באחד הלילות, לפני כ־20 שנה, התעוררנו בבהלה בדירה במרכז תל אביב. מן הבניין השכן, שבו שכנה ספריית בית תבורי, נשמעה המולה גדולה מנוקבת ברעמי נפילה המונית של חפצים כבדים. פתחנו תריסים וצפינו בחיסולה של הספרייה. חלונות ענקיים נפערו בקומה השלישית, וכל הספרים הושלכו בעדם אל מכולת זבל שנחה על המדרכה. הספרים התעופפו כציפורים ירויות, חובטים בכנפי כריכותיהם חסרות הישע, עד שהתרסקו אל ערימת הגוויות שקדמו להם. עוצמת הנפילה קרעה כמה מן הכריכות מדפי הפנים, והם נחבטו לחוד בקבר האחים, כבני משפחה שהופרדו באלימות. זה היה לילה רע, ובבוקר נראה רחוב שולמית כשדה קטל. ספרים רבים נחתו מעבר למכולה, על הכביש, על המדרכה, על צמרות הפיקוסים בגינת רות. הם נחו פשוטי איברים, או כרותי איברים, ותוכניהם הוסיפו לחיות בתוכם.
אכן, למרות הכל, הספר מוסיף לנשום, ולא רק בחנויות הספרים. קריאת ספרו של אלבר קאמי העלתה את זכר אותו ליל עיוועים בשל תוכנו הפסימי, אך גם בזכות השמחה על המקום שבו מצאתי את קאמי זה, בספרייה האזורית שבה עושה בתי שעות התנדבות. הספריות הכפריות מוסיפות להתקיים. סביב מגורי יש שתי ספריות אזוריות, עוד אחת עירונית, חדישה, ואחת צנועה ואינטימית, המשרתת מושב אחד. קיומן של ספריות אלה מתיר אופטימיות מסוימת. לא רק לגבי עתידו של הספר המודפס, אלא גם באשר לקוראים עצמם. הספרניות מעידות על זרימה מתמדת של קוראים, במספר יציב ומעודד.
תרגומו של "גלות ומלכות" יצא לאור לפני יותר משנתיים, ולכן הוא עדיין מוצג בספרייה במקום בולט, כשבחנויות כבר נדחק למדפי הירכתיים. הקובץ שלפנינו מגיש את תמצית התחושות המעיקות שנצברו ביצירות קאמי. מדובר בשישה סיפורים קצרים, שיצאו לאור זמן מה לפני שהסופר זכה ב"נובל" ובאותה שנה, 1957. זה היה הכותר האחרון מיצירתו שהתפרסם בחייו (1960–1913). מותו החטוף בתאונת דרכים, ברכב שבו נהג חבר, כמו חתם יצירה קודרת משלו.
בכל הסיפורים המובאים כאן מתמודד היחיד בעומק נוף מסויט המשקף הלך רוח קיצוני, חיצוני לשגרה, משברי או דיכאוני. במרבית הסיפורים מתואר נוף אלג'יראי מדברי, זרוע אבנים, חרוך מלהט שמש חשופה או קפוא ממשבי רוח קרה ואף שלג. השממה אינסופית, והיא מעוררת בלב אישה באמצע חייה תשוקות רדומות, ובדידות בלבו של מורה הנצור בכיתתו השוממה בלב הרמה המושלגת.
