסופר הבריטי האהוב עלי, ג'וליאן בארנס, שיצא לאחרונה בתרגום לעברית, זימן לי קריאה כפולה. פעם אחת קראתי אותו מהצד של ההיסטוריה, נעוץ בנקודת הזמן הסינגולרית שבו התרחש, בשנות ה־30 המאוחרות ושנות ה־40 של המאה הקודמת, אך גם במקום המאוד מסוים - ברית המועצות הסטליניסטית. בפעם השנייה קראתי אותו כמשל על חיינו בזמן זה. בספרו, בארנס מספר את סיפורו של המלחין דמיטרי דמיטרייביץ' שוסטקוביץ', שכבר ב־1929 הוקע על ידי המשטר כשנאמר לו שהמוזיקה שלו "סוטה מדרך הישר של האומנות הסובייטית".

על פי הספר, ב־1932, "כשהמפלגה פירקה את כל הארגונים העצמאיים והשתלטה על ענייני התרבות, התוצאה לא הייתה אילוף היוהרה, הקנאות והבורות, כי אם ריכוזן השיטתי. וכשהתוכנית לקחת פועלים ממכרות הפחם ולהפוך אותם למלחיני סימפוניות לא צלחה, קרה דבר הפוך. מלחינים התבקשו להגביר את התפוקה בדיוק כמו כורי הפחם, והמוזיקה נדרשה לחמם את הלבבות בדיוק כשם שהפחם מחמם את הגוף. הבירוקרטים מדדו את התפוקה המוזיקלית כפי שמדדו את התפוקה בכל קטגוריה אחרת; על פי נורמות, וסטיות מהנורמות".

זו הגדרה יפה ולכאורה תמימה לבחינת מעשה האומנות: נורמות וסטיות מנורמות. יפה - כי יש משהו מחליא ומפליא ביכולת להגמיש את השפה כך שתגיד דבר אחד, אך תסתיר מאחוריה כוונה אחרת לגמרי. ומכאן התמימות כמובן - מהן אותן נורמות שעליהן דיברה המפלגה באמצעות הקומיסרים, אם לא אלו שהיא עצמה קבעה, והן משרתות את הפלגתם השקטה ובטוחה של המהפכה הסובייטית ושלטונו של סטלין, שמש העמים, באוקיינוס האינסופי של ההיסטוריה?

השאלה המשפילה מכולן

בארנס מנסה לספר בספרו את הסיפור של שוסטקוביץ', ודרכו לבחון את השאלה: כיצד שורדים האומן ואומנותו תחת התביעה לגלות נאמנות למדינה? בכל רגע ובכל תפנית מצאתי את עצמי מתפתלת בייסורי השקר שנכפה על האומנות ובפחד מהתשלום הכפול: או האסון שיבוא עליו מבחוץ, כשהמלחין ייקרא אל "הבית הגדול" שממנו רבים לא שבו, או מבפנים מתוך עצמיותו, כשהשקר שעשה בנפשו יעשה בה שמות. והרגע הזה מגיע כמובן, והוא נורא ומשפיל.

כששוסטקוביץ' נדרש לנסוע לאמריקה במשלחת של מלחינים סובייטיים ולדקלם את הנאומים שנכתבו עבורו ולבגוד בעצמו ובמוזיקה בפומבי, קם גולה רוסי בשם ניקולס נבוקוב במסיבת עיתונאים ומפנה אליו סדרה של שאלות: "האם אתה תומך בגינוי הכולל והמחליא של המוזיקה המערבית, כפי שהוא בא לידי ביטוי מדי יום ביומו בעיתונות הסובייטית, מטעם ממשלת ברית המועצות?"

שוסטקוביץ' חש לכוד כמובן. הוא מרגיש את נוכחותו של היועץ מטעם המפלגה העומד ליד אוזנו כדי לוודא שהוא עונה "תשובות נכונות", אבל הוא, כמי שהובל במבוך עד לחדר הסופי שבו מתרחש המעמד המשפיל מול קהל, ולנוכח האיום על חיי בני משפחתו, מחליט להשיב כראוי, אך במלמול חדגוני: "כן, אני תומך בדעות האלה".

"האם אתה תומך בהחרמת המוזיקה המערבית באולמות הקונצרטים הסובייטיים?". שאלה זאת מאפשרת לו מעט מרחב תמרון, כפי שמציין המספר, והוא עונה: "אם המוזיקה טובה, היא מושמעת".

