משאיר חתימה

השיא שלי, ההישג הגדול של חיי - כמובן, לצד משפחתי, אשתי גילה וילדי גילי וגילת - מוצג בלב המרכז הביתי והאינטימי שלנו, על קיר הסלון, לצד הטלוויזיה, במסגרת מוזהבת: החתימות של הנשיא ביל קלינטון ורעייתו, הגברת הראשונה הילרי קלינטון. השגתי אותן אחרי הלווייתו של ראש הממשלה יצחק רבין, כשהצלחתי להידחק לתוך חבורת הסלבס הגדולה, מנהיגי העולם, שהמתינה לפינויה. אנשי אבטחה ניסו לעצור אותי, אבל ג' שהיה האחראי שם, הכיר אותי מפעילותי הנמשכת בתחום החתימות והרגיע אותם. ביל (עד היום אני מרגיש אליו קרבת נפש) היה חייכן וחביב - וקצת פזור דעת, כשביקשתי (בשיא הנימוס והעדינות) את חתימתו. הגברת קלינטון אמרה בהבעת התרעמות מסתייגת, IT'S NOT THE TIME, או משהו כזה, אבל גם היא חתמה.

אחר כך שלחתי להם לבית הלבן מכתב תודה נרגש על ההזדהות העצומה שלהם עם האבל הלאומי ועל הביטוי המושלם לכך בדברי הנשיא. סיימתי במילים "SHALOM CHAVER". הם שלחו לי כתשובה את תצלום שניהם עם רבין ורעייתו. מִסגרתי את הצילום עם דף החתימות - ותמיד, כשאני חוזר ומציץ במוצג, משהו בפנים מתכווץ, מההתרגשות החוזרת על גודל ההישג האישי שלי, עם החשיבות ההיסטורית של המעמד ודברי ההספד של נשיא ארצות הברית. האמת שלא הייתי מאוהדיו של יצחק רבין ז"ל, כי בעיקרון, מי שמבקש חתימות מפוליטיקאים חייב לוותר על דעותיו בנושאים אלה. וגם משום שרבין היה סרבן חתימות ידוע ("די, ניגֶ'סִים!", עם החיוך המבויש שלו). אבל השילוב של ההספד ההיסטורי וההישג האישי הוא בעיני באמת מיוחד במינו - ואני יודע שהחתימות של הקלינטונים, מבחינה אמוציונלית־גרפולוגית, מבטאות את המעורבות הרגשית האמיתית שלהם.

החתימה החשובה ביותר באוסף, ששמרתי שנים בכספת קטנה בחדר השינה, מתחת לתמונה משותפת של אבי, סבי וסבא רבא שלי, היא ירושה מסבא רבא אורי (אנחנו חמישה דורות בארץ), שעברה מסבי לאבי ואחר כך אלי. סבא דן אמר לי פעם, "שמע, אורי" (אני ירשתי גם את שמו של הסבא רבא), "בבוא הזמן אבא יעביר לך את האוסף ואת החתימה המשולשת. החתימה הזאת היא עוגן הביטחון שלך. היא כמו מניה שערכה תמיד עוֹלֶה. חתימות, כמו אוסף בולים, הן אוצר. אם תהיה", הוא אמר, "אי פעם בצרה כלכלית גדולה - תמיד תמצא קונים רבים לחתימה הזאת, ובכסף טוב". זאת חתימה נדירה מאוד של שלושת הפאשׁות, טריומווירט הגנרלים ששלטו על אימפריית טורקיה העותמאנית בימי מלחמת העולם הראשונה, אנוואר, טלעת, וג'מאל פּאשָׁה, שהיה המושל העריץ של ארץ ישראל, סוריה ולבנון, שנא את יהודי הארץ והתעמר בהם. החתימה המשולשת היא על עמוד מצהיב, כתוב בטורקית העותמאנית, הישנה, באותיות ערביות, מתאריך מטושטש ב־1914.

