לניקולאי וסילייביץ'
בדיוק כשנורה ומברוביץ' התחילה להסתדר, נמלט הרחם והותיר אותה לקושש פרנסה ללא עזרתו.
תעודת הכבוד של המטה לשגשוג העם היהודי הגיעה יום לפני טקס ההכתרה של משרד הפנים, כי, כפי שהסבירה המזכירה, עדיף שבמצבה נורה לא תסחב את התעודה בגמר הטקס. זאת הייתה תעודה שתפסה את קו הרקיע, אבל ברוחב, לפחות, הייתה בעלת ממדים ארציים יותר. נורה גיחכה לעצמה. כבר קרוב לארבע שנים שהיא הייתה ב"מצב".
לפני תעודת הכבוד ולפני שהפכה ליקירת המחלקה לפוריות בלתי תלויה, מצבה באמת היה בלתי נסבל. היא כמעט שרפה את האונות במאמצים למצוא פרנסה שתכבד אותה ואת בעל הדירה שלה, שתחביבו היה להעלות את דמי השכירות בכל חודשיים. לפני שהלאימה את הרחם שלה, היא עקרה את השתילים של העירייה ושיווקה אותם במחיר מופקע לגן ילדים אנתרופוסופי. הגננת התחברה מאוד לסיפור שבו הפרחים חוממו בשמש מלאה למשמע קינת הנמר היחיד שנותר בעין גדי. כידוע לכל, ט"ו בשבט נמשך יום אחד בשנה, אבל הרעיון תפס, ונורה הצליחה להשתלט על כל התנועה האנתרופוסופית בואכה רשת הגנים הזורמים.
רגע לפני שעברה נורה ליישובים הקהילתיים הצמודים לירושלים, רגע לפני שעמדה להרוס לגננים שנים ארוכות של קריירה מפוארת ומלבלבת, היא נתפסה על חם בשומרון, שם נקלטה בעדשת המצלמה של ערוץ 2 כשהיא גוררת עץ זית בגודל נאה. היא בילתה מספר שבועות בחקירות, במאמצים להפריך את ההאשמות שהיא סוכנת פרובוקטיבית מכל צד שהוא, בין שזה מטעם השב"כ ובין שבמסגרת ארגוני ימין קיצוני. את מסקנותיה מתקופה זו אפשר למצוא עד היום, חקוקות בתא השירותים של בית המעצר.
הרעיון של נורה להכנסה הטובה ביותר הגיע כשצותתה לשיחת נשים בפארק.
"אני כבר במצב שלא אכפת לי שהוא ישכב עם מישהי, את יודעת מה? הייתי משלמת לה על זה. אבל הנה, ההשרשה לא נקלטה".
"בכל זאת, תראי את מירית..."
"זה בדיוק העניין, שמירית הצליחה להחזיק בהריון אחרי התהליך, אבל בלי הפילגש ההיא כלום לא היה קורה..."
נורה הלכה הביתה ובדרך הוכיחה את אלוהים: "שוב נתת אגוזים למי שאין לו שיניים? עלוב נפש אחד".
***
לאלוהים ודאי שלא היה מה לטעון להגנתו: נורה הייתה מחוננת רחם. עד היום ביצעה שבע הפלות ואף שהרופא הזהיר שוב ושוב, היא נשבעה שזה קרה רק מכך שהריחה זרע. רחמהּ הפעיל גרם לה לתפוס מרחק מגברים, אבל כאמור זה לא עזר למנוע שבע הפלות. היא מתעברת מכל דבר, אפילו משומדבר. אבל הרופא, שלא הכיר במיתוסים על בן האלוהים, אמר שבמקום לבלבל את המוח, שתשקיע בכמה אמצעי מניעה פשוטים. נורה התלבטה אם לספר לו שפעם הרתה לאחר שחלפה תחת חרוב פורח, ולבסוף החליטה שלא. אגב, ילדים היא בכלל לא אהבה, בעיניה היו כמו מבוגרים נמוכי קומה.
