ב־21 באוקטובר 1949, כארבעה חודשים אחרי צאת הספר "1984", נשלח אל ג'ורג' אורוול מכתב מרייטווד, קליפורניה. החתום: מורו לשעבר לצרפתית אלדוס האקסלי, מחבר "עולם חדש מופלא".
אני מסכים עם כל מה שכתבו המבקרים על הספר, ואין צורך שאשוב ואומר לך עד כמה הספר משובח ומה גדולה חשיבותו... ספק אם מדיניות המגף־על־הפנים באמת יכולה להימשך בלי סוף. אני אישית מאמין שהאוליגרכיה השלטת תמצא דרכים תובעניות פחות ובזבזניות פחות מאלה לשלוט ולספק את תאוות השררה שלה, ושהדרכים הללו ידמו לאלה שתיארתי "עולם חדש מופלא"...
אני מאמין שבמהלך הדור הבא יגלו שליטי העולם שהַתניית עוללים והיפנוזה נרקוטית הן כלי שלטון יעילים יותר מאשר אַלות ובתי כלא, ושהחושק בכוח ישיג את מאווייו בכך שישפיע על האנשים לאהוב את מנהיגיהם לא פחות משישיג זאת אם יכפה עליהם ציות במלקות ובבעיטות. במילים אחרות, סבורני שנגזר על הסיוט של "אלף תשע מאות שמונים וארבע" להתגלגל ולהיות לעולם סיוט קרוב יותר לזה שדמיינתי אני ב"עולם חדש מופלא". השינוי יבוא מהתחושה שיש צורך ביעילות משופרת. למותר לציין שבינתיים עשויה להתחולל מלחמה ביולוגית וגרעינית בקנה מידה גדול – ואם זה יקרה, נחווה סיוטים מסוגים אחרים, כמעט בלתי נתפסים.
ושוב תודה על הספר.
בברכה,
אלדוס האקסלי
(תרגום: ארז וולק)
אורוול, האיש שאמר כבר ב־1931, "לא יכולתי לומר בוודאות אילו מלחמות ומהפכות יתחוללו, אך כשהן באו, מעולם לא הפתיעו אותי", כבר היה על ערש דווי. השאר היסטוריה. 70 שנה אחרי פרסום "1984", אורוול כאן, נוכח. רק לאחרונה ראו אור במהדורה חדשה בעם עובד "חוות החיות", בתרגומו המופתי של אברהם יבין עם אחרית דבר מאת פרופ' אלי שאלתיאל, ו"1984" בתרגום חדש של ארז וולק. בשיחדש־ישן, השפה שטבע, שזורים מטבעות לשון שהפכו מאז מותו בשנת 1950 לתמרורי אזהרה של הסכנות שנושא משטר טוטליטרי.
ראש החטיבה למדע המדינה באקדמית גליל מערבי ד"ר אסנת עקירב, שמשמשת כמרצה בקורס מחשבה פוליטית, מונה את חלקם: "האח הגדול - מנהיג כל־יכול הנהנה מפולחן אישיות ונמצא מעל כל חוק; חדר 101 - חדר עינויים שבו חושפים את האסיר לגרוע שבסיוטיו; שיחדש - שפה מומצאת, פעולה של תיאור המציאות באופן מסולף, צמצום אוצר המילים רק למה שהשלטון מאשר; משטרת המחשבות ועוד. ביטויים אלה שימשו לאורך שנים את המערב הדמוקרטי הליברלי ככלי ניגוח נגד ברית המועצות. אולם מאז נפילת החומה בסוף שנות ה־90, עם כניסת האינטרנט לשימוש יומיומי בכל העולם והרשתות החברתיות שמאפשרות לשתף ולחשוף את הפרטי לציבורי, ביטויים אלה הפכו רלוונטיים לא רק למשטר טוטליטרי, אלא ובעיקר למשטרים דמוקרטיים".
"ומכאן הרלוונטיות של ביטויי אורוול כתמרורי אזהרה למדינות דמוקרטיות של המאה ה־21. יותר ויותר מנהיגים 'פולחניים' נבחרו בשנים האחרונות לראשות מדינות דמוקרטיות, שחלקם חשודים בעבירות על החוק - האח הגדול. בחלק מהמדינות הדמוקרטיות מתקיימים עינויים בשם המלחמה העולמית בטרור כמו מתקן המעצר בגואנטנמו - חדר 101, ויותר ויותר מידע לא מבוסס זורם ברשת, 'פייק ניוז', וקשה לדעת מה אמת ומה לא".
איפה משתקפת התזה של אורוול בעידן הטכנולוגי? "הבעיה הגדולה שניצבת אל פתחנו ולא ניצבה אל פתחו של ג'ורג' אורוול היא שאנחנו כבר לא יודעים בפועל מי 'הרעים' בסיפור, מי מהווה סכנה אמיתית עבורנו. בין היתר משום שאנחנו משתפים פעולה עם האח הגדול, עם משטרת המחשבות, עם הפגיעה בפרטיות שלנו, עם העברת פייק ניוז לעוד אנשים בלי שבדקנו את המידע שקיבלנו. האדם הפך להיות חד־ממדי, כביטויו של הפילוסוף הרברט מרקוזה משנת 1964. עידן הקפיטליזם הצרכני יוצר טוטליטריות חדשה, שבה תהליכים של שכפול והאחדה מונעים מחשבה ביקורתית ואופוזיציה. הקפיטליזם שולט בבני אדם תוך ניצול ציני של אמצעי הנוחיות שהוא מפיץ סביבו. כיום יותר מתמיד מטבעות הלשון של אורוול רלוונטיים ומהווים תמרור אזהרה לחיים גם במדינות דמוקרטיות. האחריות היא בידיים שלנו: להיות יותר ביקורתיים, להטיל ספק, לשאול שאלות ולא להיות חד־ממדיים בתפיסתנו האידיאולוגית".
