אוֹגי כתב מכתב אביבי מתוק־חמוץ ליעל אדמונד, ובו הביע את אהבתו במילים יפות. "אני משווה את האהבה שלי אלייך לאהבת הסתיו לרקפת שמתחילה ללבלב ומחכה להיקטף. חבל רק שאת מתעלמת ממני וממבטַי ושמה עלי פס", הוא כתב, "כי מחר־מחרתיים אני יכול (עלול) למות פתאום, מירייה של איזה פידאין, מנפילה מפסגת האוורסט (אני מתכנן בהחלט לטפס עליו), מטרף כריש (אני מתכנן גם להגיע לאי פיטקרן באוקיינוס השקט ולפגוש בשרידי מורדי ה'באונטי') או מתאונת מכונית או ממחלה נוראה. כל מה שהגורל יזמן לי. כי אני אינני מאמין באלוהים, אלא בגורל. אני אתאיסט ופטאליסט מלידה - ואולי עד סוף ימייך תצטערי שלא שמת לב אלי, כשהייתי עדיין בחיים".
את המכתב לא שלח, אבל בכיתה, יומיים לאחר שכתב וטמן אותו במגירת שולחנו בבית, הוא סובב את ראשו לאחור, הביט ביעל והופתע שהיא שולחת בו מבט ישיר, ממושך, חודר, כשפניה אינן מגלות אם היא רואה בו מטרידן נודניק, או שמשהו גרם ליפייפותה היהירה והשאננה לשים לב דווקא אליו. הוא הפך את מבטו, חש בסומק שהציף אותו ובהלמות לבו הגוברת ולא שמע מילה מדברי המורה בהירי. רק חשב על כוחו המאגי של המכתב, שעבר אליה מבלי שנשלח. אחרי כדקה שב והסב את עיניו, כאילו במקרה, כאילו בחופזה של מישהו שהוטרד מגבו, וראה בפליאה מרוגשת שעיניה ממשיכות לבחון אותו. בלי חיוך, אך גם ללא ההעוויה הקטנה של מיאוס שהכיר בפיה ובוודאי שלא כמי שמתבוננת דרכו, השקוף, על האחרים.
התאומים שיר ופזמון זמר, שישבו יחד, צחקקו והתלחשו, כאילו תפסו אותו בחולשתו. אבא שלהם, יחיאל גרייצר, המורה למוזיקה, היה קומפוזיטור מתוסכל והתפרנס גם מניצוח על מקהלות בקיבוצי הסביבה. כיאות לנזיר־מוזיקה החליף את שמו לזֶמֶר, כשבן־גוריון הציע לכל האומה לעַבְרֵת שמות, וקרא לתאומיו הבת והבן בשמות מוזיקליים, שאיש לא העז לפניו לקרוא לילדיו. שניהם היו ילדים מעצבנים, שיר נראתה כמו בן, ברזונה ובשערה הקצר, ואחיה, שכונה זיפּי, היה רך, בכיין, שמנמן וארך שיער, כמו בת.
זה התחיל בקיץ, באוגוסט 1953, בשנה החמישית משש שנות ההארכה של המנדט הבריטי בארץ ישראל. היה קיץ חם מאוד במושבה. שמיים כזכוכית מגדלת כחולה. אוויר לח, שמנוני וחלקלק, מקהה מחשבה ומסנוור. ריח השמן האֶתֶרִי שבקליפות התפוזים והמנדרינות, שהרקיבו בשולי הדרכים, מעורב בצחנה החריפה של ערימות זבל העופות במשקי האיכרים. אבק אדמדם פורח בכל משב רוח קל, בתי בטון עם גגות רעפים או גגות זפת שטוחים ורחובות שחלקם סלולים באבן וחלקם עירומים וחוליים. העתיד לא היה ידוע וגם לא הטריד רבים, בדרך כלל, כי ממילא אין אנו יכולים לעשות הרבה כדי לכוונו כרצוננו.
