זיכרון הקולקטיבי של אנשי בולוניה צרוב מקרה מוזר. זמן קצר לאחר מותו של הסופר והכימאי פרימו לוי התקבלה בסוכנות הידיעות האיטלקית אנס"א בבולוניה הודעה יוצאת דופן מקבוצה אנונימית. "גנבנו את עצמותיה של הקדושה לוצ'יה מכנסיית סן ג'רמיה שליד קנאלה גרנדה בוונציה. נשיב את עצמותיה בתנאי שבבתי ספר איטלקיים ייקראו קטעים מתוך ספרו של פרימו לוי, 'הזהו אדם?'". לא ברור כיצד הסתיימה הפרשה המשונה הזו, המעידה על מעמדו של לוי, האיש שעליו אמר נשיא הוצאת הספרים אינאודי כי הוא "הכתב המיוחד הטוב ביותר שהאנושות יכלה לשלוח אל הגיהינום ההוא".
לפני המוות, היו החיים. אבל גם החיים עצמם היו שזורים במוות, ובצד האפל של האדם. לוי נולד בשנת 1919 למשפחה יהודית בטורינו, למד כימיה באוניברסיטה ועם סיום לימודיו החל לעבוד ככימאי. עם השתלטות הגרמנים על איטליה, הצטרף אל הפרטיזנים האיטלקים וכשנתפס נשלח למחנה הריכוז מונוביץ־בונה, תת־מחנה של אושוויץ הסמוך שהוקם על ידי גרמניה הנאצית בפולין, שם היה כלוא עד תחילת 1945. לוי היה מהמעטים שנותרו בחיים. הרוסים, ששחררו את השורדים, העבירו אותם למחנה בברית המועצות. אחרי כמה חודשים שם שב לאיטליה והתחיל את חייו מחדש. אז גם התמסר לכתיבה ספרותית.
ב־11 באפריל 1987 נמצאה גופתו של לוי למרגלות בניין מגורים בטורינו. השלטונות קבעו כי מדובר בהתאבדות, אבל רבים מתקשים להאמין עד היום שלוי, שנותר אופטימי למרות הזוועות שעברו עליו באושוויץ, היה מסוגל למעשה כזה. הוא היה עסוק באותה עת בפרויקטים רבים, בהם קובץ מכתבים דמיוניים שבהם הסביר תופעות מדעיות וכימיות שונות לפטרונו העשיר מטורינו.
ארנסטו פררו, עורך בהוצאת אינאודי שפרסמה את יצירותיו משנת 1963, סיפר שעד ימיו האחרונים היה לוי יושב בספריית הקהילה היהודית בטורינו ומעיין במילוני העגה הספרדית שהייתה שגורה אצל אבותיו, ככל הנראה לצורך כתיבת ספר, ולכן לא סביר שהיה שקוע בדיכאון. חבריו, לעומת זאת, טענו שהיה שקוע בדיכאון עמוק לפני מותו ובמשך חודשים רבים סירב לצאת מהבית. חברו לורנצו מונדו סיפר לכתבים כי לפני מותו היה לוי מוטרד מהרעיון שהשואה תישכח בדורות הבאים וכי המושג אושוויץ יימחק מספרי ההיסטוריה. על זה גם יצא בהאשמה זמן קצר לפני מותו בעיתון "לה סטאמפה".
הוא כתב כי ההיסטוריונים הגרמנים הצעירים חוטאים חטא חמור לאמת כאשר הם טוענים שזוועות הנאצים לא היו ייחודיות, אלא חוליה בשרשרת שהתחלתה בגולאגים הרוסיים והמשכה בווייטנאם ובאפגניסטן. לאחר שנפל מהקומה השלישית של ביתו, כתב הסופר אלי ויזל, "פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר".
"באשר לחידת מותו, ככל שהעמקתי בשאלה הזו הגעתי למסקנה שהדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות על מותו הוא שהשאיר אותו פתוח", אומר פרופ' אורי ש. כהן, חוקר פרימו לוי בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. "זה מאוד קונסיסטנטי עם יצירתו, ששומרת כל הזמן על התפתחות. ללוי יש דרכים אחרות להביע זאת, ובאופן מהותי הוא משאיר אותנו בתהייה או בשאלה הפתוחה שקשורה להבנה שלנו את היצירה שלו, את העדות שלו, את מקומו בעולם".
