הרמן קוך דבק בגרעין האנושי האפל. הסופר, שהוא גם שחקן ואיש טלוויזיה, משכנע את קוראיו שוב ושוב שהחיים הסטנדרטיים אינם רק המעטפת החפה הנראית לעין. תמיד תכביד איזו מועקה מורבידית על השגרה התמימה. ככה הוא קוך. יליד 1953, גבר הולנדי מצליח, שספרו "ארוחת הערב" הביא לו תהילת עולם. הוא לא הסופר שיאהיב עלינו את המין האנושי. בהולנד הקרירה והשטוחה הוא מחבר סיפורים על אנשים שלא חסר להם כלום חוץ משלוות נפש. ברומן שלפנינו, הקרוי במקור "התעלה" (או "השוחה"), הוא שב וחושף את קפל הקרקע הסמוי מהעין, או לפחות מתקרב אליו כדי הצצה.
הפעם כתב קוך את הסיפור כסאטירה קלילה ומתעה. אילו נקטתי במילים שבהן אני משתמשת רק בדיבור ורק בבית, הייתי אומרת שהוא בן–זונה ערמומי שמהתל בקורא מן השורה הראשונה ועד הסוף. הוא פעלולן ממזרי. משחק בהבנת הנקרא של הקורא כאילו הייתה פלסטלינה. בנוסף לכך הוא מפעיל כאן יכולת הומוריסטית מרשימה, בעודו מוליך את הגרסה הנוכחית לרוע האורב בנפש האנושית.
הגיבור שלו הוא ראש העיר אמסטרדם, והוא שמוסר את הסיפור בגוף ראשון. מי יכול להיות מספר מהימן יותר מראש העיר אמסטרדם, שסעד עם קלינטון ביחידות ושוחח עם אובמה על רקע יצירה של רמברנדט? האם לזרום איתו או לחשוד בסיפור שלו? קוך זורע מתח לא גדול, אבל מתמיד, שוזר את חשדו של הקורא במספר בחשדותיו של המספר באשתו. ראש העיר מעניק לעצמו ולשאר הדמויות, כולל אשתו ובתו, שמות בדויים, כדי שאנשים לא ימהרו להסיק מסקנות, למשל, ביחס לארץ מוצאה של אשתו. ארץ דרומית להולנד, ארץ שתרבותה אחרת ומנהגיה חובקים אלימות.
הגזענות מרימה ראש מתוך התעלה של קוך, כי המספר שלו, כביכול בעל מודעות עצמית, חסר אותה כמעט לחלוטין. הוא לא הגיבור שנרצה לאהוב. הוא ראש של עיר נודעת ביופיה, והוא מודע למקומה הגבוה ברשימת התיור העולמי, אך נדמה שאין הוא עוסק בניהולה. לפחות לא לפי הדיווח שלו על ימיו. ההירארכיה הדיווחית שלו מוזרה. הוא עוסק בקטנוֹת אישיות וקטנוניות. הוא מתייחס לתוכנית ההתאבדות של הוריו כאילו בישרו לו שהם מתכוונים להחליף וילונות בביתם. הוא מתעב את המגמות הירוקות ומכנה את הנאבקים עליהן "פאשיסטים". העיסוק האקטיבי שלו בישיבות מועצת העיר מתמקד בהדיפת התוכנית להצבת טורבינות רוח בפאתי העיר, מפני שמי שמקדם את התוכנית חשוד בעיניו כמאהב של אשתו. יש לו ביקורת על ההולנדיוּת וההולנדים. לעתים הסלידה שהמספר חש כלפי ההולנדים, מתנסחת כמו סלידה של ישראלי מישראלים. הוא מתעב את המלך והמלכה, את הטקסים (מרבית עיסוקו) ואת הסדר, הנוקשות, הקור האנושי ותכנון היתר. זאת, בניגוד לאופיים של בני ארצה של אשתו. אותה ארץ דרומית לוהטת מחום השמש והיצרים. איטליה? סיציליה? שואל עצמו הקורא. "עד כמה השקר חלק בלתי נפרד מהתרבות שלהם - זה בדם שלהם?" שואל עצמו המספר. הוא מהרהר במוצאה של אשתו ואם כבר, גם בשקרנות כתכונה נשית.