ההווה היה בעיצומו. העבר, אז, היה פשוט לאלה שחיו אותו - רע, טוב, לבן, שחור - משום שכבר הצליחו לעבור אותו ואת כל משוכותיו ומכשלותיו, חזקים, עשירים ובריאים יותר, או מאוכזבים ומצולקים. העבר הותיר בחלק מאיתנו געגועים למה שהיה ולא ישוב ובאחרים עורר בְּעָתָה מכל שהתנסינו בו - אימי השואה שנתגלו מאוחר מדי, מלחמת המחתרות, ההתקפות והמארבים של הכנופיות והפדאינים הערבים וקְשי ידו של השלטון הבריטי, שהמנדט שלו הוארך בשש שנים.
מיד לאחר החלטת חלוקת הארץ באו"ם התפוצצו שלוש משאיות עמוסות חומר נפץ בשלושה מחנות של צבא בריטניה, בנתניה, בחיפה ובטוּל כרם וגרמו לעשרות הרוגים. המנהיגים הערבים והיהודים נעצרו מיד, ובחקירותיהם הטילו אלה על אלה את האשמה בפיגועים, שהיו מִתגרים ומכוונים בפירוש נגד החלוקה. בהחלטה של מועצת הביטחון והעצרת הכללית של האומות המאוחדות ומזכירן דאז, טריגווה לי, נאמר: "ב־1954 תשוב המועצה ותבדוק אם שני הלאומים, היהודי והערבי, הפסיקו את פעולותיהם התוקפניות זה נגד זה ויהיו מסוגלים להקים מִמשלים נפרדים, על פי החלטת החלוקה, להפעילם באחריות לפי חוק ולקיים את החוק הבינלאומי".
הבריטים המשיכו למלא, בהבעת תיעוב אנגלית קלה ומתנשאת, את תפקיד החונך שהוטל עליהם, כשבעצם כבר השתוקקו להיפטר מעוּלוֹ המאיים של חלק פרוע זה בשולי האימפריה. זה באשר לעבר שעברנו, עִם - נודֶה - מעט סיפוק מעצם הצלחתנו לעבור אותו, בחרדה ובזעם, ולשרוד עוד תחנה. אך תמיד מסתעפות עוד מסילות מהתחנה האחרונה.
***
לאוגי היה שיער אדמדם־חום ומתולתל, גוף גבוה, צנום, שחום ושרירי, גופיית טי־שירט ראשונה במושבה, שהביא לו דודו מתי מקליבלנד (שם הקים, כמו סבא יחיא, דוכן פלאפל שנקרא "פלאפל הכרם - יחיא אנד סאנס" והתפרנס ממנו לא רע), מכנסי התעמלות כחולים ורגליים רזות וארוכות שהסתיימו בסנדלים, או בימי קיץ לוהטים, בכפות רגליים גדולות ויחפות. הוא לא עזב את המושבה, כמעט - והעולם, קל וחומר ארצות הברית של אמריקה, נראו לו כהזיה יפה, שאיש עדיין לא הצליח להופכה למציאות. אוגי, שכינויו נגזר משם משפחתו, ברוּגין, נקרא בלידתו "איתן". אבא שלו, מוטקה ברוּגין, שנולד באוקראינה והיה סוציאליסט נצחי, משמע אביון עם הכרה מעמדית ומִשְׁנָה סדורה ולא מעשית, יצא בלי פגע ממלחמת האזרחים בספרד, לשם הגיע כמתנדב ארצישראלי, וגם מעבודה מפרכת בנפחייה המפויחת של סבירסקי ומעישון כבד של סיגריות "מטוסיאן", אבל לא חזר מהמלחמה העולמית. הוא טבע עם מגויסים ארצישראלים אחרים ששירתו בפלוגת התובלה 462 של הצבא הבריטי בצפון אפריקה, כשמטוסים גרמניים הפציצו את הספינה "ארינפורה", שהובילה אותם לקרבות באיטליה.