באיטליה זכה לוי לפרסום ותהילה. לפני כעשור הוקם בעירו טורינו מרכז בינלאומי למחקר עליו ועל מורשתו, וממש בימים אלה משרד התרבות הקים ועדה לאומית לרגל חגיגות המאה להולדתו. האירוע הראשון לציון המועד יהיה טקס זיכרון בפוסולי, המקום שממנו נשלח לאושוויץ לפני 75 שנה. לרגל האירוע מתפרסמות בעיתונות האיטלקית (הכללית והיהודית) כתבות רבות שעוסקות ביוצר הייחודי הזה.
הדבר שלא ניכר
גם בארץ זכה לוי למקום של כבוד. ב־6 במאי תערוך האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים יום עיון לציון 100 שנה להולדתו ו־150 שנה להצגת הטבלה המחזורית בידי דמיטרי מנדלייב. ההרצאות יעסקו בהיבטים מגוונים ביצירתו הסיפורית, השירית והתיעודית של פרימו לוי, שהיא אחת העדויות העמוקות והצלולות שבקעו מן התופת, דווקא משום שלא תיאר אותה כ"פלנטה אחרת", כלשונו של ק' צטניק.
"לאחר שחרורו מאושוויץ הפך המאבק בין החובה לזכור לבין הרצון לשכוח למאפיין המרכזי בחייו של פרימו לוי", אומרת החוקרת פרופ' מנואלה קונסוני, ממשתתפי הכנס. "הוא נתפס בעיני עצמו כשריד, העד שהפך את מהלך חייו לחוויה ונתן לה תוקף של אמת שאותה ישמעו בכל מקום".
"יצירתו כלולה בתוכנית הלימודים, ורבים מספריו, אם כי לא כולם, תורגמו לעברית", אומרת ד"ר נעמי דה־מלאך, ראש החוג לספרות ומבע יצירתי במכללת אורנים. "שתי ערים בחרו להנציח את שמו ברחובותיהן. בירושלים רחוב פרימו לוי שוכן לצד רחובות הקרויים על שם יהודים איטלקים נוספים, ואילו בחיפה, בכרמל הצרפתי, לוי האיטלקי הסתנן לו בין אמיל זולא לוויקטור הוגו". בחיפה התגורר במשך שנים רבות בן דודו של לוי, המהנדס גד סֶגְרֶה, ובתו עדה, חיפאית עד היום, שמחה לחלוק עמי את זיכרונותיה מהיכרותה עם קרוב המשפחה המפורסם.
"השואה עיצבה את חייו של לוי", מספרת עדה סגרה, "אך הוא היה הרבה יותר מזה. הוא קיבל השכלה איטלקית רחבת יריעה בתיכון הומניסטי שבו למדו יוונית ולטינית, אך בחר בקריירה מדעית, והיה כימאי. כתיבתו שילבה את המדע והספרות, והוא אף אמר פעם שהוא סופר בזכות היותו מדען. השילוב הזה הוביל לכתיבה מאוד מדויקת, ותיאוריו ריאליסטיים וקונקרטיים. גם כאיש שיחה, הוא לא אמר אף פעם מילה מיותרת. דיבר בשפה מזוקקת, פשוטה אבל בעלת חן ועומק אינטלקטואלי. האיפוק שלו הוביל לכך שהיה קשה לאנשים לראות את הסבל שמסתתר מאחורי החזות הנעימה והשלווה, ואפילו כשאמר שהוא בדיכאון היה קשה להאמין לו, זה לא היה ניכר".
ללוי היו הרבה תחומי עניין. הוא התעניין במחשבים, והיה מהראשונים שהחלו לכתוב במעבד תמלילים, כבר בראשית שנות ה־80. "הוא התעניין בלהגים איטלקיים, ובספרו 'הטבלה המחזורית' מוקדש פרק שלם לניב היהודי־איטלקי של חבל פיימונטה שבאיטליה", ממשיכה דה־מלאך. "היה לו חוש אומנותי, והוא יצר פסלים מחוטי נחושת שהביא מהמעבדה. תחת ידיו נולד שפע של בעלי חיים, דמויות ומסיכות שאותם היה מחלק לחברים ולבני משפחה. הוא גם התעניין בבני אדם והתכתב עם רבים מהקוראים שלו, קטנים כגדולים".