ראש העיר אמסטרדם מתחיל ברגע כלשהו לחשוד שאשתו מנהלת רומן חשאי עם חבר מועצת העיר. הוא משתוקק לגלות עדויות לרומן, עד כדי אכזבה כשאינן: "אבל גם ביום השני לביקורנו בפריז לא היו רמזים או סימנים מחשידים שהצביעו על רומן סודי בין אשתי למרטן ואן הוחסטראטן".
אין לצפות שהתעלומות ייפתרו כאן באופן חד–משמעי. דווקא לאירועים הנוראים אין הסבר מדויק. קוך לא מתעניין בפתרון, הוא נהנה מההתעיה עצמה. נדמה שהוא צופה בתענוג בקורא הניצב נבוך כנווד במרחב ללא שילוט. לפי קוך, לא פיתולי הסיפור מעניינים, אלא בני האדם המתווים אותם.
***
חכם רלוונטי
"על הפטפטנות" הוא חיבור רענן מאת פְּלוּטַרְכוֹס, היסטוריון יווני בן המאה הראשונה והשנייה לספירה. כל מה שאפשר לומר כאן ועכשיו על הפטפוט הכפייתי בכל אמצעי התקשורת, נכתב בידיו של החכם הקדמון הזה. הכותב מתייחס גם לקודמיו ולבני זמנו ומצטט אותם. כרך קטן המכיל אמירות עשירות במסקנות חדות על טיבו של הפטפטן ונזקיו, בניסוחים דייקניים רצופי הומור ותבונה.
שורות ראשונות: "הפילוסופיה נוטלת על עצמה משימה קשה וסבוכה בבואה לרפא את הפטפטנות. הלוא התרופה שבידה, דברי היגיון, מצריכה מאזינים, ואילו פטפטנים אינם מאזינים לאיש כי הם תמיד מדברים". ובעמוד 46, אפילו האווזים: "מספרים שבבואם מקִילִיקְיָה, כאשר הם עפים מעל הר טאוּרוּס השורץ נשרים, הם נוטלים במקורם אבן גדולה, כעין בריח או רסן לעצור בעד צווחתם; כך הם חולפים מעל ההר בלילה בלי שיבחינו בהם" (מיוונית, כולל הערות ואחרית דבר: אברהם ארואטי, נהר, 88 עמ').
המהפכה הרעיונית
"תולדות הרעיונות, העת החדשה המוקדמת" עוסק במאתיים השנים שבהן התפתחו באירופה רעיונות חדשים ששינו את מפת התרבות והדתות, האמנות והמדע. מדובר בתקופה שבין 1450 ל–1650, שבה התרחש "גילוי העולם וגילוי האדם", כהגדרתו של ההיסטוריון הצרפתי ז'יל מישלה. מאמרים מעניינים מאת מבחר היסטוריונים על "הרנסאנס", על הרפורמציה הפרוטסטנטית, על תקופת הבארוק, על הוגים מפטררקה ועד דקארט, הובס, שפינוזה והגות יהודית באותה תקופה.
על מהלכה של תפנית היסטורית שפתחה שערים לחשיבה מנתקת כבלים. "ההגדרה הכרונולוגית אינה מכוונת לשנים העגולות המדויקות", כותב יוסי מאלי במאמר הפותח, "אלא לסך כל התמורות הרוחניות והרעיוניות שהתחוללו בסמוך להן [...] רק אז הבשילו התהליכים המנטליים והאינטלקטואליים של הסקולריזציה, שראשיתם בתקופתם וביצירותיהם של דנטה וג'וטו" (עורך: יוסי מאלי, מוסד ביאליק, 374 עמ', כולל מידע על הכותבים ומפתח).
