מוקדש לד"ר אבירם דונסקי, רופא משפחה
אלמלא היה הספר תזכורת מכאיבה למצב השורר במסדרונות בתי החולים בישראל, אפשר היה להשתגע מצחוק בקריאת זיכרונותיו של אדם קיי. בעל היומן הכבר–לא–סודי שלפנינו הוא גינקולוג–מיילד, שפרש מהרפואה ב–2010 בעודו במלוא אונו, והיה לסטנדאפיסט, מוזיקאי ותסריטאי. לדבריו, הגיע להכרה, שהקשיים העצומים שהמערכת הרפואית העמיסה על רופאי בריטניה בשנים שקדמו לעזיבתו גרמו לו לאובדן מעורבות רגשית. הוא הבין שהמערכת בלעה וגרסה את האמפתיה והמחויבות שחש בתחילת דרכו.
אבל אפילו תחילת הדרך הייתה בלתי נסבלת, לפי קטעי היומן האישי המובאים כאן. באנגליה, עליך לקבל החלטה על לימודי רפואה כבר בגיל 16. "לא גיל שבו אתה מסוגל לקבל איזו החלטה שפויה", קבע קיי בראיון שהעניק לתוכנית טלוויזיה שצולמה על כר דשא אנגלי, ירוק כצפוי. אילו היה עדיין רופא גינקולוג, ואפילו מתמחה בכיר, איש לא היה מראיין אותו בהתרגשות במסגרת "פיקניק", כשהרוח משתובבת בתלתליו האגביים. אך עכשיו הוא סלבּ, לבוש בסתם חולצה משובצת מעל לסתם טי–שירט לבנה. יש רכות נלבבת במראה שלו, הכולל לחיי תינוק וגוף רפוי של מי שאין לו זמן לספורט.
לפי ספרו, בעצם לא היה לו זמן לחיות במשך 12 שנות רפואה. לא היה לו זמן לאכול, לישון, לחגוג אירועים משפחתיים, לצאת לארוחת הערב שתכנן עם בן זוגו. לא היו לו סופי שבוע, חגי מולד או חופשה שנתית כלשהי. הוא עבד ולמד מסביב לשעון, ספג עלבונות מבכירים, זולזל בין זרועותיה של המערכת הממשלתית, השתכר דמי כיס, גר בדירות שכורות עלובות ויילד תינוקות חמודים, שלא העניקו לו די נחת כדי להמשיך במשימה הסיזיפית. לפי עדותו המצטברת, המערכת מעכה אותו. מצד שני, ייתכן שלא נועד להיות רופא אלא קומיקאי ומוזיקאי. עניינים מסוג זה אינם ניתנים לקביעה מבוססת.
כך או כך, הספר של דוקטור קיי הוא קומדיה רפואית מפרקת מתחים, שופעת אנקדוטות מבדרות עד בכי, המתנה האידיאלית לרופא שמציץ בעיניים טרוטות לגרון שלכם, או לכל נקב אחר בגופכם. הקורא בספר, פציינט בפוטנציה כמו כל בני האדם העוסקים במקצועות לא נחוצים, ייאלץ לחמול על הרופא הבא שייגש אליו בתוך חלוקו הלבן. בתוך החלוק יהיה אדם עייף עד מח עצמותיו. לא מפני שרקד עד עלות השחר, אלא מפני שביממה שחלפה ישן שעה בלבד על כיסא משרדי. האם השתפר בינתיים משהו במסדרון בית החולים האנגלי?
קיי לא מסתיר מהקורא שהאירוע המשמח בחדר הלידה כרוך במפגש עם שפע מיצי גוף. הוא לא מתפעל ממראה תינוק חדש המרוח בכל חומרי הקרביים של אמו. הוא רופא. הוא דואג ליולדת ולוולד עד הרגע ששניהם מסיימים את התהליך בשלום, ואחר כך הוא נכנס לחדר הלידה הבא, כדי לבצע לידת מלקחיים, או ואקום, או לבשר ליולדת שהיא מועברת לחדר ניתוח לצורך חיתוך קיסרי.