גרסה נמרצת של מקצוע החיים
הספר הראשון שלו, שהביא אותו לתודעת הציבור, היה "הזהו אדם?", יומן ממחנה ההשמדה הנאצי. הספר הפך לרב־מכר ותורגם לשפות שונות, אבל בלי שום ספק המהדורה ששימחה את לוי יותר מכל הייתה זו שהודפסה בעברית, על כך מעידה ההקדמה שכתב אל הקורא העברי.
"אחד מחשובי הסופרים האיטלקים", הגדיר אותו אומברטו אקו. "ההפוגה", שכתב ב־1963 וראה אור בספרית פועלים בתרגומו של אברהם פסקא, הוא מעין יומן השיבה הביתה של לוי ופליטים אחרים מיום שחרור המחנה בידי חיילי הצבא האדום בינואר 1945 ועד שהגיע לביתו בטורינו ב־19 באוקטובר, שם גילה כי "הבית עמד על תלו. בני המשפחה היו בחיים, איש לא חיכה לי".
"דרך הפוכה למסע הגיהינום שהוביל לאושוויץ", כפי שניסח הוא עצמו בתיאור מלחמה נוספת של הפליטים והאנשים הקטנים באירופה לחיים ולמוות בכוחות נעלמים. וכיוון שכך, לוי וחבריו היו מוכרחים להשתמש בתושייתם כדי להישאר בחיים גם בתקופה הזו. הדמויות הן סוחרים רמאים וערמומיים שיודעים איך להסתגל במהירות לכל מצב. חלקם טובי לב ומלאי שמחת חיים.
עם בוא השחרור, אחרי מלחמת העולם השנייה, בין החורבות התמלא לוי בתקווה, "שהיוותה חלק מתקווה גדולה יותר, תקווה לעולם הגון וישר, עולם שבעזרת נס כלשהו חזר לסדריו הקודמים, המושתתים על בסיס סדר טבעי, לאחר נצח של סופות, טעויות ובטח לאחר עתים של סבלנות ארוכה". אבל סיום המלחמה לא באמת סימן את קץ המלחמות. הוא פשוט היה "ההפוגה הגדולה. מכיוון שטרם החלה העונה הקשה, האחרת, שבאה בעקבותיה, ועדיין לא עלה על השפתיים השם השלילי הרה הגורל של המלחמה הקרה".
המורה העיקרי שלו היה מורדו נחום, שהוציא אותו לעבודה בזמן שלוי סבר שהוא ראוי לחופשה. "הוא הסביר לי שלהיות חסר נעליים זה עניין רציני מאוד. כשיש מלחמה, צריך לחשוב קודם כל על שני דברים: ראשית על נעליים ושנית על מזון, ולא להפך כפי שחושב ההמון, מכיוון שמי שיש לו נעליים יכול להסתובב ולמצוא דבר מה לאכול, בעוד שלהפך - לא. אבל המלחמה הסתיימה, מחיתי. ובאמת חשבתי שהמלחמה הסתיימה במובן הרבה יותר אוניברסלי מכפי שמעיזים לחשוב היום. מלחמה יש תמיד, השיב מורדו נחום, תשובה ניצחת".
כשלוי חזר לאיטליה אחרי שנה במחנה ריכוז, הוא ידע ש"במהרה, מחר, נצטרך לקום ולהיאבק נגד אויבים בלתי ידועים עדיין, בתוכנו ומחוצה לנו".
אחר כך הגיעו "מפתח־כוכב", "ואם לא עכשיו, אימתי?", "השוקעים והניצולים", "שיחות וראיונות - 1963־1987", מחזורי הסיפורים "זמן שאול" ו"כך היה אושוויץ". והייתה כמובן גם השירה.
