בראשית הקשר שלי עם עמוס עוז, שהתחיל מבחינה מסוימת לפני 43 שנה, עומדים טמטום כבד, עוון וחטא. מצדי, כמובן. לא מצדו. הייתי אז למרבה הצער בן אדם חוטא בכמה מובנים, מה לעשות. עמוס עוז, לעומת זאת, פרט לזה שהיה סופר גדול, היה גם אדם טהור ונפלא, ובמהלך השנים נוצר בינינו קשר רוחני קרוב, שהתקיים אומנם בהפסקות גדולות לאורך השנים. ותוך כך, דומה שגם עוון נעורי כלפיו תוקן איכשהו.
הייתי אז בן 17 וחצי שנים בערך. שמי היה מנחם בראון, לפני שהחלפתי למנחם בן, והתחלתי לפרסם מאמרים במוסף הספרותי "משא" בעריכת אהרן מגד. כתבתי על שירה, וכתבתי לפעמים יפה מאוד, אני חושב. למשל, על שירת דויד פוגל. על שירת אבות ישורון. כי ידעתי לקרוא שירה. אבל כשחרגתי מתחום השירה, נחשפתי בטמטומי, בילדותיותי, בבורותי ובשקרנותי.
כך מצאתי את עצמי יום אחד כותב על "ארצות התן" של עמוס עוז, שהופיע אז וחולל פלאות בלב הקוראים. ואני, נער חסר לב, ממש בלי לקרוא את הספר בכלל, לא ייאמן, אלא מתוך איזושהי טעות מוחלטת שלי, איזושהי הסתייגות בוסרית שלי מנימת הכתיבה של עוז שדימיתי לזהות בה זיוף ומלאכותיות (טעיתי לגמרי, עד בוש, כמובן), קטלתי כביכול את הספר. הרשימה פורסמה, מה אפשר לעשות. פרופ' יגאל שוורץ, אוהבו המעולה של עוז, זכר לי זאת לרעה, ובצדק, וחזר והזכיר את זה כעבור עשרות שנים באחד ממחקריו.
זו הייתה ראשית יחסי הלא קיימים עם עוז.
יום אחד, בסוף שנות ה־70, קראתי ב"דבר", נדהם מהיופי, שיר רחב שורות של עמוס עוז (כן, דווקא שיר של מי שנודע בדרך כלל כסופר גדול, כלל לא משורר). זה השיר "באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה" (שפורסם בפברואר 1979 ב"דבר"), שעליו כתבתי לא מעט במהלך השנים. לבסוף הכללתי אותו, ברשותו של עוז, והרחבתי דברים עליו במבחר שערכתי "השירים הכי יפים בעברית" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2013), ועמוס עוז כתב לי שכתבתי יפה עליו. סוף מעגל אחד ממעגלי היכרותנו.
שנים אחרי שגיליתי את השיר ההוא קראתי מוקסם את רומן המכתבים "קופסה שחורה" שעוז הוציא לאור בשנות ה־80 (שמונה שנים קודם לכן הוצאתי לאור את רומן המכתבים שלי "פלונטר", ודימיתי למצוא איזושהי זיקה). יום אחד, סביב הופעת "קופסה שחורה" ב־1987 (אני לא זוכר אפילו אם כתבתי על הספר, כי לא כתבתי אז בעיתון קבוע כלשהו) הוא הסכים בנדיבותו להיפגש איתי.
כך נסעתי אליו, בהתרגשות טמירה, לערד, לרחוב נוף 17. נפגשנו, והייתי קצת עצור ואשם (בגלל עוון נעורי כלפיו ומשום שלא קראתי ולא הכרתי גם אז את עיקר ספריו), ושום דבר לא ממש זרם, אבל היה כמובן נפלא להיפגש איתו בנוף המדברי של ערד. עברו שנים ארוכות, ואז התחיל בינינו קשר רוחני אמיתי.
על ספרו הגדול "סיפור על אהבה וחושך" מ־2002, כבר כתבתי בהרחבה ב"מעריב", ואפילו כמה פעמים. ברור שזהו אחד הספרים המופלאים בספרות הישראלית.
אבל אני רוצה לספר כאן בעיקר על קשר ההתכתבויות שהיה בינינו בענייני אלוהים, תנ"ך ושירה. הוא יכלול ציטוטים מתוך התכתבויות שהיו לי עם עמוס עוז לאורך השנים, חלקן בכתב ידו הנפלא והמשכן במיילים שהחלפנו בינינו באמצעות האי־מייל של אשתו נילי עוז.