אוגי היה אז בן 4 או 5 ולא זכר בעניין הרבה יותר מהמונח "המגף האיטלקי", אבל אמא שלו, שוֹשקֶה, הבת של יחיא מהפלאפל, לא יכלה לעמוד באסון. היא לא הפסיקה להתייפח בשיברון לב, עם פְּתוֹתֵי מילים לא ברורות, כי כל עולמה השתבש עליה. היא הועברה בסוף למוסד סגור, כשהגזברות המנדטורית מממנת את אשפוזה כאלמנת מלחמה. סבתא רוּמי, אמא שלה, שגידלה את אוגי, לא לקחה אותו אף פעם לבקר את אמו ב"מוסד", ושושקה ממילא מתה במיטתה שם, כשסיימה לבכות את חייה.
אוגי, שלא ידע אז שימות בעוד שנה, היה בן 16 וחצי, קרא הרבה ספרים וראה הרבה סרטים, בעיקר בקיץ, צופה במסך קולנוע "גלאור", שגגו נפתח בלילות הקיץ, ממרפסת הדירה של יָדיק, שאביו היה שוטר במשטרת חדרה. הוא רצה ופחד ורצה בכל זאת להתגייס ל"גיוס קומנדו מאה" של הפלמ"ח, שהיה חצי־חוקי, ונתמך על ידי הנהגת היישוב, וחשב כבר אז שייעודו להיות סופר ושסופרים חייבים לרדוף חוויות, להיות במקומות, להכיר אנשים אחרים ושונים ולהתנסות במצבים קשים ומרהיבים, לפני שיתחילו לכתוב. הוא קיווה להיות סופר גדול וחשוב, כנערצו ארנסט המינגוויי, שאת סיפורו הקצר והמכונן "הרוצחים" ידע בעל פה.
מצחו הגבוה של אוגי היה מכלאה למערבולת מתרוצצת של מחשבות, רעיונות, משפטים שנבראו והתאדו, חלקי התנסחויות לכל מיני חוויות והתנסויות שעבר, החלטות שהתקבלו ונדחו; מילים יפות בעברית ובאנגלית (הוא החליט שעליו גם לרכוש את השפה האנגלית דרך חוברות קומיקס וספרי לימוד, ואף הצליח לקרוא את "תום סוייר" ואת "הקלברי פין" בשפה זו, מיד אחרי ששאל אותם אצל ישועת־עם זילברג בספרייה וקרא אותם בתרגומם לעברית). חוץ מזה, הוא עבד בצרכנייה של חליבַּני בשעות שאחר הלימודים ובחופשות, התאמן כל לילה בעצמו בג'יו־ג'יטסו ורץ מסביב למושבה, במסלול שהיקפו שלושה וחצי קילומטר.
אוגי חש שהדמיון ההזדהותי שלו עמוק וחריף, כמו שצריך שיהיה לסופר. למשל, כשג'וני וייסמילר כטרזן קפץ מצוק לאגם כדי להציל את השימפנזה צ'יטה מתנין אכזר, הרגיש אוגי שבשרו מתכווץ חידודין־חידודין, כמו שנהגו אז לכתוב, ממגע המים הצוננים בעורו שלו; או כשמישהו תוֹאַר בספר צועד יחף על קרקע יבשה או בין קוצים, או פאקיר הודי על משטח גחלים לוהטות או על לוח מסמרים - היו השתלחויות הכאב הדוקרני והשׂורט בכפות רגליו מוחשיות לגמרי, כאילו הוא עצמו צעד שם, במו רגליו, וזה מוזר, שהרי ברגיל היה הולך יחף בקיץ לצרכנייה או לבריכת השחייה מבלי להצטמרר. כאן זו הייתה חוויה פיזית וחוץ גופית כאחד, כי ההזדהות המלאה הפכה אותו בעיניו להרף עין לגיבור ספרותי.
