אבירת היגון

- א -

"המרכז לא יחזיק מעמד", הסרט הדוקומנטרי על ג'ואן דידיון, שביים האחיין שלה גריפין דאן ועלה בנטפליקס לפני שנה, ערך לצופה הישראלי היכרות עם העיתונאית, הסופרת, התסריטאית והפאשניסטה האמריקאית. אלא שגם הקהל האמריקאי לא הכיר את מי שרבים מחשיבים ככותבת האמריקאית החיה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר. שכן דידיון עצמה העדיפה עד לאחרונה להישאר מסתורית. והנה, האישה היפה, הרזה, המרוחקת והצוננת מתצלומי השחור־לבן ב"ווג", הפכה לקשישה רזה וגרומה, שתנועותיה הפתאומיות מרמזות על אפשרות של מחלה ניוונית, ככל הנראה טרשת נפוצה. דידיון מדברת עם אחיינה - שחקן ובמאי ידוע - על חייה עם בעלה, הסופר ג'ון דאן שאותו איבדה בפתאומיות האכזרית והבלתי נמנעת של דום לב, בזמן שבתם היחידה והמאומצת קווינטנה, חלתה בשפעת שהפכה לדלקת ריאות. שנה לאחר מכן שכבה בתם בטיפול נמרץ באשפוז נוסף, שהסתיים בהלם זיהומי שגרם למותה.

זה היה אובדן ששם קץ לאחת השותפויות הסימביוטיות בין שני בני זוג שהם גם סופרים, ולמעשה מחק את משפחתה הקטנה של דידיון בתריסר חודשים שלהם קראה: "שנה של מחשבות מופלאות". הוצאת הספרים מטר, שדאגה בתבונתה לתרגם את ספרה הידוע של דידיון שזכה בפרס הספר הלאומי היוקרתי ביותר בארצות הברית כשנה לאחר שפורסם, הדפיסה מהדורה חדשה עם עטיפה שונה, בתקווה שהפעם יזכה הספר להתגלות שנייה כפי שראוי היה שיקרה, אחרי שהסרט עורר עניין גם בארץ.

"ג'ון ואני היינו נשואים 40 שנה. במשך כל שנות נישואינו, פרט לחמשת החודשים הראשונים, כשג'ון עדיין עבד בשבועון 'טיים', עבדנו שנינו מהבית. היינו ביחד 24 שעות ביממה, עובדה שהייתה אצל אמי ודודתי מקור לעליצות ולחשש כאחת. 'בעושר ובעוני, אך לעולם לא בארוחת הצהריים', אמרה מי מהן לעתים קרובות בשנים הראשונות לנישואינו. לא אוכל למנות את מספר הפעמים ביום ממוצע, שצץ משהו שחשתי צורך לספר לו. הדחף הזה לא תם במותו. תמה רק אפשרות התגובה". דידיון ממשיכה ומסבירה שמסיבה זו לא נשאר לה אף מכתב מבעלה אחרי מותו, הם פשוט לא נפרדו זה מזה מספיק זמן כדי שיהיה צורך במכתב.

דידיון, הנחשבת על ידי רבים כיום כגברת הראשונה של הכתיבה האמריקאית המודרנית, פגשה את ג'ון דאן כשעבדה בניו יורק במגזין "ווג" והוא ב"טיים". בהתחלה היא הייתה חסרת ביטחון והוא היה הבכיר מבין שניהם, אבל כתיבתה המגזינית קנתה לה שם עד מהרה, ובמידה רבה היא אף האפילה עליו. בסרט היא מקריאה את המודעה שפרסמה בעיתון מקומי בקליפורניה כשהיא ודאן החליטו לעבור לחוף המערבי. הנוסח פחות או יותר היה: "סופר ואשתו מחפשים בית במקום שקט".

"היינו נורא תלויים אחד בשני", אמרה דידיון בראיון ל"אינדפנדנט" אחרי מותו של דאן, "בדרך כלל ג'ון קרא את הדברים שלי קודם, אבל ברגע שהתחלתי את 'שנה של מחשבות מופלאות', לא הרגשתי צורך בקריאה חוזרת, משום שהתהליך של כתיבת הספר היה כמו שיחה עם ג'ון. עברתי על הדפים הכתובים בלילה ומצאתי את עצמי ממש מדברת איתו".

- ב -

החיים משתנים במהירות.

החיים משתנים ברגע.