בפרק זה אני מבקש להביא תחילה התכתבות מאוחרת שהייתה לי עם עמוס עוז בסוף 2017 בענייני דרווין ואלוהים. תחילה הוא כותב אלי (מכתבו בכתב יד להלן), אחר כך בעיקר אני. סליחה.
ובכן, בסוף נובמבר 2017 הגיע אלי באי־מייל מכתב סרוק בכתב ידו של עמוס עוז. בתגובה למאמר שפרסמתי ב"הארץ" ובו חזרתי ותקפתי את תורת דרווין, שאין טמטום גדול ממנה בעיני. על כך ענה לי עוז במכתב הבא שנשלח אלי באמצעות האי־מייל של אשתו היקרה מאוד נילי עוז (שאינני מכיר אותה, אבל גם אני למדתי לאהוב אותה מבעד לאהבתו הגדולה של עמוס עוז אליה). הנה המכתב תחילה:
1// מעמוס עוז למנחם בן:
14 בדצמבר 2017, 10:10
מנחם יקר,
קראתי הבוקר את מאמרך על תורת דרווין ועל מתנגדיה.
אודה לך אם תקרא את דבריו של גרשום ואלד באותו נושא, בספרי "הבשורה על פי יהודה", עמ' 45 ואילך (פסקה שנייה בעמ' 45, החל במילים: "בין חדשות לחדשות גרשום ואלד מדבר אליו, למשל על איוולתם של דרווין וחסידיו", ועד לסיום הפסקה בעמ' 46: "כי צבת בצבת עשויה").
אחרי שתקרא, אנא כתוב לי שורה או שתיים, ואני אעביר את תגובתך לגרשום ואלד הזקן.
בברכה,
עמוס עוז
2 // ממנחם בן לעמוס עוז
14 בדצמבר 2017, 10:40
עמוס היקר מאוד,
אשיג את הספר בקרוב, אקרא ואגיב.
תודה
3// ממנחם בן לעמוס עוז
21 בדצמבר 2017, 01:32
עמוס היקר,
באיחור הגעתי לעמודים 45 ואילך המקסימים בספרך "הבשורה על פי יהודה" ושם מצאתי את דבריו העמוקים והפשוטים של גרשום ואלד הזקן על הטמטום הדרוויניסטי האוחז את העולם כבר שנים ארוכות. מדהים כמה העולם מטומטם. ואלד החכם הנדיר מביא כזכור את הדוגמא היפהפייה של העין והראייה, אבל אפשר להביא אינספור דוגמאות נוספות. כל פרח, כל ציפור, כל עלה, כל אטום מוכיחים בהנדסיותם המופלאה, בין השאר, כי נבראו ולא "נוצרו מתוך הברירה הטבעית", שאיננה יכולה ליצור אפילו מעגל אחד.
אני תמיד שואל "מי צייר את החמניות?", ועונים לי ואן גוך, כמובן. ואני אומר: "לא מי צייר את ציור החמניות שצייר ואן גוך, אלא מי צייר את החמניות עצמן, מי פיסל אותן, מי עיצב אותן, את חמניות השדה, היודעות גם לפנות אל השמש פרט לכל שאר אלוהיותן?". פעם כתבתי על כל זה, המובן מאליו, שיר קצר מרובע הקרוי "תשובה לשאלה אם יש אלוהים":
מי פיסל את החיות ואת הים
את צבעוני ההר, את הצהוב,
את החיים ואת המוות, את הרע ואת הטוב
ואת כתפי הנשים הרועדות.
זה לא אומר שאין לי טענות גדולות לאלוהים, שאינני מבין איך הוא מאפשר את כל הרע והנורא, ואני בהחלט מבין את דברי קהלת: "ושנאתי את החיים, כי רע עלי מאוד המעשה אשר נעשה תחת השמש". אבל אני גם מאמין באחרית הימים, שתהיה עדן מוחלט, על פי נבואות הנביאים האלוהיים.
בידידות רבה,
מנחם
4 // מעמוס עוז למנחם בן
21 בדצמבר 2017, 4:54
מנחם יקר,
תודה לך. גרשום ואלד ואני שואלים ואיננו יודעים להשיב, ואתה שואל ומשיב.
שורות השיר שלך יפות בעיני.
נכתב אליך בארבע בבוקר.