כשהקשיב ברדיו למוזיקה קלאסית פופולרית, למשל "שחרזאדה" של רימסקי־קורסקוב או "אל סלון מקסיקו" של קופלנד, הפכו הצלילים בראשו למילים שהנביטו וקָצבוּ במוחו אמצע של סיפור. אלף הבזקים כאלה ויותר הוקפאו בהבזקם ושכנו בחובו, כמו שנהגו לכתוב אז, או בפינת הזיכרון שלו, כאילו היה מחשב פי־סי, שיגיע לארץ כ־35 שנה לאחר מותו, והוא זכר כל אחד במלואו.
כל הסיפורים של אוגי היו מנוסחים, ערוכים ומוכנים לכתיבה בראשו, אבל הוא לא הספיק לכתוב אף מילה מהם. אולי חשש מהיציאה מעצמיותו המוארת אל האפלה המסנוורת שבחוץ; חשש מההִתנסוּת הפומבית הראשונה, שתלעיג ותְּמַזֶר אותו. ואולי פחד שהגדרתו כסופר, מספר מעשיות, תציבו בעמדה לא מכובדת, בסביבה שהכיר, אם כתיבתו לא תהיה מחוברת לאמירה לאומית חזקה ולתדמית גברית של איש מעשה. ואולי, גם אם היה נשאר בחיים, לא היה כותב אותם לעולם, כי הרבה חלומות קורסים בעת התגשמותם. למה? תשובה על שאלה זו תפוגג את החידתיות של נער שרצה, חשש, וכמעט הגיע, אך נשאר לתמיד הבטחה לא ממומשת; חידתיות היא עמוד השדרה במהותו של כל סיפור טוב.
אבל אז הכל חיכה למועד הנכון לפרוץ למרום ולדְאוֹת בשמי התכול ואז לרדת מטה ולהסתדר אותיות, מילים ומשפטים במחברת השורות הריקה והעבה, שאמא שלו, בשעות שעדיין שלטה ברוּחה, קנתה לו ליום הולדתו, וכתבה לו בשולי העמוד הראשון, בכתב יד יפהפה ובדיו סגולה: "לבני החולם. יהיו כל חייך כחלום טוב".
***
על מסילת הברזל לחיפה, לא הרחק מתחנת הרכבת של המושבה, היה אוגי ממתין, בשש וחצי בבוקר, לבואה של יעל, הנערה שאהב. הוא קבע את הפגישות האלה בלבו, בלי שאמר לנערה מילה ואפילו מכתב או פתק לא העביר לה. הוא היה משוכנע שאם יקבע את מקום פגישתם, בעיקול הפסים, בנקודה שממנה נפתחת דרך החַמרָה לפרדסו של ונטורה, ויתמיד להגיע לשם בכל יום שלישי בשבוע, בשש וחצי בבוקר, אחרי שהרכבות לחיפה ומחיפה כבר עברו כל אחת ליעדה שלה, כי אז התמדתו ואמונתו העזה יוכלו, בכוחה של הסוּגֶסְטְיָה, שקרא עליה בספרים, להעביר מוּדָעוּת אחרת לתת־ההכרה והשכנוע הפנימי של מישהו שחשוב לך מאוד (וצריך לציין שהמילה "מודעות" עוד לא נוצרה אז), והמודעות אכן תזמן את יעל הנאווה למפגש.
כך היה אוגי ממתין שם בכל שלישי, בשש וחצי בבוקר, ויעל אדמונד לא הגיעה אף פעם למקום, לא בכוח הסוגסטיה שהפעיל ולא מחמת המקרה, והוא היה חוזר הביתה דרך פרדסו של ונטורה, בוטש בעשבים שהצהיבו ויבשו ומנסה לאתר מאחורי הגזעים הדקים של המנדרינות את השרידים הנרדפים של מחתרת הלח"י־שטרן, שהוכרזה מכבר ארגון טרור מסוכן, שעונש כבד יוטל על מי שיסייע לאנשיה במזון, מרפא או מקום מקלט.