אז נורה החלה לפתוח רגליים, אף שדווקא העדיפה לשבת רגל על רגל. שמעהּ כרחמנית בת רחמנית יצא למרחוק והגיע עד למרתפים החשוכים של המטה לשגשוג העם היהודי. זה קרה לפני שהפך לפרויקט יוקרתי ומבוקש על ידי ארצות מעוטות צאצאים כמו דנמרק ויפן. שם, במשרד מטונף בשלומציון המלכה, נורה חשבה שתכף יכסו את עיניה והיא תיאלץ להישבע על תנ"ך.
במקום תנ"ך המתין לה רופא. נורה לא זעה כשבדק אותה לעומק. "רחם כזה עוד לא ראיתי", אמר, "הזיזים האלו קולטניים מאוד, תראה". הוא דיבר אל מי שיהיה לימים שר הפנים ומנהל האוכלוסין, שהנפקת תעודות זהות ומתן אישורי עבודה היו הצד המואר של העבודה שלו. "זיז לזירעון וכיס להשרשה!", קרא.
כשהגיע שלב חתימת החוזה, נורה דרשה לעשות הכל בעצמה בדרך הטובה והישנה. שר הפנים היטיב את הכיפה על ראשו וגמגם משהו שנורה קלטה כהסכמה. הוא התעשת וכדי לפצות על חוסר האסרטיביות שהפגין, החתים אותה על בלעדיות לעם ישראל כדי להבטיח שנורה לא תלך למוסלמים, או גרוע יותר - לשומרונים.
לנורה לא היה אכפת להבטיח. היא חתמה בקלות, ובלי בושה המשיכה לעבוד עם אוקראינים והרחיבה את קשריה עם הקהילות הקראיות והדרוזיות בישראל. היא לא התכוונה לאבד אף לקוח, מה שגרם צער לאוזניו של המורה למוזיקה ששכן דלת לידה.
היא פרסמה מודעה קטנה באינטרנט, מנוסחת למין אחד, ונדהמה לגלות שרוב מוחץ של הגברים לוקה בהבנת הנקרא וסבור שעיסויים ומשחקי לשון נכללים בטיפול. אבל לאחר שנורה נשאה נאום בגנות העיסוי וגבולותיה המצומצמים של הלשון, הם לעולם לא שבו.
הגברים שהצטיינו בהבנת הנקרא הגיעו מלווים בנשותיהם. אלו היו מסרבות בחוסר נימוס לשתות מיץ תפוחים או לטעום מהערגליות שנורה הציעה להן, והתהלכו מקיר לקיר בשעה שנורה צווחה צווחות ששיגעו את המורה למוזיקה.
מעולם לא הטרידה את מנוחתו כמות הגברים שמילאה את הפרוזדור הצר שבין הקומה השנייה לשלישית, אבל שיגע אותו שהיא צורחת שלא במסגרת סולם מז'ור. כשהיו נפגשים בחדר המדרגות, היה השכן נותן בה מבט מתעב ואומר שהיא צריכה לנתב את הקול שלה לנתיבים ישרי דרך שכן יש לה קול לא רע.
נורה ידעה היטב מדוע. בימים שבהם לא הספיק להתמלא בזירעונים מופרים, הרחם הקשיש והטוב שלה שימש תיבת תהודה. בכל אופן, לא היה לה כוח לעצות של המורה שבכלל לא היה לטעמה והיה לו אף שנטה בצורה מוזרה, כאילו בכל רגע הוא עומד להיתלש ממקומו ולברוח מירושלים.
מיד לאחר המשכב כבר ידעה נורה אם הרתה; כשהרחם שלה התנפח מעט, כמו צבע מתקלף על קיר לח, היא הייתה מגיעה למחלקה ושואבת לעצמה את ההריון. במחלקה נהגו בה כבוד כולל שני סוגי הנשים שהגיעו לשם: ראשית, היו הנשים האידיאולוגיות ששנאו את העובדה שעליהן להסתובב בחברת גבר מהמודל הישן. לסוג השני השתייכו הנשים המבוהלות, על סף היסטריה, ששעונן תקתק. נורה נהגה בשני הסוגים אדישות אף שחיבבה פחות את האידיאולוגיות. למרות תורתן הן באו בדרישות לאחיות המותשות וביקשו שהזרע יהיה שייך לגבר שגובהו לפחות 1.85 מטר, שיהיה חסון, אתלטי, מעולה במתמטיקה ומחזר מעולה.