אין לקיי מילים גדולות או פואטיות לתיאור גיחה של ילוד אדם נוסף אל העולם האכזר, אבל הוא נותן מבט משועשע בכל הסיפור המקודש. בזמן ניתוח קיסרי, האב העצבני לא סותם את הפה, מפזר בדיחות אידיוטיות ומפריע לרופא. הרופא חושב: "אני לא הופעתי בשעת העיבור והפרעתי לך לפמפם עם כל מיני בדיחות קרש". האב ממשיך: "כדאי מאוד שהוא לא ייצא שחור, אה? קרה לך פעם שהתינוק יצא בצבע שונה מההורים?", קיי נשבר: "כחול נחשב?", הוא שואל. "סוף לבדחנות". הספר המצחיק לתיאבון הוא כתב–הצדעה לכל רופא הממשיך במילוי תפקידו, בלי לנטוש לטובת קריירה של זמר–בדחן בטלוויזיה.
"זה הולך לכאוב, יומניו הסודיים של רופא מתמחה", אדם קיי, מאנגלית: תומר בן אהרון, 247 עמ'
***
רופא יהודי
"קאיטוש המכשף", שנודע בגרסתו העברית גם כ"יותם הקסם", חוזר להיות "קאיטוש המכשף", כשמו הפולני. זהו עיבוד חדש לספרו של יאנוש קורצ'אק (1942–1878), רופא ילדים ומנהל בית היתומים הוורשאי, שהלך עם יתומיו אל תאי הגזים בטרבלינקה. הגרסה המקוצרת והמרוככת נועדה להכיר את הסיפור לילדים בגיל ראשית קריאה, שטרם נחשפו לקונדס עתיר הדמיון של קורצ'אק. התרגום והעיבוד נעשו בידי מי שהיה חניכו של הרופא, יצחק בלפר (בשיתוף עם חיים בלפר).
קאיטוש, ילד אנרגטי, מלא רוח משובה פורקת עול, מסגל לעצמו כוחות כישוף והופך סדרי עולם לפי גחמותיו. ההתפרעות חסרת ההתחשבות משבשת את חיי התושבים, ונהר הוויסלה כמעט הופך לים שעלול להציף את העיר. הסוף טוב, כמובן. גם ילדים נטולי רסן לומדים לקח וממהרים לחזור לחיבוק של אמא. (איורים: איריס גת, 38 עמ', ינוקא)
רופא עברי
גידי קורן הוא רופא ילדים ותיק, פרופסור ומרצה בתחום זה ובפרמקולוגיה–טוקסיקולוגיה. בעברו התפרסם כמלחין פזמונים. קובץ הסיפורים "סימני חיים" כולל גם סיפורי אנקדוטה שאינם קשורים לעולם הרפואי, אבל הרבה מהחוויות כאן מתארות מפגשים עם ילדים והורים בשעותיהם הקשות. פרופסור קורן אינו כותב ספרות גדולה, אבל מהקצרצרים שלו אפשר להסיק שהוא יודע הרבה על בני אדם, וכי המסקנות שלו הומניות ומוסריות.
אחד מפרקי הספר משתף את הקורא באירוע שגרתי אך מקומם בבית החולים. "על חשובים יותר וחשובים פחות" מתאר את היום (או הלילה) שמתחיל בשיחת טלפון ממנהל בית החולים, "כדי לבשר על הגעתו של ילד של אנשים חשובים. (...) בתוך חצי יום מרגע אשפוזו של הילד החשוב יותר יקבל מנהל המחלקה שישה טלפונים מאנשים חשובים יותר שישאלו למצבו של הילד החשוב יותר (...) כשאנשים חשובים פחות מגיעים למחלקת הילדים עם ילד חשוב פחות, (...) שום טלפון לא מבשר על בואם". (כנרת זמורה, 188 עמ')