אבא של יעל, ארי אדמונד, מהנדס ומפקד בכיר במחתרת "ההגנה", נכלא לפני שנה וחצי רחוק מהבית, במחנה המעצר של ראשי היישוב והמפקדים הבכירים של ארגוני המחתרת, שהקים הצבא הבריטי באיי סיישל שבאוקיינוס ההודי. אחרי פיצוץ מגדל דוד בירושלים בידי כנופיה מקלקיליה וכיבוש מחנה צבא הוד מלכותו בבית לִיד בידי כוחות ההגנה והפלמ"ח, שנואשו ממימוש מסקנות ועדת אונסקו"פ לפתרון המצב בארץ ישראל המנדטורית ומהארכת המנדט; אחרי ההרוגים הרבים וההרס הנורא, ההפגנות וההתנגשויות הקשות בין יהודים וערבים בערים משותפות - דרשה ממשלת אנגליה מארגון האומות המאוחדות לבטל את הסעיף המתיר ללאום היהודי בארץ להקים, לחמש ולאמן מיליציות של כוחות מגן.
בחוג החשיבה של איקה'לה בית"ר, שנודע כ"מועדון הקיום האנושי", אמר איקה'לה, "מעניין, רבותי, מה היה יאספרס אומר על ההתנהגות הקרימינלית של הכיבוש המנדטורי האנגלי, המתארך בגושפנקא של היונייטד ניישונס", וקַפָּאַי חתוּלָבַן אמר, "הוא היה קובע, שעל פשעים נגד האנושות אסור שתחול התיישנות - והמנדט האנגלי, עם תליית מתנגדיו והריגת מנהיגי המחתרת ומאסר המנהיגים האחרים, עושה במפורש פשעים נגד האנושות". קפאי חתולבן החליף את שמו הפרטי קופל לקפאי, בגניבה מהמחבר פינס, ששמו נוצר מראשי התיבות של "קופת פועלי ארץ ישראל", רק משום שצליל השם מצא חן בעיניו, כי בדעותיו היה אנטי־סוציאליסט מושבע. את שם משפחתו קצלוייס פשוט תרגם לעברית. וזה עוד כלום בהשוואה לאסא שלומסקי, שקרא לבנותיו מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה, כשמות בנות צלפחד.
את המכתב המתרה שכתב אוגי ליעל אדמונד, לאחר שנואש מיכולותיו הסוגסטיביות להביאה למפגש קסום איתו, לא העז לשלוח מעולם. אחרי כמה שבועות ריכלו בכיתה שראו אותה בקולנוע "גלאור" עם יוסקה רבן, מדריך נוער בית"ר - והיו שהוסיפו שבחושך, במהלך הסרט "בית השעווה", שהוקרן בשיטת הפלא של שלושה ממדים, עם משקפי קרטון, ראו שהיא אוחזת בכוח באמת ידו של יוסקה, בקטעים מפחידים במיוחד. אוגי נדהם כששמע את הסיפור וחווה סוג של חולשה, אובדן, כאב ובדידות. פתאום כל מחשבת הדמיון שלו, שהעניקה לו עוצמה פנימית וכיוון ודרך, לא יכלה לסייע לו. אחר כך חשב, לכשיהיה סופר ידוע, יתענג על קנאתה של יעל. אבל הוא לא היה נרגן באופיו, והכאב שחלחל בו הלך והצטמצם. אני יכול להשתמש במה שעברתי כחומר לסיפור, חשב, והמחשבה המנחמת הזאת הביאה חיוך קטן וראשון לשפתיו.
למחרת, בכיתה, חש משהו טמיר כזה, כמו מגע בגבו. כשפנה לאחור ראה את יעל אדמונד מביטה בו במבט חודר, ישיר וחזק, כמו לפני חודש. הוא החזיר את פניו, לבו שוב הלם בחוזקה, ואיזו המיה מתוקה הזדחלה בתוכו כמו יין ההבדלה המתוק שסבא היה מוזג בארוחות ליל שבת. אחרי חמש דקות, כשהסב שוב את פניו לאחור, היו עיניה של הנערה מושפלות והיא כתבה משהו במחברתה.