אני מקווה שהשם תומר בן אהרון, האחראי לתרגום הספר, שייך לגבר, כי נעים לחשוב שגבר תרגם את התופין האנגלי שלפנינו. יש לפרגן את עונג התרגום, משובב הנפש הזה, דווקא למי שאינו קורא אוטומטי של היצירה. הסופרת אליזבת גאסקל, ילידת לונדון (1865–1810), שגדלה בעצמה בעיירה אנגלית קטנה, כתבה יצירה אירונית שובת לב על חברת המעמדות, כפי שהתנהלה בעיירה ושמה קרנפורד. נשות היישוב, אלמנות ורווקות, המהוות רוב מוחלט באוכלוסייה, הן האחראיות לכל הדעות והמעשים.
המספרת, מרי סמית, "אישה צעירה, אמידה ומאושרת", מבקרת בעיירה למשך תקופות ארוכות. כאורחת היא מתבוננת בחיי הנפשות הפועלות בעין משועשעת, אוהדת אך ביקורתית. בראש מעייני הנשים, ובמיוחד השתלטנית והעשירה שבהן, מצוי המעמד החברתי. הוא נקבע, כך מתברר, על פי קודים סבוכים ודי שרירותיים. תואר אצולה, או קרבה רחוקה אליו, מציבים גברת בראש הסולם החברתי, וכך גם עושר כלכלי. אחר כך יבואו בנותיו הרווקות של הכומר. עיסוק במסחר זעיר יוריד אישה לתחתית הסולם, ומתחתיו יימצאו רק המשרתות.
מרי מספרת, כמו לפי תומה, על ההקפדה המחמירה בהזמנות למסיבות התה והקלפים, שאותן עורכות נשות העיירה. הן הרי אינן מבלות בקריאה או בטיול. דעות קדומות נגד צרפתים ואינדיאנים, למשל, מככבות ברשימת גורמי "תבהלה" בלילות. המלחמות שנודעו בתקופת חייה של גאסקל התרחשו באמריקה ובאירופה של נפוליאון. החרדה מפני פלישת כוחותיו לאי הבריטי הילכה אימה על נשות העיירה. תבלינים תקופתיים רבים מרעננים את דפי הסיפור: הגברת העשירה נעה מבית לבית בכיסא אפיריון הנישא בידי "בחורים". מתחנת הרכבת מגיעים לעיירה במרכבה רתומה לסוסים, ובכל בית מכובד מתגוררת גם משרתת שנאסר עליה להתרועע עם מחזרים.
מובן מאליו שהסיפור לא היה סיפור אלמלא הופרו הסדרים המעמדיים הנוקשים וכללי ההתנהגות הנאותה. לשם כך היה על מיס ג'נקינס הזעופה למות ולאפשר לאחותה הצעירה מטי לנוע אל חזית הסיפור. המספרת חוברת אליה כדי לחשוף בפני הקוראים את לבה הנרגש הנוהה אחר נטיותיו בלי להתחשב בכללים. הלב הזה, כך יתברר, פרפר בתוך כלא של צווים משפחתיים, עד שכל חייה חלפו כמעט. מה שהיה יכול לפרוח בזוגיות גווע בשל אחות רודנית ומוסכמות אוויליות. גאסקל מניחה ברשמיה של מרי את ביקורתה הלא מוסתרת כלפי כבלי החברה הוויקטוריאנית. הטמטום שבאמירות המנומסות והצבועות מודגש אצלה במשפטים מופרכים. כשמת כלבה של הגברת ג'יימיסון הרודנית, מרי כותבת: "כולנו הצטערנו על קרלו החבר הוותיק שהתנפל עלינו במשך שנים רבות כל כך".