אבא סיפר שזה היה חלק ממסמך שמור וגנוז, שהורה על השמדת המיעוט הארמני בטורקיה של אז. הדף הזה, שלא אומת מעולם ואיני יודע אם באמת היה חלק ממסמך כזה, התגלגל לידיו של סבא רבא שלי, כנראה דרך היכרותו עם ורטהיים אחד, שהיה חתנו של הנרי מורגנטאו, השגריר היהודי של ארצות הברית בטורקיה, בימי מלחמת העולם הראשונה, שהיה פעיל במאבק להצלת יהודי הארץ ולעצירת טבח הארמנים. מכיוון שחתימות נדירות שוות כסף רב לאספנים ולמוזיאונים, פִרסם אבי פעם או פעמיים, בימים של קשיים כלכליים, את דבר החתימה המשולשת שבידיו וקיבל הצעות רבות לבחון אותה ולרכוש אותה בסכום גבוה, בין השאר מהמוזיאון הלאומי של ארמניה. מצד שני, הגיעו איומים בתביעות דיבה, גניבה וזיוף מסמכים מכיוון טורקיה, ובגללם אבי החליט שלא למכור את האוצר שבידיו. לפעמים, כשאני לבד בבית, אני פותח את הכספת ומוציא בזהירות את הדף המצהיב, ו - לא יודע למה - נפשי מתעטפת בחום ובמתיקות: ההיסטוריה מול עיני, צופנת סודות וגורלות. אני אוחז בהיסטוריה. אני אוחז בגורל. ייתכן שאם היה בידי סבי לפני מאה שנה, היה מונע רצח עם נורא.

***

יש לי אוסף ענק של חתימות ב־17 אלבומים גדולים שיש להם מדף מיוחד בחדר הילדים - שהפך לפני שנים, כשגילת השתחררה מהצבא ועברה לגור וללמוד בחיפה, לחדר העבודה שלי. באלבומים מסודרות להן כ־17 אלף חתימות של אישים מהעבר, מהארץ ומהעולם: כל הנשיאים (כן. גם קצב האנס. והחתימה של יצחק בן־צבי נראית לי מזויפת); ראשי הממשלה והרמטכ"לים שלנו (רפוּל, שהיה סרבן חתימות, חקר אותי לפני שחתם, איפה שירתּי בצבא, וכשאמרתי לו "צנחנים, גדוד 89" - שיקרתי, כמובן. במקור הייתי אפסנאי בתותחנים, אבל למדתי קודם את אישיותו והתכוננתי - הוא חתם והוסיף, "כצנחן לצנחן"); שרים ונבחרי ציבור; מנכ"לים ותעשיינים (שמות שנשכחו, כמו בומה שביט); שחקנים ובדרנים (את הגששים צילמתי במצלמת הפולרואיד שלי מאחורי הקלעים אחרי אחת ההופעות שלהם בקולנוע שביט גבעתיים, או כמו ששייקה קרא למקום, "גביט שבעתיים", ובתצלום שייקה נראה כועס, פולי נבוך וגברי מחייך. אבל שלושתם חתמו לי מאחור, ופולי המנוח גם כתב, "סחתיין על החוצפה"); זמרים וספורטאים; כוכבי טלוויזיה וקולנוע; מכבי אחרי שלקחו את האליפות בגביע אירופה 1977; ובכלל מה שהיום קוראים "סלבס".

כמובן שמדובר גם בנשים. בתחום שלנו אין הדרה. באוסף שלי אלפי חתימות נשים: גולדה. שושנה דמארי. אסתר גמליאלית. אסתר שחמורוב. רינה מור, מלכת היופי העולמית 1976. אסתר עופרים. ריטה. גילה אלמגור. סופיה לורן. מדונה. דליה לביא. טוויגי. רוזנה ארקט. דליה רביקוביץ ויונה וולך חתמו לי על ספריהן שרכשתי בשבוע הספר. הרבה מהחתימות הכי ייחודיות צדתי לאורך השנים ממנהיגים וממפורסמים זרים שהגיעו לארץ. כמה אלפי חתימות ירשתי מאבא שלי, שהיה בשנות ה־50 עד ה־80 אספן אדוק, ואני חושב שירשתי ממנו, בדנ"א ובאהבת העיסוק הזה, את הצורך הפנימי להעצים את תחושת השליחות ההיסטורית, שולית אך חשובה, שיש באיסוף החתימות. "אוטוגרפים", היה אבא קורא לכך ולאספנות כולה קרא "פילוגרפיה". היה חשוב לו להוסיף ממד של כבוד וערך רוחני לאיסוף. "זה לא סתם הוֹבִּי", היה אומר. הוא התייחס לזה לא כמו לתחביב, אלא כמו לאוּמנות של תיעוד והנצחה, כשהחתימות הן הפן האנושי של התיעוד ההיסטורי. האיסוף הנכון הוא ביטוי ליכולת ומיומנות מקצועית, כשהתוצר הוא החתימות, והמיומנות היא הדרך להשגתן, שמחייבת, כמו שפולי הגשש כתב לי, לא מעט חוצפה. היא מחייבת גם תכנון כיבוש היעד ולימוד הפרסונה שחתימתה מתבקשת וכל מה שעשוי לסייע להשיג ממנה את התוצאה.

