תהיו טובים אל עצמכם: קראו את הספר הזה לאט ולפי הסדר. אל תתחילו לעלעל פה ושם, אל תאיצו. הסופר התכוון לכל מילה שהעלה מעומק לבו, ויש הנמקה לכל גחמות יצירתו. מונח כאן האלף–בית של החיים. למען האמת, מדובר בעקרון האלף–בית של החיים. אפשר להחיל אותו על חייו של כל אדם שמוכן להתבונן לאחור עם הפחד והמבוכה. במקרה שלפנינו אלה החיים בשכונה ענייה, אָמֵלְיה, שרבים מתושביה הגיעו מאנגולה ב–1975, והתיישבו בשולי ליסבון. 
הספר מנחה את הקורא, מתוך הזדהות דואבת, אל המסקנה שפסיפס שברי החיים שנעלמו, המבקש להתאחות, לא יושלם לעולם. הוא יישאר רצוף בסדקים ובפערים, אבל המאמץ יהיה כדאי, כי הוא ימלא את הלב בוודאות ההשתייכות. הוא ישריש שורשים עתיקים ויטען את העולם האישי ביופי כאוב, שלא העלינו בדעתנו בשגרה הבוגרת, הסתמית. ברונו ויירה אמרל ביצע תרגיל פואטי–פסיכולוגי על עצמו, כי מה יש לו לסופר, חוץ מעצמו. הוא הגיח אל סוף הסיפור כמי שמתחיל דבר–מה בה בשעה שהוא מסיים אותו. כמו איש שנולד ובה–בעת אָבֵל על עצמו. 
זהו ספר גדוש בחיי שכונה עלובה, ששקעה ברפיון החסך בתשומת לב חיצונית. מתוארות בו דמויות שהיו למיתולוגיות ודמויות אפסיות, שגם להן יש משקל. נפרשים מצבי הווי מתמשכים ורגעים קטועים. סך כל הפסיפס, המוגש לפי הא'–ב' הפורטוגלי, מציג עולם מרוסק למאות רסיסים, שגם המכוערים והאלימים שבהם יפים כמו כל היֵש. גם המוות מלא חיים כאן, כי אין ביצירה שמץ זיוף. הפרוזה כאן היא שירה, והקיטוע הוא האמת. וזה עוד דבר שהסופר מלמד אותנו: העולם אינו מסודר, והחיים, של היחיד והשכונה, אינם רצף, למרות משטר הא'–ב'. העבר הוא דברים ראשונים השטים בחלל חסר צורה. אם נתמקד בכל פרט נמצא טעם לביקורנו על פני אדמה. לכל פרט יש ערך, וכל פרט קשור לפרטים האחרים בממש או בעצם תנועתם בערפל ההיזכרות.

למרבית ההפתעה מדובר בסופר צעיר (יליד 1978, בּארֵיירוֹ, מרחק חצייה קצרה במעבורת לליסבון, פורטוגל), ו"הדברים הראשונים" הוא ספרו הראשון. ההפתעה נובעת מבשלות היצירה וממבע הצורך הנואש לאחות פרקי ילדות. הסופר עושה זאת מעמדה של אדם בוגר השב בעל כורחו לבית אמו בשכונה העלובה. הוא שקוע במשבר נפשי עקב פרידה מאשתו, ועל כן היצירה הנפלאה נראית כמעשה נואש ותרפויטי כאחד. "לחזור כפי שחזרתי היה כמו להיכנע, הפסקת אש כפויה", הוא כותב ומשווה את התהליך הנפשי שעבר לתחושות ניצולי ההפצצה הגרעינית בהירושימה. "נעשיתי מומחה לאסונות. בלי שידעתי, בגיל שבע כבר הייתי מחשב קיצין, להוט אחר רעיון סוף העולם". 
והוא חוזר ומזכיר את צלליות האנשים שנותרו על הקירות בעיר שאחרי ההפצצה. זהו גם אחד משני המוטו לספר: "...כל הצלליות בכיוון מקור האור. התמונות נוצרו כמו סימון השעון על פרק היד אחרי יום של שמש בחוף ים" (צ'. פלגרינו, "הרכבת האחרונה מהירושימה"). 