בספרו "הטבלה המחזורית", שהופיע בארץ ברשימת רבי־המכר לצד "עת הזמיר" של חיים באר, "רביעיית רוזנדורף" של נתן שחם ו"ציפורי צל" של דן בניה סרי בינואר 1988, שימשו אצלו היסודות הכימיים בטבע לתיאור העולם, האנשים והיחסים שביניהם, שבאמצעותם שזר את סיפורו. "הכימיה היא גרסה נמרצת יותר של מקצוע החיים", טען. הקהל התאהב בספר שכל אחד מ־21 פרקיו קרוי על שמו של יסוד מתוך הטבלה המחזורית של מנדלייב.
גז הארגון שפותח את הספר הוא "האינהרנטי, האדיש", שלא מתרכב עם שום יסוד אחר. בפרק הזה תיאר את קורות אבותיו בפיאמונטה, שאף הם היו "אדישים, אצילים". היה להם אוסף של מילים עבריות, ספר דקדוק פנימי יהודי סודי, שנועד להסתיר את תוכניותיהם מהשכנים הנוצרים.
האבץ הוא "חומר אפור, מתכת משעממת", הפחמן בפרק האחרון הוא המפתח לחומר החי. בפרק הזה צייר לוי משל קוסמי על קורותיו של אטום פחמן שנישא בריאותיו של בז, נסחף למרחקים בזרמי אוויר, יוצר מולקולה של גלוקוזה, נספג בכבד האנושי תוך שתיית יין, מגיע למוחו של המחבר ומצטרף לתא המופקד על כתיבתו של הספר.
החלום הקולקטיבי במחנה
ובתוך החושך הגדול והסמיך, איך נאחזים באמונה באדם? לורנצו פרונה, שהשתייך לקבוצת בנאים מקצועיים שהועסקו כעובדים זרים בפולין, הוא נקודת אור בכתביו של לוי. השניים נפגשו כאשר לוי נשלח לעבודת פרך במפעל באושוויץ. את הניב המוכר זיהה מיד, שכן פרונה היה יליד פוסאנו, איטליה.
"פועל־אזרח איטלקי הביא לי מדי יום, משך שישה חודשים, מעט לחם, העניק לי חולצה שכולה טלאים, כתב למעני גלויה לאיטליה והביא לי תשובה. עבור כל זה לא ביקש דבר וסירב לקבל דבר; משום שהיה אדם טוב ופשוט ולא חשב שצריך לעשות מעשה חסד תמורת מחיר כלשהו", כתב לוי ב"הזהו אדם?".
"מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים - אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר. ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית", המשיך לוי בספרו. "הרבה יותר משום שביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו, הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל. שמחוץ למחנה יש אנשים בעלי לב ויש ערכים טהורים. שלא הכל מושחת ואכזרי. שקיים עולם שהשנאה והפחד זרים בו. אומנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם... לורנצו היה אדם. אנושיותו הייתה טהורה ולא מושחתת, הוא עמד מחוץ לעולם זה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם".
ד"ר נעמה שי"ק מציינת באתר "יד ושם" כי לאחר השחרור יצר לוי קשר עם פרונה וביקר אותו בביתו. כאשר פרונה נטה למות, לוי היה זה שסייע לו להתאשפז. פרונה מת ב־1952 משחפת. לוי קרא לשני ילדיו על שמו: לבתו, שנולדה ב־1948, הוא קרא ליזה לורנצה, ולבנו, שנולד ב־1957, קרא רנצו. ב־7 ביוני 1998, "יד ושם" הכיר בפרונה כחסיד אומות העולם.
במרץ 1968 ביקר לוי בישראל בראש קבוצה של אנשי שמאל יהודים מטורינו. הוא הגיע למועדון "צוותא" ברחוב המלך ג'ורג' 35 בירושלים, ובין נושאי הדברים הייתה לאה גולדברג. "פרימו לוי כתב ספר שאפשר לקרוא אותו תוך אמונה בכל מילה, מתוך הזדהות עם הכותב, באותה הרגשה שישנה לאדם הקורא ספרות טובה מאוד", אמרה על "הזהו אדם?". "אני יודעת מדוע כתב את הספר. הוא היה בודד מאוד במחנה, בודד מאוד מכל האנשים שהיו שם. ידע איטלקית וצרפתית אבל לא יכול היה לבוא במגע עם שום חבר לאסון, חוץ מאחד, כי כולם דיברו יידיש ופולנית.