את מתיישבת לארוחת הערב, והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים.

שאלת הרחמים העצמיים.

אלו היו המילים הראשונות שכתבה דידיון אחרי מותו של בעלה, והן נשארו גם היחידות במשך כמה חודשים. בטעות היא שמרה אותן בקובץ ואז חזרה אליהן. גם בספר עצמו הן המילים הראשונות. יש בהן פליאה, תדהמה ותחילתו של חשבון נפש.

זמן רב היא לא כתבה מילה ואז הוסיפה שתי שורות:

החיים משתנים ברגע.

רגע רגיל.

דידיון תוהה כיצד רגע יכול להיות רגיל ואז לשנות את הייעוד שלו ולהפוך לרגע מכונן. רגע שלאחריו דבר אינו רגיש יותר.

וכך היא מספרת:

האירועים בקווים כלליים.

הזמן עכשיו, בעודי מתחילה לכתוב זאת, הוא אחר הצהריים של 4 באוקטובר 2004.

לפני תשעה חודשים וחמישה ימים ב־30 בדצמבר 2003, בערך בתשע בערב, זמן קצר אחרי שהתיישבתי עם בעלי ג'ון גרגורי דאן לאכול ארוחת ערב ליד השולחן שבחדר המגורים של דירתנו בניו יורק, עבר כנראה ג'ון אירוע כלילי מסיבי פתאומי שגרם למותו. בתנו היחידה קווינטנה שכבה בחמשת הלילות שקדמו לכך חסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ באגף סינגר של המרכז הרפואי בית ישראל, אז בית החולים בשדרת איסט אנד (הוא נסגר באוגוסט 2004), המוכר יותר כ"בית ישראל נורת" או "אולד דוקטור הוספיטל".

דידיון, כותבת חכמה ומתוחכמת בוחרת לפתוח את עלילת השנה הדרמטית והטראומטית בחייה בטון ענייני כפי שהייתה מדווחת מהוועידה הרפובליקנית השנתית או מאל סלבדור.

מה שנראה כשפעת דצמבר, שהייתה חמורה דיה כדי להבהיל את קווינטנה לחדר מיון בבוקר חג המולד, התפתח לדלקת ריאות והלם זיהומי. בספר הזה אני מנסה למצוא היגיון בתקופה שבאה לאחר מכן, שבועות, ואחריהם חודשים שקעקעו את כל מה שידעתי אי־פעם על המוות, על חולי, על הסתברות וגורל, על מזל טוב ומזל רע, על נישואים וילדים וזיכרון, על יגון, על הדרכים שבהן אנשים מתמודדים ולא מתמודדים עם העובדה שהחיים מסתיימים, על רדידותה של השפיות, על החיים עצמם.

דידיון ודאן נחשבו - בזכות כישרונם לכתיבה עיתונאית אינטליגנטית וגבוהה, בנוסף לרומנים רבי־המכר והתסריטים - לזוג הנוצץ של האינטליגנציה האמריקאית. אבל דידיון סבלה מספקות עצמיים מייסרים והייתה תלויה באופן מוחלט בדעתו של בן זוגה על הכתיבה שלה, אף על פי שהייתה מעוטרת בפרסים ומוערכת יותר ממנו. זה כלל לא שינה את מערך הכוחות הפנימי של הזוג. "שבירה, לפעמים רעועה", כתבה דידיון שלפני שהם עברו לקליפורניה היא לא הייתה מסוגלת לכתוב מילה זמן רב, מכיוון שהאמונה שכתיבה היא פעולה חסרת חשיבות וכי העולם כפי שהכירה אינו קיים יותר, שיתקה אותה. ואז היא אובחנה כחולה בטרשת נפוצה, ועל כך היא אומרת בדרכה העניינית: "הייתה לי באותו הזמן הבנה חדה של איך זה לפתוח את הדלת לזר, ואז לגלות שהזר מחזיק סכין".

- ג -

אני זוכרת שחשבתי שאני צריכה לדבר על זה עם ג'ון.

לא היה דבר שלא דיברתי עליו עם ג'ון.

כיוון ששנינו היינו סופרים ושנינו עבדנו בבית, ימינו היו מלאים זה בקולו של זה.