בחלק מהיעדים, הסלבס הסרבניים, אלה שבזים למבקשי חתימות, צריך היה לחפש "נקודות רכות", מצבי חולשה, צורך בהערצה ובחנופה, חסרונות נסתרים, קשר לילדוּת ולהורים. אתה צריך גם להיות פסיכולוג ומקיאווליסט. לפעמים, למען השגת המטרה, אני מודה, עברתי קצת את גבול המותר והנכון. אם תרצו, זה היה לפעמים מצב גבולי מאוד של סחיטה. לשר אחד, יהיר וקשוח, שסירב לחתום לי, אמרתי, "כתומך ואוהד ותיק, אני לא מבין. רג'ינה הבטיחה לי שתחתום לי בלי בעיות". רג'ינה, למדתי ממחקר מוקדם, היא אהובתו הנסתרת. השר חתם לי בלי בעיות, מציץ לאחור, שם אשתו החוקית שוחחה בשלווה עם מישהי.

יש משום התמסרות והשתעבדות לשליחות הזאת. גילה אשתי ידעה זאת, שהיא מקבלת רק שני שלישים ממני בחייה. לאני האחר שלי לא הייתה בעיה להפעיל חנופה וקמצוץ סחטנות כלפי אנשי היעד שלי. גם הִתחזוּת לאוהד פוליטי הייתה קלי קלות. בעיקר בהתכנסויות מפלגתיות ארציות, בנאומי מנהיגים ובפריימריז. הייתי מפא"יניק נלהב מוחא כפיים בהתכנסויות מפלגת העבודה. הייתי ליכודניק קנאי וצרחן בכל הפריימריז והמפגשים הארציים של המפלגה השלטת, והצלחתי די בקלות, במינימום חנופה מזויפת, לאסוף עשרות חתימות והקדשות אישיות. הצלחתי גם להסתובב הרבה במסדרונות הכנסת, בעזרת קשרים ואישורים מיוחדים. אגב, אינני גרפולוג, אם כי לצורך ידע עצמי למדתי קצת בנושא, ואני מוצא בחתימות של הנבחרים תווים די מסקרנים לאישיותם: זה זועף וחשדן. זו פזורה ושטחית, זו קצת זנותית, תסלחו לי, וזה עלוב נפש, חנפן, שחייו תלויים בגבוהים ממנו.