"מי שקרא את הספר יזכור בחרדה כי הוא מכריח אותנו להבין. פרימו לוי חלם חלום שחזר הביתה לאנשים הקרובים לו, רצה לספר מה קרה במחנה המוות, אך איש לא רצה לשמוע. אמר לו חברו: 'כל אחד מספר לי את אותו חלום. היה זה חלום קולקטיבי שחלמו כולם במחנה".
"אני לא סופר, אני במאי", אמר לגולדברג. היא חלקה עליו. "מה שכתב הוא עתה שלו ושלנו. בלעדיו לא היינו לוקחים חלק בחוויה הזאת, איך יהודי הולך במחנה עם השירה הגדולה שנשא בלבו, שירת 'התופת' של דנטה. נזדמן לי לפני שנה לשוחח עם ז'אן פול סארטר על הספר הזה. הוא אוהב אותו כמוני. אתה קורא וחושב כי בכל זאת האדם הוא אדם והחיים הם חיים, גם בשפל הנורא ביותר".
מעטה דק בחברה האנושית
בשנה שבה נפל אל מותו הוא היה אמור לשאת דברים בגבעת הקפיטול ברומא, בפתיחת הכנס לציון 400 שנה לאיגוד הקהילות היהודיות באיטליה. ברקע הסערה של ראשית הפעולות הצבאיות של ישראל בלבנון. רק חמש שנים אחרי כן, ב־1992, נמצא נוסח הנאום שמעולם לא נשא. "40 שנה חלפו מראשיתו של הטבח ההיטלראי שהמיט חורבן על יהדות אירופה... נותר עוד הרבה שיש לגלות ולהסביר כדי להבין את המניעים של הטבח, את השותפות באחריות ואת שיתוק המצפון שאפיין את גרמניה הנאצית. מצד שני, העובדות מוגדרות דיין היום, אולם שביל האמת היה קשה, מסיבות שונות שאותן יש לבחון.
"ניצולים רבים זוכרים את אנשי האס־אס שנהגו ללעוג בציניות לאסירים: 'לא משנה כיצד תסתיים המלחמה, הניצחון הוא שלנו. איש מכם לא יישאר בחיים כדי להעיד, אבל אם מישהו מכם ישרוד, העולם לא יאמין לו. יהיו ספקות, ויכוחים, מחקר היסטורי, אבל לא יהיו ודאויות, כי אנחנו נשמיד כל ראיה. גם אם תישאר עדות כלשהי, וגם אם כמה מכם יישארו בחיים, אנשים יאמרו כי העדות שלכם מפלצתית מכדי להאמין לה. הם יאמרו שאלה הגזמות של תעמולת בעלות הברית ויאמינו לנו, לא לכם. אנחנו נכתיב את ההיסטוריה'.
"באופן מתמיה, מחשבה זאת ממש צפה ועלתה בצורת חלום מתוך ייאושם של האסירים. כמעט כל הניצולים זוכרים חלום שחזר לעתים קרובות בלילות, בהיותם במחנות הריכוז... הם חלמו שחזרו בדרך נס הביתה, סיפרו בלהט והקלה על סבלותיהם לאדם יקר להם, ואיש לא האמין להם, איש לא הקשיב להם.... אם יהיה אפשר לשכנע את העולם שאושוויץ לא הייתה, יהיה קל יותר לבנות אושוויץ שנייה, והיא תבלע לא רק את היהודים... האמת על המחנות יצאה בדרך ארוכה וקשה, אך על זיכרון השואה מאיים הזמן החולף. בצרפת ובמדינות דמוקרטיות אחרות החל תהליך של תיקון ההיסטוריה".
פרופ' אורי ש. כהן, ממשתתפי יום העיון באקדמיה הלאומית למדעים, משוכנע כי את החשיבות והרלוונטיות של לוי עוד לא סיימנו לגלות. אולי אפילו רק התחלנו. "בסופו של דבר לוי נותן לנו עדות ומחשבה על המחנה שהוא לא טעות של ההיסטוריה. לא משהו שנוצר כהפרעה או כחריג, אלא משהו שמעיד על הקיום האנושי. במחנה, כפי שלוי מבין אותו, נגלה משהו שטבוע בעולם כולו, עולם שאיבד את תמימותו. מצב שבו אנשים מסוגלים ליתר חלק אחר מהאנושות, עולם שבו להיות עבד זו פריבילגיה, כי יש אנשים שאפילו לחיות לא מותר להם. באופן כללי, אנחנו מנסים לצמצם את התופת. הרצון הטבעי שלנו הוא להכיל את האימה בתוך דברים שהם נסבלים עבורנו. במובן הזה, בוודאי שאנחנו משתדלים לחשוב שמדובר בספרות שהיא רלוונטית לניסיון היסטורי מסוים ולא לקיום אנושי עצמו כפי שהוא עכשיו".
