מתל אביב, דרך חיפה וירושלים של פעם והיום, ועד חולון, בת ים ונס ציונה: גל של ספרים שהופכים את המקום ללב ההתרחשויות פוקד את מדפי ספרי המקור בשנתיים האחרונות. כך למשל, ב"ככל שיתיר הזמן", ספרה החדש של אריאלה גולדמינץ ("זמורה ביתן"), העיר חיפה היא לא פחות מגיבורה, שמייצגת את תפארת העבר וזיהום ההווה, ומעליה ענן אמוניה. זו עיר שחזירי בר נוברים בחוצותיה בחיפוש אחר מזון, וגם ענייני חזירות אנושית אינם זרים לה. גם הספר "ריצפה" מאת יצחק גיסיס ("פרדס", 2017) עוסק בחיפה, אבל זו של שנות ה־60: תחילתו ביומן שהתגלה באקראי, בחדר מסתור בדירה בשכונת הדר הכרמל, והוא מגולל את קורות חייה של יפה רפפורט, צעירה בת למשפחה רוויזיוניסטית משכונת כרמליה בחיפה. לאלו מצטרף הספר "נטל ההוכחה" ("עם עובד", 2018) מאת אילת שמיר, שנע בין מרכז הכרמל לוואדי ניסנס בחיפה.
ולא רק חיפה: ב"כפר סבא 2000" של ג’וליה פרמנטו ("ידיעות ספרים־פן", 2017) מבעבעת אלימות מתחת לפני השטח בעיר הקטנה שהופכת לטווין פיקס. על רקע חדשות על פיגועים ובני טובים שרוצחים, דפני ודוד משוטטים בין גני העיר, שורצים בקניון ערים, קוראים ספרים ומפנטזים על חיים מקבילים שייקחו אותם כמה שיותר רחוק מכפר סבא, שאותה אינם מזהים. עלילת הספר “שלוש" ("אחוזת בית", 2018) של דרור משעני מתרחשת כמו בספריו הקודמים בחולון ובסביבותיה. ב"הם היו שניים" מאת ענבר אשכנזי ("פרדס", 2018) הגיבורה נולדה וחיה בנס ציונה, ובת ים היא כוכבת גדולה ב"פרקי מכונות" של סלין אסייג ("אחוזת בית", 2017).
ב"היה היתה" של יעל נאמן (אחוזת בית, 2018) גיבורת הספר, פזית, היא חולונית למשעי משכונת המפדה האזרחי, וכך גם רבים מהדוברים בו גדלו איתה שם. גם בספרה הקודם, “היינו העתיד" ("אחוזת בית", 2011), שבה נאמן לקיבוץ יחיעם, וכך גם עשתה העורכת והסופרת יונה טפר ששבה לקיבוץ דפנה בספרה החדש “כאן היה הבית" (הקיבוץ המאוחד, 2018), עם חוויות ילדות שמבקשות לתקן את ההשמצות הפרועות על הלינה המשותפת והאתוס הקיבוצי. “יעקב וקשקשנים אחרים" של יוסף חרמוני ("עולם חדש", 2018) עוסק כולו בקיבוץ איילת השחר, עם סיפור מתגלגל על כמה דורות של נשים וגברים שסיפורם וסיפור המקום שזורים זה בזה.
ואי אפשר כמובן בלי תל אביב, שלה שמורים, בין היתר, ספר השירה “תחום המושב" של עורך “מעריב" דורון כהן ("אפיק", 2018), שמתרכז בשכונת שפירא של ילדותו, וספרו של אמיר זיו “ארבעה אבות" ("עם עובד", 2017) שנפתח במכתב של דיין נרגן למחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב, על מרפסת שנסגרה מעליו ברחוב סמולנסקין 18, ושם עיקר התרחשותו. בירושלים מתחוללות עלילת “בחזרה מעמק רפאים" של חיים באר ("עם עובד", 2018), ועלילת “יקיצה" של ניר ברעם, החוזר לילדותו בשכונת בית הכרם ("עם עובד", 2018).
להגיע לכל קורא
מדוע בוחרים בתקופה האחרונה יוצרים רבים לשוב אל ערש ילדותם? והאם מדובר בגל נוסטלגי? “תיאורטית, אולי כן", אומרת הסופרת ענבר אשכנזי, מחברת “הם היו שניים". “מעשית, שמה של גיבורת הרומן שלי הוא ציונה, ובינקותה התרחש נס ניתוחי בגופה. מה יותר מתבקש מלמקם את העלילה כולה בנס ציונה? אבל גם יותר מכך - סבתי הייתה מראשוני תושבי נס ציונה, ובהשראתה נכתבה אחת הדמויות המובילות ברומן. כדי לחדד את החריגות של ציונה, נדמה שלא ניתן בשום אופן למקם אותה בעיר טולרנטית, ליברלית והטרוגנית, אלא בחברה הומוגנית וקטנה".
