שני תענוגות נדירים שמורים לסוקרת. הראשון מצוי בין דפי ספר טוב, שנכתב בידי סופר/ת לא מוכר/ת ומעורר חדוות הפתעה. התענוג השני מובטח בספר נוסף מאת סופר שכבר אפשר לסמוך עליו. הרגשת ביטחון מלאה מלווה את פתיחת הספר, מתובלת בשמחת ציפייה לחוויה אמנותית ודאית. בעונג הראשון התנסיתי כשקראתי את ספרו הראשון של דרור משעני, "תיק נעדר". עם קריאת ספרו השני, "האיש שרצה לדעת הכל", נבנתה התחושה שאפשר לסמוך על הסופר. מעתה אפשר לגשת ליצירה שלו בתחושה מבוססת שלא יאכזב.
כתיבתו של משעני (יליד 1975, חולון) מיוחדת לעצמה גם בתוך הקטגוריה שהתמקם בה: ספרות מתח. יצירותיו, אף שהן עונות על דרישות הז'אנר, אינן דומות לשום דבר שנכתב לפניהן, בתחום המתח או במרחב הפתוח של הספרות היפה. ייחודו נוצק מנאמנות לדרך אמנותית, בהיצמדות צנועה לאופן הגשת הסיפור, מתוך קשב לאישיותם של גיבוריו ולתנודות חייהם. מרכיב המתח הולך ונזרע מתוך הסתפקות אמנותית במועט. למשעני אין תשוקה ללכוד את הקורא בשורה הראשונה, אפילו לא בפרק הראשון. הוא מספר את הסיפור שלו בקצב איטי, על גבול הבנאלי, בשימוש באוצר מילים עניו וקפדני. כנראה שהוא סומך על הקורא שלו כפי שהקורא סומך עליו. מתוך ההדדיות הזאת מתהווה יצירה אמנותית חד–פעמית. אחרי שהגדרנו את "שלוש" כספרות יפה במיטבה, אפשר גם לסווג אותה בעמודת המתח. כל קיטלוג איכותי יתאים לה.
מספר לספר ניכרת התפתחותו של משעני כאמן יוצר, וב"שלוש" הוא מגיע לְפסגה, ודאי ראשונה לאלה שיבואו אחריה. הרומן בנוי משלושה חלקים אוטונומיים המוקדשים לדמויות נשיות. החוליה הנשנית ומחברת בין חלקי הרומן היא דמות גבר מסוים, ששלוש הנשים נקשרות אליו. מפרק לפרק נאספים נתונים לגבי הגבר הזה, שלא תואר לו ולא הדר. סתם גבר מצוי, עורך דין במקצועו, שאינו צריך להתאמץ הרבה כדי לחבור לאישה בתקופה קשה בחייה.
משעני מתאר את היום–יום המעוך של הגיבורות בסגנונו הייחודי החף מכל יפיוף. הוא משטח ומרדד את תיאור תחושותיה ופעולותיה של אישה נטושה, עד כי לקורא נגלית שכבה חיצונית דקיקה של תיאור כמו–צפוי. הסיפור מוגש בגובה פני הקרקע, כאילו סיפר מתוך נפשה הכבויה של אורנה, הדמות הראשונה. היא מתפקדת מתוך הלם הנטישה ונאחזת בבנה שנשאר עמה, ולכן הסיפור שלה, גם בגוף שלישי, משתופף, נטול אנרגיה, אלמנטרי בתיאורי רגש ופעולות. משעני מגלה כאן אומץ רב ואמון בקוראים. כך ייפרש גם הפרק השני, המוקדש למטפלת מולדבית, אמיליה, שמנסה למצוא פרנסה ומגורים אחרי שהמטופל שלה נפטר. מאבק ההישרדות שלה כולל תנועות בסיסיות כמו נסיעה באוטובוס או כניסה לחדר מושכר, הכל בגובה אספלט.
משעני מקפיד על טון אי–המודעות העצמית המלווה נשים במצוקה. אלה נשים הפועלות בסד חוסר–הברירה כדי לשמור על שפיות, או על ילד או על חיי עצמן. כאן טמונה גדולת הסופר: הוא לא זקוק לדרמה מוחצנת ונפצי מתח שילכדו את הקורא. האמת הסיפורית שלו מצטברת לאיטה וכמעט בדממה. אילו הוצמד לסיפור ליווי מוזיקלי, אפשר היה לפתוח בנגינה כמעט מונוטונית של צ'לו בודד, בפרק הראשון.
בפרק השני היה מתווסף כלי מיתר, והפרק האחרון היה מלווה בתזמורת קאמרית, שחליל מוביל אותה. אין ספק, הספר נכתב כיצירה מוזיקלית עצובה כבדידות אישה חסרת אונים. אלמנט המתח, הנוסף בחשאי החל מסוף הפרק הראשון, מחזק את המבנה הסיפּוֹרתי, כמוט ברזל הטמון בקיר בניין. הסיפור השלישי יציג אישה עצמאית ועוצמתית, קצת משועממת, לא ממש חסרת ישע. היא תקרין על קודמותיה את הבנתו העמוקה של הסופר בנפש נשים ואת אהדתו להן.
היעדרו של אברהם אברהם, השוטר החוקר מן הספרים הקודמים, אינו גורע. ראשית, מפני שהספר עומד היטב בפני עצמו כיצירה המוקדשת לנשים. ושנית, משעני לא השאיר את גיבוריו משכבר לגמרי בחוץ. הוא מעלה אותם כאן בתפקידי אורח: בעלילה מופיע וחולף שוטר מבוגר בשם א', ולקראת הסוף מופיעה גם המפקדת של אברהם, אילנה ליס. כך שיש עתיד והוא, כאמור, בטוח.
***
מתים בגרמניה
"יום א' של המתים", אנדריאס פור, מגרמנית: דפנה עמית, 339 עמ':
הסופר, יליד בוואריה (1958), מיקם את עלילות גיבוריו השוטרים ואלנר וקרויטנר, בחבל הארץ שבו בגר. נוף קפוא ומושלג שורר ברומן המתח שלפנינו (מ–2013). נחשף כאן רצח שאירע ביום האחרון של מלחמת העולם השנייה, 2 במאי 1945. יהודייה צעירה נמלטת בשלג מצעדת המוות. קצין האס־אס המפקד על שיירת הגוססות מזהה אותה. משורש הרע הזה יצמחו ענפים רעילים אל התרחשויות מסתוריות ב–1992. השוטר ואלנר הוא חנון ישר וקפדן, סולד מקרויטנר עמיתו, שהוא היפוכו, מנפץ מסגרות כפייתי, יצירתי ונמהר. הצמד מספק מעמדים משעשעים ומותחים. ניכר מן הרומן רב־התפניות, שהסופר אוהב את השוטרים הצעירים. סיפור האהבה שהוא מחדיר לסיפור, מיותר ומלאכותי. לזכות פור ייאמר, שבעמוד התודות הוא מודה בגלוי לוויקיפדיה, כי "היא הביאה למהפכה בעבודה של כולנו". צודק.