ויירה אמרל מעלה אל הדפים טיפוסים ואירועים מן הרחוב, מן הקפה השכונתי, מגינת הירק, מלילות אלימים ולילות של אהבות גנובות, וכל תיאוריו נוטפים חיבה אל המקום ואנשיו. יש לו קשר עמוק אל השכונה הנדכאת הזאת, שקפאה בזמן. זהו קשר שזור מתהיות ושאלות הנסמכות אל קרעי מראות וקולות. כל עמוד, בטקסט קצרצר או ארוך יותר, מזרים אלינו הומור טוב–לב, הומור חכם, הומור מר, הומור עצמי, וגם צער. מבין השברים עולה ילדות הרפתקנית שמחה, עטופה בעצב ובמסתורין של היעלמות אביו של הכותב. כאמור, לא הכל פתיר. מאמץ ההיזכרות כרוך בהשלמה עם הייאוש הזה, ובין שניהם נוצרת הספרות. 
הג'וג'ו הזאת
מאז "אחד ועוד אחד" שלה, שנהניתי ממנו כמו מסרט טלוויזיה רומנטי אנגלי טוב, אני שבה ומחפשת אותה עסיסיות מרתקת, אך לא מוצאת. בסדרת "ללכת בדרכך" הייתה מופרכות מתקבלת על הדעת במרווח הצר שנותר לקוראת הנוחה להתפתות לסיפור אהבה טראגי. ב"ספינת הכלות" מויס ייגעה בגלל הניסיון להסמיך בִּדיוֹן מפורט לסיפור היסטורי לא מעניין. ב"מכתב אחרון ופרידה" היא הצליחה במידה מסוימת לשלב סיפור מתח היסטורי בסיפור אהבה פטאלי. קראתי גם מחצית מ"Sheltering Rain" שטרם תורגם, אולי מפני שהוא משתרך לאין קץ. אבל ב"לבד בפריז" המונח לפנינו, נדמה שמויס קרצפה את תחתית מגירת ניסוייה הספרותיים התחיליים. נובלה אחת, לא לגמרי מבושלת, "לבד בפריז" (במקור: "פריז ליחיד"), ועוד סינופסיס בוסריים קובצו כאן. כתיבת סיפור קצר היא אמנות בפני עצמה, וג'וג'ו מויס, הבסטסלרית של הממלכה המאוחדת, לא מוכיחה כאן שזהו השדה שלה. עם זאת, אין לפסול את האפשרות שקהל הנאמנות לה ידלה מכאן מנת רומנטיקה מבוקשת. אזהרה: יש לזנוח מראש את הציפייה לניחוחות פריזאיים כרווח נלווה לקריאה. מעבר לקלישאות ולתעייה בין שמות רחובות, אין כאן פירור בגט אותנטי (מאנגלית: מור רוזנפלד, ידיעות אחרונות–ספרי חמד, 246 עמ').
הצרפתי הזה
ערימת הספרים "הרומנטיים" (לפי קטלוג אישי) המתגבהת לרגלי שולחן העבודה כבר עלתה אל מעבר לערימת ספרי המתח שלצדה. התופעה מעידה על ביקוש, שאפשר להבין אותו במדינה רוויית מתח ומכאוב כשלנו. "לרקוד על סף תהום" מאת גרגואר דלקור לא מספק את המקלט הנכסף. כחלוף עמודים אחדים, אי אפשר עוד להשתכנע שהאישה המספרת חיה ונושמת. היא נקברת תחת תשפוכת של פאתוס, נפיחוּת מילולית ומלודרמה עודפת: "קָרוּ הפֶּה של אלכסנדר, הרכות החייתית של גבר, הנהמה של טיגריס סיבירי". נו, באמת (מצרפתית: רמה איילון, כנרת זמורה–ביתן, 223 עמ').