כמוה חשה נעה כ"ץ, מחברת הנובלה האוטוביוגרפית הגרפית “איה 50" ("פרדס", 2018), הנושאת את כתובת בית ילדותה בכרמיאל. “למיקום יש משמעות, ואני מאוד מאמינה בזה שהמקום שבו גדלת מעצב אותך להיות מי שאתה", היא אומרת. “לכן מכירתו של בית הילדות שלי בכרמיאל זעזעה את עולמי. ראיתי את הבית הזה כמקום שלא משנה מה יקרה לי - אוכל לחזור אליו. כמעין עוגן שמחזיק אותי במקום, הוא היה נטוע באדמה והיה אפשר לגעת בו ולדעת שהוא שם. כשהייתי ילדה, עמדנו לנסוע לארצות הברית לכמה חודשים. כולם חיכו באוטו, מוכנים לצאת לנמל התעופה, ואני ביקשתי ללכת לשירותים לפני הנסיעה. הייתי לבד בבית החשוך ואני זוכרת שחיבקתי את אחד הקירות שלו ובכיתי. עד כדי כך אהבתי אותו.הספר היה מעין תהליך התמודדות, הייתי באבל. הייתי מוכרחה להנציח את הבית ואת הילדות שלי, שלא יכלה להתקיים בשום מקום אחר".
כשיצחק גיסיס נדרש לשאלה מדוע שב דווקא לערש ילדותו, הוא משיב בציטוט של טשרניחובסקי: “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". “זיכרונות ילדות הם דבר שמתעצם עם חלוף הזמן", הוא אומר. “עומס החיים בהווה זורק אותך לעבר, שככל שחולף הזמן, נראה יפה, ציורי ונאיבי. קל לסופר לכתוב כשהרקע לעלילה הוא נופי הילדות שקיימים עד היום, מצבה אילמת לתקופה של אז. זה גם עושה את העלילה מציאותית יותר ומחבר ביתר קלות את הקורא להתרחשויות. ברור שאפשר למקם את הספר בכל מקום ואתר בארץ, אבל הוא יצטרך להיכתב על ידי מי שגדל שם ולא על ידי".
בשונה מגיסיס, יוסף חרמוני סבור שאת “יעקב וקשקשנים אחרים" אפשר היה למקם בכל מקום אחר בארץ ובעולם. “זוהי אסופה של סיפורים מקומיים אמיתיים, שהמקלדת שלי העלתה לדפוס לאחר שהגיעו לידיעתה מפיו של יעקב, דמות אמיתית לחלוטין, סופר מעולה מובהק, שלא ידע כי הוא כזה", הוא מספר. “אלא שסיפורי הקיבוץ שלו ושלי, איילת השחר, עשויים היו להתרחש בכל מקום שבו יש אנשים ונשים וילדים ויצרים ואהבה ושנאה וחריצות ובטלה. בחרתי בערש ילדותי, כי כל בחירה אחרת הייתה לא טבעית. כתבתי ואכתוב גם על מקומות שאינם איילת השחר, אבל כפי שאומרים בערבית: כאן ביתי, אל מול גולן. הכתיבה הטבעית שלי היא על המקום הזה שאין בו יותר מאלף נפשות, אבל כל העלילות האנושיות העולמיות אינן זרות לאשר קורה בו".
בכתיבתה של אריאלה גולדמינץ, המחברת של “ככל שיתיר הזמן", חיפה מהווה דמות נוספת, מעבר למרחב פיזי המאכלס את הדמויות. “אני מכירה את העיר טוב כל כך שאני יכולה לכתוב אפילו על התת־מודע שלה", היא אומרת. “על המקומות האפלים, על מה שרוחש מתחת לפני הקרקע פיזית ומטפורית. זו גם עיר מאוד מעניינת בעיניי, שלא הרבו לכתוב עליה, אולי מפני שלא הרבה סופרים התגוררו בה. גם רוב אלה שהתגוררו בה – נטשו. עיר עם מנהרות־פצעים חצובות בהר, שחלקה עיר תחתית וחלקה ואדיות רוחשי חיים מוזרים ומסקרנים, חיות בר שמתהלכות ברחובותיה, עליות לצורך ירידות ולהפך. זו עיר שבה על היופי, שאין לו מתחרה כמעט, מאפיל מעטה דק של זיהום. דווקא המקומי והספציפי הוא נקודת יציאה מצוינת אל האוניברסלי. דווקא בזכות הדיוק והזיקוק אפשר ליצור את ההזדהות אצל כל קורא, בכל פינה בעולם. אני גם כותבת על חיפה, ולא על ערים וכרכים סואנים ואקזוטיים, כמו שאני כותבת על דמויות יומיומיות, בחלקן קשות יום, ולא על דמויות גדולות מהחיים המהלכות בגדולות".