בכל שנות שהותה במחלקה לא שמעה נורה אף אחת מהאידיאולוגיות מבקשת גבר מהמודל החדש, שלובש חצאית וסורג סוודר בסלון בשעה שרגל אחת מנדנדת את העגלה. לא - הם שנאו את הגבר הישן, אבל דרשו אותו בהזרקה ישירה לווריד, והן היו כל כך מתישות והחלטיות שהאחיות שזיהו אותן מיד (הן תמיד היו ברמה סוציו־אקונומית גבוהה) - מיד נתנו להן, כנקמה, את הזרעים הכי דפוקים של המתנדבים מבית הסוהר (אבל לא את אלו של האסירים הפוליטיים).
לאחר שנורה שאבה את ההריון, היא הניחה אותו בצלחת פטרי. המצע שגשג מיד, ולכן הושתל במהירות שיא אצל אחת הממתינות לצאצא. בשלב הזה ההערצה לנורה הייתה גוברת, ומנהל המחלקה היה אומר שעם רחם כזה כל העולם צריך לומר שירה ו"למה שלא תכתבי כמה שירים על כך?", אבל נורה הייתה רוכסת את הג'ינס שלה ואומרת שהספיק לה לרצות להיות הוגת דעות, היא לא השתגעה עכשיו גם לכתוב מהרחם.
***
אבל בבוקר של התעודה, העניינים - אם אפשר לכנות כך את מטה רחמה - יצאו משליטה. עוד במשכב של הלילה הקודם הרגישה נורה שמשהו לא בסדר. לראשונה לא נהנתה, עובדה שגם חלחלה לאוזנו הרגישה של המורה למוזיקה, כי עכשיו, כשעמדה בדלת כתף אל כתף עם התעודה העצומה, הוא אמר: "שתדעי שאתמול צעקת לראשונה בתוך הסולם. אני כמעט בטוח שזה היה סול. אני מת על סול!".
נורה אמרה: "מעניין מאוד, כי זאת הפעם הראשונה שלא נהניתי". המורה למוזיקה לא שאל אותה ממה לא נהנתה, אלא רק הביט בה במבט כזה שנורה חשבה שיהיה זה ממש נחמד להתקרב ולבדוק אם האף שלו באמת תליש כל כך, ואם יכול להיות שהריח שלו שלפעמים מגיע אליה בחדר המדרגות מכיל מולקולות לימוניות.
אבל רגע לפני שהוציאה את מחשבותיה לפועל, תקף אותה כאב חריף וממוקד בטבור, כאילו חל קימוט גיאולוגי ורכס הרים עמד להיווצר שם. ברגע האחרון נראה שפסק הכאב והרחם פקע החוצה כמו פקק שמפניה, דרך הדופן של בטנה ולא בדרך הוותיקה והטובה.
נורה התעוותה והגבעה החרוטית חזרה לקדמותה. אבל היא כבר איבדה את שיווי משקלה וצנחה אל ידיו של המורה שנראה נבוך כאילו באו אליו כל התווים בטענות.
הרחם - פומלה בעלת שורשים שהלכו והעמיקו לרגליים - ניתק ממקומו והחל להתגלגל בתנועות שלומיאליות במדרגות. עם כל העבודה שנתן בארבע השנים האחרונות, נורה תמיד דמיינה אותו רץ מרתונים של 42 קילומטר לפחות. עכשיו נטש אותה, ושלום לכסף מהמחלקה ושלום לשחור שקיבלה מאזור הים הבלטי.