"יכול להיות שתמימות כזאת טובה ויפה בקרנפורד, אבל אין היא מתאימה לשום מקום אחר בעולם", קובע אביה של מרי, המנסה להשליט היגיון כלכלי במעשיה של מטי טובת הלב. העיירה באמת קרתנית ומבודדת, אך המיקרוקוסמוס הזה מאכלס בקרבו סוגים שונים של טיפוסים נשיים שיכלו לייצג גם רובע עירוני. מטי תמימה ונוחה להשפעה, אך כנגדה פעילה הגברת ג'יימיסון הסנובית. היעדרה מן העיירה מאפשר לתכונות אנושיות מגוונות להופיע. מי שהייתה אמורה לייצג את מעמד האצולה, מתגלה כגברת חמה וליברלית, והרופא, שספג רק בוז, הפך לפתע לגבר מושך. כשהיוצרות מתהפכות בעיירה, דווקא המשרתת מתגלה כמי שיש לה הכוח לסייע למעסיקתה החלושה. הייתכן שכל הטוב הזה קורה מפני שמטי, בניגוד לכל מוסכמה, הרשתה למשרתת להתרועע עם הנגר שחיזר אחריה? האם תשתנה דעת נשות העיירה על הגברים?
גאסקל המרדנית מבדרת לתיאבון גם כחלוף כמעט 170 שנה. התייחסותה הביקורתית כלפי אמונות טפלות, בורות, דעות קדומות וסנוביזם חברתי תקפה גם לזמננו הרע. ההומור המעודן ואהבת האדם מחברים אליה את הקורא מעבר לכל הזמנים.
"קרנפורד", אליזבת גאסקל, מאנגלית: תומר בן אהרון, תשע נשמות, הכורסא, ספרות מופת
***
בת זמננו
ג'נט וינטרסון, ילידת 1959, היא סופרת בריטית פורייה ביותר, מסאית שהרבתה לדון בנושאי ג'נדר וזהות מינית. לזכותה נאספו תארים רבים במיוחד וצרורות של פרסים. דומה שהביקוש אחר זהות והגדרה, שלא לומר, הכרה, מניעים אותה באינטנסיביות. העובדה שגדלה אצל הורים מאמצים מוטמעת ברבות מיצירותיה, ודאי באלה האוטוביוגרפיות. גם ב"הזמן שנפער" היא כותבת על תינוקת שאומצה. הרומן מבוסס על "אגדת חורף" של שייקספיר, וינטרסון מיקמה את הסיפור בימינו אלה בין לונדון לעיירה בשם ניו–בוהמיה בארצות הברית. שני חברים נקרעים זה מזה בשל התקף קנאה מטורפת.
התינוקת הלבנה שתיוולד לקנאי העשיר תאומץ בידי גבר אפרו–אמריקני. החבר שלא בגד ייעלם כדי להמשיך לפתח משחקי מחשב, שהחדשני שבהם נקרא "הזמן שנפער". אל תנסו להבין מיד מה קורה. וינטרסון פיתלה את העלילה העכשווית באפלה גותית, ועטפה את הסבך בשפע כותרות משנה והגיגים מלאי אוויר. הילדה המאומצת היא בהרת אור בתוך הערפל הסיפורי. וינטרסון הקדישה את הספר לזכר הסופרת הבריטית רות רנדל הפופולרית, הנודעת כמחברת עלילות בלשיות ומסתורין פסיכולוגי. רנדל הלכה לעולמה בשנה שבה יצא הספר לאור (2015) (מאנגלית: מיכל אלפון, חרגול ומודן, 301 עמ').
או. הנרי
מי שלא חווה בנעוריו את סיפורי ויליאם סידני פורטר (1862–1910), בשם העט - או. הנרי - יזכה עתה בחוויה ראשונית. ומי שזוכרים את זוג האוהבים דֶלָה וג'ים, לא יצטער על מפגש מחודש עמם. היא תמכור את שערה המפואר כדי לקנות לו שרשרת זהב לשעון היקר שירש מאביו, והוא ימכור את השעון כדי לקנות לה מסרקות מהודרים. ישנם עוד סיפורים בקובץ השב ומעיד שהסופר הכיר את הטבע האנושי האפל, הפרדוקסלי, האומלל, המיטיב והמגוחך. הסיפורים הקצרים מפולפלים ושופעי אנרגיה עולצת גם כשהמוות אורב מעבר לקיר ("כיכרות לחם של מכשפות", מאנגלית: דפנה רוזנבליט, כתר, הסדרה הקטנה, 125 עמ').