בברכה,
עמוס
5 // ממנחם בן לעמוס עוז
21 בדצמבר 2017, 6:50
תודה גדולה, עמוס. ואני דווקא חשבתי שגרשום ואלד (ודרכו אתה, שמצטט אותו בנדיבות) לגמרי יודעים להשיב שאם כל עניין "הברירה הטבעית" ו"האבולוציה" הוא הבל שלא היה כמוהו, אז ברור שכוח עליון כלשהו (ששמו הטבעי הוא אלוהים) ברא את כל זה (כמו שכתב נתן זך: "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות/ את יפי העולם ולהלל/ את היופי המופלא הזה שאין בו דופי/ ולהלל את מי שעשה אותו/ יפה להלל"). זך למרבה הגיחוך טוען שאינו מאמין באלוהים, אז למי הוא מתכוון ב"להלל את מי שעשה אותו יפה להלל"? מי זה?
מבחינה זו, המאמינים בדרוויניזם (כל העולם הנאור היום) הרבה יותר מטומטמים מעובדי כוכבים ומזלות, כי הללו לפחות טוענים שהשמש, נניח, עשתה את כל זה ועובדים את השמש, אבל הדרוויניסטים טוענים שהכל נעשה מעצמו... כלומר, אין יוצר ליצירות הכי מופלאות שנראות הרי לעינינו בכל רגע. הבל מטורף בלי גבול.
הכל התחיל כביכול במפץ הגדול ואחר כך התפתחו החיים לאט־לאט בתהליך אבולוציוני במשך מיליארדי שנה... ועדיין אני אומר, גם אם העולם היה קיים 500 מיליארד שנה (ולא חמישה מיליארד, כמו שטוענים), עדיין לא היה נוצר אטום מסודר אחד (פרוטונים, נויטרונים, אלקטרונים). מי סידר את זה? ומי צייר את הכתר על ראש הדוכיפת? אף אחד? מעצמו? איך? הייתם רואים ציור של דוכיפת, והייתם אומרים שאף אחד לא צייר את זה? אז איך אתם יכולים לראות את הדוכיפת הממשית עם הכתר, ולא להבין שמישהו עשה את זה?
בקיצור, במקום להתהלך כל היום מוקסמים בלי גבול מיפי העולם (ולהזדעזע כמובן מנוראיות הקיום), בני אדם מתהלכים בעולם כאילו כל העניין הוא שום דבר. "נוצר מעצמו". אין מה להתפעל, והפנים אטומות.
כמו שכתב מאיר אריאל בשירו "מה חדש במדע" בלעג נפלא: "כך סתם התחבר חלבון לחלבון/ וטראח, התכשיט כבר יודע חשבון", או כמו שכתב פנחס שדה: "אין ואף לא ייתכן מקרה/ מזרע תמר לא תצמח שעורה", או כמו שאמר יונתן סוויפט הקדום: "אני מוכן להאמין שהעולם הוא צירוף מקרי של אטומים בערך כמו שאני מוכן להאמין שהמאמר הנפלא ביותר הוא צירוף מקרי של מילים".
באהבה רבה,
מנחם
6 // מעמוס עוז למנחם בן
מנחם יקר,
תשובתי המלאה למכתבך מלפני שעה קלה תדרוש ממני לחבר לפחות טרילוגיה. ואילו לפטור אותך בתשובה של כמה שורות אינני רוצה, מפני כבודך, אבל בעיקר מפני כבודה של השאלה.
בברכה,
עמוס
7 // ממנחם בן לעמוס עוז
21 בדצמבר 2017, 8:57
תודה על כל חוכמתך ונדיבותך. ניפגש פעם, אני מקווה.
מה אפשר ללמוד מן ההתכתבות עם עוז בענייני דרווין? אני לא רוצה לפגוע במורכבות הקריאה האישית של הקוראים ולספח את עוז באופן חד־משמעי למתנגדי "תורת דרווין" ולמאמיני אלוהים המוחלטים, כמוני, ולכן אני משאיר לכל אחד לקרוא את ההתכתבות לדיוקה ולשפוט על פי הבנתו.
ברור בכל מקרה שיש לעמוס עוז קשר עמוק לאלוהים, ועל כך אני רוצה לכתוב גם בעתיד, למשל על שירו הנפלא "באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה". כמו גם מכתב ארוך ונפלא שכתב לי אחרי ששלחתי אליו את הספר "הוי כינרת שלנו" שפרסמנו אשתי ואני ב־2014, ובו פרקי יומני נעורים שכתבה בתנו כינרת בת ה־19, שהתאבדה ב־2012. וגם, התכתבות בענייני מגילת אסתר, שהייתה מחלוקת מוחלטת ביני לבין עוז על טיבה (אני חשבתי שזו מגילה אלוהית נפלאה, עוז סלד ממנה).
אי אפשר לא להתגעגע לעמוס עוז.