המורה למוזיקה (היא לא ידעה את שמו) אמר שאסור לחכות. הוא משך בידה והם התחילו לרוץ אחרי הרחם. שלומיאל או לא, הוא ידע לחצות כבישים! הרחם אפילו הצליח לעלות לרכבת הקלה, וחשוב מזה, הצליח להתחמק מהפקחים בלי תיקוף הכרטיס. השניים הדולקים אחריו דווקא כשלו במשימה, מה שעלה להם בכמה דקות יקרות, אבל לבסוף הצליחו להגיע לתחנה המרכזית ולעלות לאוטובוס רגע לפני שהנהג סגר את הדלת. איש לא חשב שיש משהו מוזר בעובדה שזוג שועט בעקבות פומלה.
בארלוזורוב, מכל ההיצע המרשים שעל המפה, הרחם החליט דווקא על נהריה. המורה למוזיקה ונורה התרוצצו אחריו מקרון לקרון. נורה רצתה לשאול את המורה למוזיקה כמה שאלות, כמו מה לעזאזל הוא עושה איתה והאם אין לו חיים משלו, אבל בדיוק אז הרחם נעמד על קצה החלון ואיים בהתאבדות. השניים חשו אליו לשכנעו לחזור בו, אבל אז הסתגר בשירותים ולא הסכים לצאת. כך זה נמשך עד שנורה אמרה בקול מכיל שלמדה מהאידיאולוגיות: "אני חושבת שהוא צריך קצת זמן לעצמו".
אור השמש של נהריה הכה חזק מדי בעיניים הירושלמיות. האור כלל נצנוצים של ים וחול זהוב. "לא הייתי בים מאז ש..." התחילה נורה ועצרה כי פתאום נוכחה לדעת שמעולם לא הייתה בים. הרחם (עכשיו כבר לא היה שלומיאלי כלל) הוסיף לקפץ ובאיזשהו שלב נכנס לאחת הכרכרות התיירותיות. הם רדפו אחרי הכרכרה במקום לעשות את הדבר המתבקש ולקחת כרכרה בעקבותיו, אבל ירושלמים מאז ומעולם היו מפגרים בהבנת רזי התחבורה הציבורית ותעיד על כך הרכבת העותמאנית ונחל רפאים - עדויות אילמות למסע הסיוטי מירושלים ליפו בימי קדם. לבסוף פלטה הכרכרה את הרחם על חוף ים יפה שהייתה בו שונית אלמוגים.
ושם, מול השקיעה, נורה והמורה למוזיקה הביטו בו בייאוש. מילא כרכרות, אבל ים? עובדה ידועה היא שאין לירושלמים אוריינטציה ימית. קרן שמש מרדנית הסתננה דרך הים והזהיבה את פניו של המורה למוזיקה. נורה הבחינה שהוא גם קצת מנומש.
היא שאלה בקול שנצרד, "איך קוראים לך?"
הוא אמר, "תכחכחי, אני לא יכול לשמוע את זה".
נורה כחכחה והוא אמר, "אני יעקב".
נורה כלל לא הייתה מופתעת מכך שלא קוראים לו שומאן או מוצרט, אלא רק מכך שהאף שלו לא ניתן לתלישה כלל וכלל, והיא בדקה ביסודיות. אחר כך הם חיו בעושר ואושר חיים מלאי אהבה שהיו מכוונים לתו הנכון ובלי אף טיפת תינוק.
והרחם? מה קרה לו? אפשר לספר איך קפץ לים ונלחם בלווייתן ענק, איך עזר ללהקת דגי בורי לגבור על תמנון קטלני. אבל נהמות של חוסר שביעות רצון עולות מהקהל: מדוע ולמה שרחם ייצא ממקומו? על שום מה ולמה ייסע מרחקים גדולים כל כך? לנהריה! ומי פה החליק על השכל ובחר דווקא ברחם? תוספתן, נניח, הוא איבר הרבה יותר נוח לשימוש. או ושט, למה לא ושט? אבל גם לא ושט או תוספתן. רחם - זה הרי לא ייתכן כלל.
אולי אפשר להשקיט את הנהמות בכך שכשהדברים מסתדרים לשביעות רצונו של איזה מישהו, אל לנו להתפלא. דברים כאלו נדירים הם, וכאשר מתרחשים בעולמנו, אין לנו אלא לשמוח בהם.