פרופ' כהן מתייחס למוטיב החלום החוזר, גם ב"הזהו אדם?" וגם ב"ההפוגה". "החלום ב'הזהו אדם?' שבו הוא חוזר ומספר את סיפורו למשפחה ולחברים, בוודאי מבטא את החשש שהוא יספר ולא יקשיבו. המחשבה שלי היא שלצד הפחד שוודאי שלא יקשיבו, מתקיימת ההכרה שהסיפור לא יכול לעבור כי הוא בנוי על עולם מושגים דומה אבל שונה. אנחנו במצב של שבר השפה. הוא אומר 'היינו רעבים', והקורא או המאזין מבינים 'רעב' בתור אדם שמעולם לא היה רעב יותר מארוחה או שתיים, ולא מבין שזהו רעב של חודשים. אין דרך באמת להבין זאת.
"אופציה שנייה היא שכדי לספר באמת אתה צריך להיות נוכח חזרה באירוע. מנת הגאולה שטמונה בסיפור היא חזרה מתמדת אל המקום. אין שחרור. באופן מהותי לא יכול להיות שחרור. מה שניתן לך כתרופה לספר את הסיפור, אתה כל הזמן מרעיל את עצמך, וזו המצוקה העמוקה שכתובה בתוך החלום הזה. לכן בחלום של כל הלאגר ('מחנה' בגרמנית. לוי משתמש במינוח זה בדברו על אושוויץ או על עולם מחנות הריכוז בכלל - כס"ו) באושוויץ נגלית אמת כעורה של החברה האנושית והקיום האנושי שבמהלך הרגיל אינו גלוי לנו, אבל זה לא שאינו קיים. בחלום ב'ההפוגה', המפריד הוא מעטה דק שקיים בחברה האנושית והוא הרבה יותר פריך ממה שנדמה ביומיום. זה המצב של הניצול, כמי שנושא ידיעה שהיא מעבר".
פרימו לוי זכה בעיקר פרסומו בזכות הפרוזה שלו, אבל ד"ר דה־מלאך מזכירה כי הייתה גם שירה. שירה נפלאה. את שיריו, אשר חלקם נכתבו כבר אז, פרסם לוי בשלב הרבה יותר מאוחר, ובהיסוס. כמו בכתיבת הפרוזה שלו, השואה מטילה את צלה גם על שיריו, אך לא על כולם. בשיר שתרגם אריאל רטהאוז, ושמו "אל הידידים" הוא פונה אל החברים "במובן הרחב של המילה", החל בקרובים ביותר, כמו בני המשפחה, וכלה באנשים שהדובר פגש רק פעם אחת, כמונו, הקוראים את שירו ברגע זה. בפנייתו הוא מבקש:
זְכֹר אֶת הַזְּמַן
שֶׁטֶּרֶם קָשְׁתָה הַשַּׁעֲוָה
וְכָל אֶחָד הָיָה מֵעֵין חוֹתָם.
כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נוֹשֵׂא עָלָיו סִימָן
שֶׁהִשְׁאִיר בּו חֲבֵרוֹ שֶפֶֶָּגַשׁ בַּדֶּרֶךְ;
עִקְבוֹתָיו שֶׁל כָּל אֶחָד בְּכָל אֶחָד.
זהו שיר שמכיר בכאב העולם, אך מסתיים בברכה ובנחמה:
לְכֻלְּכֶם חֲרִישִׁית אֲאַחֵל
שֶׁיֶּאֱרַךְ סְתַוְכֶם, קַל וְנָעִים.
ברכתו של פרימו לוי שורה על רבים מהקוראים שהוא פגש בדרך והשאיר בהם סימן.