"האם אתה תומך בהחרמת יצירותיהם של הינדמית, שנברג וסטרווינסקי?". כעת הוא כבר מגיר זיעה: "כן, אני תומך בפעולה הזאת", הוא משיב.

והנה מגיעה אולי השאלה המשפילה מכולן, ונבוקוב הערמומי דוחף אותו לפינה בלתי אפשרית. "האם אתה תומך בדעות שביטא השר ז'דאנוב על המוזיקה שלך ושל מלחינים אחרים?"

כאן מוטל על שוסטקוביץ' ללעוג לעצמו וגרוע מכך, לבגוד בחבריו. ז'דאנוב היה אחראי על המדע והתרבות מטעם המפלגה והפך מאז לשם נרדף לדיכוי והכוונה שלטונית של האומנות והאומנים. הוא הכתיב את סגנון האומנות האחיד שאנו מכירים בשמו הנודע "אומנות סובייטית" והוביל מערכה נגד היוצרים הגדולים של רוסיה כאנה אחמטובה ואוסיפ מנדלשטם, שמצא את מותו בארץ גזירה אחרי שכתב את השיר "את הארץ תחתינו איננו חשים", ובו שורות על "איש ההר שבקרמלין", ש"כתולעת הן אצבעותיו השמנות, וכאבן משקל מילותיו נכונות".

והנה, שוסטקוביץ' נדרש להשיב אם הוא תומך בדבריו של ז'דאנוב שרדף אותו ואת חבריו, שהחרים אותו ואיים עליו והשווה את המוזיקה שלו לפטיש אוויר ולתא גזים, והוא משיב בפני קהל גדול: "כן, אני תומך בדעות שביטא היו"ר ז'דאנוב". ונבוקוב סוקר את האולם בעיניו ואומר: "עכשיו הכל ברור".

יהיו זמנים אחרים

האם אומנות יכולה להתקיים בתנאים כאלה? התשובה היא בוודאי. העימות הטרגי בין האומן לבין הרודן הוא סיפור ישן־חדש, מכאיב אך מלא תקווה. זה גם השם שבחרה אלמנתו של אוסיפ מנדלשטם לספר הזיכרונות שלה, "תקוות השיר", והוא הוברח מברית המועצות אל המערב ועורר התרגשות גדולה. נדיז'דה מנדלשטם מנסה ללכוד בספרה את ההתנוונות הרוחנית שנגזרה על חוגי הספרות, האומנות והאינטליגנציה במשטר של עריצות, אבל אנחנו זוכרים את גדולת השירה והספרות והמוזיקה של אלו שלא נתנו ליצירתם להתעוות, בהם בוריס פסטרנק שכתב את "דוקטור ז'יוואגו", אנה אחמטובה ומרינה צבטייבה, שבסוף נכנעה לאומללות וטרפה את נפשה בכפה.

בנאום שנשא פסטרנק ב־1931 בפני אגודת הסופרים הכלל־רוסית אמר ש"נותרו דברים שהמהפכה לא השמידה" וגם כי "לא האדם הוא שמתקיים למען הזמן, אלא הזמן למען האדם". אולי זו דרך מטאפיזית מקילה לתאר את היחסים בין אדם לזמניותו, אבל האומנים ברוסיה הסובייטית היו צריכים להזכיר לעצמם שוב ושוב שהם אינם רק חסרי חירות ומדוכאים, וכי יש ויהיו זמנים אחרים. ועם זאת, ביולי 1944 כתב פסטרנק לדודניתו, אולגה פריידנברג, חוקרת תרבות קלאסית: "אני על סף ייאוש; לא בגלל קשיים חיצוניים, אלא מפני שאני יודע שאני סופר, ויש לי מה לומר, ויש לי רעיונות שאני רוצה להעלות על הכתב - אלא שאין כאן ספרות, ובתנאים הקיימים לא תהיה ולא תוכל להיות כאן ספרות".

האסטרטגיה של פסטרנק, בזמן שהמתין לשווא שיהיה יותר חופש אומנותי, הייתה לתרגם מחזות (הוא היה מתרגמו של שייקספיר לרוסית) שיכניסו די כסף שיאפשר לו לכתוב מה שהוא רוצה, בחירות פנימית מוחלטת, ולדחות בינתיים את הפרסום למועד בלתי ידוע, לזמנים שבהם ניתן יהיה לפרסם יצירות בלי פחד.