“ראי מתחנף"
בקרוב יראה אור ספרו של העיתונאי לשעבר סימון טטרו, “עמודי שמשון", שבו מתקבצים כל הגיבורים סביב שכונת שמשון באשקלון, השכונה הוותיקה והגדולה בעיר, שכונת פשע ומצוקה שבערוגותיה גדלו בכירי העולם התחתון. הספר מלווה את עולמם וחיי הרחוב של דגי הרקק, ואת המצוקות החברתיות והמשפחתיות שסללו את חייהם. הרקע האישי־מצוקתי של גיבורי הספר הופך למבט כללי על התופעה החברתית המוכרת לנו כ"עברייני השכונות בפריפריה". אצל טטרו לא מדובר רק בחלק מגל נוסטלגי שסוחף את הספרות המקומית, אלא בתפקיד חברתי־חינוכי לתפיסתו. “מבחינתי, תפקידו של הספר הוא להנגיש לקורא את עולמם של מי שמכונים ‘פושעים חברתיים’, אלה שמגיעים לבית המשפט כשכיפה על ראשם, אבל איש אינו שואל את עצמו מה הוביל אותם לשם", מספר טטרו.
שרי גוטמן, מו"לית הוצאת אחוזת בית, מבחינה בין שני סוגים נפרדים של הכנסת "האישי הביוגרפי" לספרות. "סוג אחד הוא הסופר שיוצר עולם בדוי, אבל ממקם אותו בנוף ילדותו", היא אומרת. "הסוג השני הוא כתיבה על חומרי חיים אמיתיים, כמו נגה אלבלך שכתבה על אביה בספר 'האיש הזקן' ('הקיבוץ המאוחד', 2018) ומיכל זמיר שכתבה על אמה בספר 'חמש ארוחות ביום' ('כתר', 2018). יכולות להיות הרבה סיבות לשימוש בחומרי חיים לעומת השימוש בבדיה, ולדעתי התשובה המדויקת ביותר תינתן רק אחרי שנים בהסתכלות רטרוספקטיבית על המגמה הזאת, אם אכן יתברר שזו מגמה. התשובה שהכי מדברת אלי היא שבתקופה של שקרים ובדיות של כולם על כולם, מי שלא רוצה להיסחף בבלילה הזאת, נצמד לדברים הבטוחים והאמיתיים ביותר מבחינתו - רחובות ביתו, דמויות מסקרנות שפגש בחייו, תהליכים משפחתיים שלו או שלה. כך ניתן תוקף מחודש לאמיתות החיים שלו עצמו. התגובה הזאת נכונה לכולנו, והסופרים בינינו עושים זאת בעזרת ספרות".
אלא שיש מי שאינו בהכרח מאמץ את הגל הזה בשמחה. “אני מעולם לא התרפקתי על מחזות ילדותי, לא כמהה לבית ולא לבית גידולי ומקומות מגוריי המרובים", אומרת רונית ידעיה, סופרת וראש מחלקת הכתיבה בבית הספר "מנשר" לאמנות. “לכותבת כמוני קיים אנטגוניזם לכל סוג של נוסטלגיה, ולפחות ביקורת. מעולם לא כתבתי על הבית או על הנפשות שקרובות אלי ללא ביקורתיות. ואולי על החומרים שנקראים ‘נוסטלגיה’ אני משחיזה את כתיבתי".
על מה מעידה המגמה הזו?
“אולי היום, עם הנטייה למסחור של הספרים ובעקבות דרישות השוק, הנטייה גברה. אולי זו הצבה של ראי מתחנף מול הקורא שיזדהה בשמחה עם החוויות והתכנים של ילדותו בנוסח: ‘ממש כמו אצלי’, או ‘כך הרגשתי בדיוק כשהמורה צילה לעגה לי או כשהילדים נידו אותי או כשהתאהבתי בפעם הראשונה בילדה עם הצמות וחיכיתי לה כל יום ליד שער בית הספר"’.