לאספנות החתימות אתה צריך רק בלוק צהוב ושני עטים נובעים, כמו שהיו פעם, עם דיו. אל"ף־בי"ת של המקצוע: אסור לך להיראות חשוד כשאתה מסתובב בסביבת מפורסמים שמאובטחים: לא משקפי שמש, לא מבטים מושפלים, לא סבר פנים קודר, לא כובע, לא תיק גדול. וכן, חיוך שלא ייראה ציני או ספקני ורצון אדיב ולבבי ליצור קשר. הפעולה דורשת הרבה תחקיר מוקדם, איסוף פרטים ותוכנית סדורה; הגדרות המי, מה, מועד, מקום, מטרה - ואז אתה נוסע למקום שהיעד אמור להיות בו, אורב לו (ולא מארב פפראצי מאיים), מפתיע אותו, מבקש ומשכנע במילים טובות (במקרה של סלב מהבידור והתקשורת הבעיה כמעט לא קיימת). לעתים יש צורך להתחנף, לזייף אמפתיה, להחמיא, להציג הערצה. ככה אבי ואני השגנו את החתימות ההיסטוריות שלנו, מבן־גוריון ועד, להבדיל, נתניהו (לרעייתו, באיזה אירוע בבית חולים לילדים, המאבטחים הרבים שלה לא נתנו לי להתקרב). מש"י עגנון ואפרים קישון עד משה שמיר ולאה גולדברג. מהנשיא ויצמן (ואחיינו, הנשיא עזר ויצמן), דרך האב והבן בוש, נשיאי ארצות הברית, ועד לנשיא ריבלין, מגולדה ובגין, משה דיין וסינטרה וקתרין הפבורן ועד לסרינה וויליאמס, מלך הכדורגל פֶּלֶה, חודורוב, סטלמך ושייע גלזר, סאמי דיוויס ג'וניור, מרלן דיטריך, שייקה אופיר, טופול, נחום גולדמן, יאסר ערפאת ושמעון פרס. כולם. יוּ ניְים אִיט. כל ההיסטוריה שלנו.

היום, איסוף החתימות הוא כבר קצת פאסה. זה לא רק שאני, בעשור השישי שלי, כמעט ואינני מתרוצץ באירועים ורודף אחרי סלבס. השמות ונושאיהם השתנו. הסובלנות נעלמה. העניין פחת. חבר שלי טובי רויכמן אומר שהחתימות של היום, ברובן, לא שוות את הנייר שעליהן נחתמו ושאם החותמים מִתגלים כנוכלים או זייפנים, מפתי קטינות או מושחתים, יש לזה ביטוי בחתימות שלהם. כשביקשתי לשתף בעיסוק את גילי בני, הוא הגיב באי רצון. הוא היום הייטקיסט, שעובר מסטארט־אפ לסטארט־אפ. היום הסלפי החליף את החתימה האישית. מהיר וגס. "אדוני", אומר הסלפיסט בלי גינונים לסלב, "אפשר סלפי?", ולפני שהקורבן מספיק לאשר, נשלחת ידו המתוחה של הפורץ קדימה ולמעלה, היד השנייה חובקת את הקורבן, והפה מתרחב בחיוך. "תודה רבה. אפשר לדעת עם מי עשיתי סלפי? כי אתה מוכר לי מאיזשהו מקום".

אבל העידן המודרני הביא לנו גם את האינטרנט עם יתרונותיו, ויש לאספני החתימות גם אתר משלנו בארץ ואתרים שונים בעולם, ושם אפשר להציע את המבחר שאספת ולברר את שוויו (יש לנו בדיחה ישנה, שבה צייד חתימות חזר שוב ושוב לבקש את חתימת מנחם בגין, בימיו באופוזיציה, עד שבגין למד לזהות אותו ושאל אותו, "לשם מה אתה צריך כל כך הרבה חתימות שלי, בחור צעיר?" והצייד ענה לו, "כי תמורת עשר בגין תוכל לקבל חתימת בן־גוריון אחת"). אני כשלעצמי מסתפק בעלעול נוסטלגי בקלסרים עם החתימות הישנות. האוצר הגנוז שלי, שלוש החתימות של הטריומווירט הטורקי, נגנב ממני. ערב אחד חזרנו הביתה ומצאנו כספת פרוצה בחדר השינה. הדף המצהיב נעלם. לא יודע מי ומה. הלב נשבר. זה היה מקצוען שעקב אחרינו ובוודאי עבד לטובת איזשהו אינטרסנט מחו"ל. הוא לא השאיר טביעות אצבעות, שאריות דנ"א או ראיות פורנזיות כלשהן. רק הניח בכספת דף לבן שעליו כתב, "וואלה. מהיום גם אני מתחיל באיסוף חתימות. זה מגניב!" - וחתם בחתימה ארוכה ומזוגזגת. כמו תרשים אק"ג. כמו חתימת הנשיא טראמפ - וכמוה בלתי ניתנת לפענוח.

* כל הדמויות והאירועים פרי הדמיון, חוץ מאלה שהיו ועודם