בחודשים הקרובים אני עצמי אפרסם ספר. זה יהיה ספרי השישי, והוא ייצא לעולם שבו יש לי חופש ביטוי מלא עם סנקציות מסוימות על התבטאויות אנטי־שלטוניות בצורה של מניעת פרסים או מניעה מהשתתפות בתוכנית הלימודים לתיכונים ובבגרות בספרות, לשם דוגמה. לא אסון ולא תשלום בלתי נסבל. הגולג בסיביר היה הרבה יותר גרוע וגם החיים בהוליווד בתקופת מקארתי היו קשים יותר. אבל העיסוק שלי באומנים שחיו בדיכוי ולא יכלו להתבטא בלי לסכן את עצמם היה תמיד גדול. הם העסיקו אותי, והקונפליקט שבפניו ניצבו - העסיק אותי. ביני לבין עצמי תהיתי אם אהיה אמיצה מספיק.

ההגינות מחייבת להגיד גם משהו בגנות הליברליות הכלכלית של אלה. אומנם יכולתי ואני עדיין יכולה, למרות חוק הנאמנות בתרבות שאין די מילים כדי לתאר את נזקו לקיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית, לפרסם בחופשיות את ספרי. גם לכוחות השוק, אותו מונח המתאר את הפעילות הכלכלית המתרחשת באופן חופשי וללא התערבות ממשלתית, יש אפיונים מזיקים ביותר, והם יכולים לאיים על המשך היצירה לא פחות.

כשהדבר שמכריע את המשך קיומו של ספר הוא זמן המדף המרכזי שלו ברשתות הספרים, הבולטות שלו ובעיקר המחיר שלו, מתחילים להיווצר תנאים לא בריאים בין יצירה למכירה, ממש כמו היחסים בין המפרסמים, הרייטינג ואיכות תוכניות הטלוויזיה. לשם כך, אומרים לנו ובצדק, צריך את השידור הציבורי. אבל כפי שאמרה שרת התרבות מירי רגב: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו". התפיסה המוטעית הזו גרמה לאנשים לכנות אותה "ז'דאנוב", על שם האחראי על המדע והתרבות הסובייטי. שרת התרבות היא גם זו שהתערבה וביטלה את חוק הספרים, שהעניק הגנה למו"לים ולסופרים מפני רשתות השיווק. לכאורה זו פעולה למען הצרכנים. הם זכאים ליהנות ממחיר שווה לכל נפש. ואכן, מחירי הספרים גבוהים באופן מגוחך. אבל גם לזה יש סיבה, והיא קשורה לאחוזים שהרשתות גוזרות מכל מכירה.

ויש כאן דבר מהותי יותר. בעולם, או במרחב תרבותי שבו השיקול הכלכלי הוא החשוב ביותר, האומנות מתנוונת. כדי שרשתות הספרים יקדמו ספר בצורה של חשיפה והשתתפות במבצע, הוא צריך להיות בעל פוטנציאל מסחרי גבוה, שזה, פעמים רבות, מעיד על פוטנציאל ספרותי נמוך.

וכך, בין חוק הספרים, שהוא הימנעות מוחלטת ממעורבות ממשלתית, לבין חוק הנאמנות בתרבות, שהוא מעורבות מסוכנת של המדינה ביצירה, נמצא האומן עצמו. נניח שוסטקוביץ' המסכן שלנו. "כן, הוא אוהב את שייקספיר, לפני המלחמה הוא כתב מוזיקה להפקה של 'המלט'", נכתב עליו בספר. "מי יטיל ספק בכך ששייקספיר הבין עד עומקם את נפש האדם ואת הקיום האנושי? היש תיאור גדול יותר של התנפצות האשליה האנושית מאשר 'המלך ליר'? לא, לא התנפצות, כי המילה הזאת מצביעה על משבר גדול אחד. מדויק יותר לומר שאשליות אנוש התפוררו, הלכו ודעכו".

איזו בחירה מושלמת של מילים לתאר את המצב גם כאן. וג'וליאן בארנס ממשיך במילים שאסור לנו לשכוח: "זה היה תהליך ארוך ומייגע, כמו כאב שיניים החודר לעמקי הנפש. אבל שן אפשר לעקור והכאב נעלם. אשליות, לעומת זאת, גם כשהן מתות, הן ממשיכות להירקב ולהצחין בתוכנו. לא נוכל להימלט מטעמן ומריחן".