12 שנה אני חוזרת וקוראת ב"שנה של מחשבות מופלאות". פעם אחת חשבתי שאיבדתי אותו ובעלי הצליח למצוא מישהו בירושלים שרצה למכור את העותק שלו. אחרי כמה זמן פתאום התגלה העותק הישן, אבל אז הכלבה אכלה את החדש יותר, ועכשיו נשלחה אלי המהדורה החדשה עם העטיפה השונה. וכך יש לי שלושה עותקים גלויים, ואי־שם בספרייה קיים גם עותק אחד באנגלית. אם אני זוכרת נכון, זה עם טביעת השיניים של הכלבה הוא זה שעומד על שולחן הכתיבה שלי וממנו אני מצטטת.

גם הסופר הבריטי ג'וליאן בארנס חש קרבה עצומה אל הספר הזה. הוא כתב עליו מאמר ביקורת מעמיק ל"ניו יורק ריוויו אוף בוקס". זה היה אחרי שאשתו האהובה פאט, סוכנת ספרותית מצליחה, נפלה יום אחד בהפתעה גמורה ברחוב, הובהלה לבית החולים, אובחנה עם גידול במוח ומתה כחודש אחר כך. חלפו שנים עד שבארנס הצליח לכתוב שוב, ככל הנראה גם בהשפעת ספרה של דידיון על העוצמה המהממת של האובדן בספרו "levels of life". אלא שההבדל בין שני הספרים לא יכול להיות גדול יותר. מספרה של דידיון למרבית הפלא נעדרת כל נימה של כעס. ג'וליאן בארנס רועד מזעם עצור. הוא מספר על הנסיעות הליליות חזרה מבית החולים כשהוא מסתכל בתדהמה על העולם ועל האנשים שבתוכו, ועל כך שכולם ממשיכים לחיות בשעה שאשתו גוססת והוא עצמו גווע מכאב הפרידה הבלתי נמנעת.

לא. דידיון כלל לא כועסת. גם כשהספר הושלם ובתם קווינטנה מתה, היא סירבה לשנות את הספר שבו היא עדיין חיה. דידיון יצאה לסיבוב הקריאה המקובל ועמדה בכך איכשהו, אלא שאז היא שבה לביתה וכמעט חדלה לגמרי לאכול, לדבר או לצאת ולפגוש אנשים. "הייתה תקופה בקיץ שבה התחלתי לחוש שברירית ומעורערת. סנדל נתפס במדרכה ונאלצתי לרוץ כמה פסיעות כדי לא ליפול. ומה היה קורה לולא הצלחתי? אילו נפלתי? מה היה נשבר, מי היה רואה את הדם קולח על רגלי, מי היה משיג מונית, מי היה יושב לידי בחדר המיון? מי היה נמצא לידי מרגע הגיעי הביתה?".

גם בארנס מספר על ימים ושבועות וחודשים שבהם איבד עניין בעולם וכל מה שהוא הצליח לעשות זה לצפות, המילה הנכונה יותר היא לבהות, שעות בשידורי ספורט בטלוויזיה ולא ספורט שאהב פעם, לפני שאיבד את אשתו, אלא ענפים אזוטריים לגמרי.

המשוררת האמריקאית שרון אולדס, שבעלה נטש אותה אחרי שנות נישואים רבות, כתבה שירים רוויים ברגש, בזעם אין אונים, בפחד, בשנאה ובצער. אלו שירי אבל ואובדן בחלקם וגם אם הוא עדיין חי בעולם, הוא נגרע מעולמה ולפיכך הוא איננו עוד. בשיר "זו שנעזבה" היא כותבת:

אם חלפתי על פני מראה, אני פונה ממנה,

אני לא רוצה להסתכל עליה,

והיא לא רוצה להראות. לפעמים

אני לא יודעת איך בכלל אפשר להמשיך.

בדרך כלל, כשאני מרגישה ככה,

בתוך דקות אני בוכה, נזכרת

בגוף שלו, או בחלק ממנו,

בדרך כלל באחוריו, בדיוק החלק

שנכון לחשוב עליו, מפתה, לא

מפורט מדי, וגבו פונה ממני.

מי ששרד בן זוג אהוב וקרוב, מי שננטש, חווה את הניתוק מהאדם האחד שאיתו חלק את אותן תובנות, אותם חששות ותקוות, בן לוויה ושותף. אבל ספרים על אובדן ועל האבל שלאחריהם לא מיועדים רק להם. הם נותנים ביטוי לכאב האנושי העז והנצחי שבלהפוך שוב לאחד, אחרי שהיית שניים כל כך הרבה שנים.