הסיפורים שונים זה מזה בסוג האירועים המתוארים ואף במקום ההתרחשות, אך המתחולל בנפש הדמויות מציג מצבים רגשיים דומים. כך כשמדובר במהנדס צרפתי שנקלע לג'ונגל ברזילאי ולחגיגה קרנבלית הזויה בחברת הילידים ("כאילו העבודה שבא לעשות כאן אינה אלא תירוץ, הזדמנות להפתעה, או לפגישה שלא יכול היה לשערה, אך אולי המתינה לו, בסבלנות, בקצה העולם"), או במיסיונר שנשבה בידי הפגאנים ונושא מונולוג מטורף. בכל המקרים האירועים נכפים על הדמות המרכזית. אשת סוחר הבדים יוצאת למרחבי המדבר עם בעלה, למרות רצונה. המהנדס ענק הגוף נגרר לטקסים ביזאריים בחברת מארחיו תושבי הנידחוּת הברזילאית ואף הופך למין ישו כאחרון התמימים המקומיים. הצייר הפריזאי המוכשר נכנע לסביבתו המעריצה ומאבד את אמנותו, משפחתו ושפיותו. על המורה נכפה לטפל ברוצח–אסיר ולהביא אותו לתחנת המשטרה הרחוקה.
לנוף יש תפקיד מכריע כאן, בין אם זהו מדבר ללא גבולות או דירה צרה בפריז. קאמי התעמק בתיאור פרטי המקום שבקרבו הגיבור מפרפר בכבלי חייו. היחיד נסחף בתוך נוף זר, נטול אנושיות או סימפטיה. האופק, במקרה הטוב, הוא מושא לגעגועים המכיל בתוכו את הוויתור עליו. זהו ספר טעון כיסופים למלכות אבל בעיקר בתחושה של גלות.
"גלות ומלכות", אלבר קאמי, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה–הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, סדרת פאריז–דקאר, 150 עמ'
הנוסע הנשאר
סיפוריו של יוזף רות, המובאים בקובץ "אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי", מציעים אפשרות מרתקת לנוסע בדרכים: לשהות במקום. להיות קשוב אל בתיו, אל שגרת תושביו, להתמקד במי מהם, לשער את חייו במלאותם. רות, סופר יהודי בן האימפריה האוסטרו–הונגרית, הרבה לנסוע בעצמו. הוא נולד בגליציה ב–1894, נמלט מברלין עם עליית הנאצים לשלטון, נדד באירופה וסיים את חייו כשתיין חולה וחסר–כל במלון פריזאי ב–1939. סיפורי הנוסע המתבונן המובאים כאן חושפים יכולת סיפורית שופעת חיות ומסקרנת. כל הסיפורים מתארים שהות בבתי מלון, במשך הזמן הפוקח עיניים החוצה מן החלון ופנימה אל חלונות אחרים.
הנובלה הפותחת מתארת התאהבות רומנטית בנערה הניבטת בחלון לעומת האהבה הפיזית המתממשת בחדר המלון בחברת מלצרית. בסיפור השני מתבונן המספר בעניין בבית הפאר שמול חלון המלון שלו, ובדיירו הקשיש הבודד. הפתעה מצפה תמיד בסוף הסיפור של רות, כי דמיונו של הנוסע מרחיק אותו מן האמת הפרוזאית. הסיפור האחרון נצמד לאופיה הנורא של אישה אנגלייה דווקא, שבכוח אישיותה בלבד להרוג גבר. גם הסיפור הזה מובא מפי הנוסע המתבונן, השומע אותו מגינקולוג. דעתו המרה של הרופא ביחס לנשים משחקת לטובת האירוניה הרוחשת בצנעה מתחת לכל הסיפורים. (מגרמנית: שירה מירון ומרט וינטראוב, אחרית דבר: שירה מירון, תשע נשמות, 112 עמ')
סצינות מברצלונה
ספר נוסף מבית היוצר הפעלתני של "תשע נשמות". שם הספר מפתה כמו סיפור מסע. מתוך הסיפור "החולצה האדומה": "בלי לומר לי מלה היא פסעה ופנתה אל החלון. היא הביטה, מהשולחן שלי, בחלון שממול. הביטה בלהט, בטרגיות, בלי לומר מלה, בלי כל מחווה ותנועה. כך נותרה זמן–מה כאילו הייתה לבדה במרכז העולם". ("סצינות מברצלונה", מרסה רודורדה, מקטלאנית: יוסי טל, 138 עמ')