להיות עני בשתי ערים
אז מי היה האיש? אריק ארתור בלייר, לימים ג'ורג' אורוול, נולד ב־25 ביוני 1903 בבנגל, הודו, למשפחה סקוטית ממעמד בינוני־גבוה. אח למרג'ורי ואבריל ובנם של אידה מייבל לבית לימוזין וריצ'רד וולמסלי בלייר, אב זעוף פנים שעבד כפקיד קולוניאלי בריטי במחלקת האופיום (יש דבר כזה) של ממשל בנגל.
כשהיה בן שנה עברה אמו לאנגליה וגידלה את הילדים לבדה עד הצטרפותו של האב ב־1912. אחרי שנתיים בבית ספר אנגליקני הועבר אריק הקטן ללמוד בבית הספר היוקרתי בסאסקס. שם, יש יסוד סביר להניח, נטמנו הזרעים של תיעובו כלפי סמכות. שם חיבר פואמה שמילותיה: "עורו, צעירי אנגליה! חשבו על אגרוף הפלדה של אל המלחמה שמכה היום באנגליה!".
לימים תיאר את תקופת לימודיו ואת מסכת ההתעללות, ההזנחה והמכות במוסד הפרטי לבני עשירים שנוהל על ידי מנהל עריץ. "הבנתי מה פירוש להיות מובס, ומובס בצדק, ומשולל כל אפשרות לנקום", כתב. "המורים על שבטיהם, המיליונרים עם טירותיהם הסקוטיות, האתלטים עם שערם המתולתל - אלה היו צבאות החוק שאין לשנותו. לא היה קל באותו זמן להבין כי אכן נ י ת ן לשנותו. לא היה לי כסף, הייתי חלש, הייתי מכוער, הייתי בלתי מקובל, היה לי שיעול כרוני, הייתי מוג לב, ריח רע נדף ממני".
על השיעול הכרוני, שייהפך לשחפת שתחזור במערכה האחרונה של חייו, שילם בבית הספר בעונשים כבדים. שם ראו בזה תוצאה של זללנות. את הצד האחר של העולם גילה באנגליה, אצל פשוטי העם, האיכרים והפועלים.
הוא היה תלמיד מצטיין, אם כי לא חיבב את בית הספר. התחנה הבאה בלימודיו הגיעה הודות למלגת לימודים במכללת איטון, שם למד בשנים 1917־1921. בין מוריו: המורה לצרפתית אלדוס האקסלי.
אחרי לימודיו עבר לבורמה (כיום מיאנמר) כדי להצטרף למשטרת הקיסרות ההודית, שם למד לאהוב את הבורמזים ולכעוס על הדיכוי של האימפריאליזם. אז גם גמלה בלבו ההחלטה להיות סופר. עם שחרורו, לקראת סוף שנות ה־20, עבר לגור בפריז. אבל לסיפורים הקצרים שחיבר לא נמצאו אכסניות שיפרסמו אותם. מצבו הכלכלי הורע. הוא עבד בכל עבודה שקיבלה אותו אליה: מורה, סבל בחנות ספרים ושוטף כלים במסעדה פריזאית.
ב־1929, אחרי התקף של דלקת ריאות חזר לאנגליה עם הזנב בין הרגליים והתמקם במזרח לונדון עם השם החדש: ג'ורג' אורוול. אורוול - על שם הנהר שלגדותיו התיישבו הוריו בילדותו. השם החדש נועד למנוע מהם מבוכה.
בספרו הראשון "דפוּק וזרוּק בפריז ובלונדון", שיצא לאור ב־1933, כתב על חוויית העוני בשתי הערים: בחלקו האחד על החיים כנתמך של מערכת הרווחה בפריז ועובד במטבחי מסעדות. בחלק השני כתב יומן מסע על החיים בדרכים בלונדון ובסביבתה, מנקודת מבטו של חסר בית, כולל תיאורים של סוגי האכסניות וטיפוסי האנשים שניתן למצוא בשולי החברה. ב"ימים בורמזיים" (1934) כתב על בעיותיהם האדמיניסטרטיביות של האנגלים בבורמה ועל ההתנגשות בין הלבנים לילידים.
ברומן הספרותי “שאו את נס האספידיסטרה" (1936), גורדון קומסטוק הוא משורר כושל בלונדון של שנות ה־30. רגע השיא שלו בחיבור ספר שירה אחד שנמכרו 153 עותקים שלו, ומאז חייו מתגלגלים במדרון בגלל מלחמה נגד הכסף ועניינים אידיאולוגיים אחרים. הוא מסרב להשתמש בכישרונו הספרותי לכתיבת טקסטים לחברות פרסום ונאבק על הכרה בעולם הספרותי, ששולטים בו מבקרי ספרות שרלטנים ועורכי עיתון חסודים.
חוג הג'נטלמנים
אורוול יצא לספרד בחג המולד 1936, חמישה חודשים אחרי פרוץ מלחמת האזרחים. הוא הצטרף למפלגת הפועלים הספרדית בברצלונה, שהייתה בעלת נטיות טרוצקיות. זה כמעט עלה לו בחייו. הוא נפצע בחזית וראה במו עיניו את זוועות "הטיהורים" הסטאליניסטיים.
עם שובו לאנגליה ביוני 1937 הודיע כי התפכח ופתח בסדרת התקפות על המרקסיזם. עד מלחמת העולם השנייה לא הפסיק להביע דעות שנתפסו כחריגות, והתקפותיו על סטאלין ועל עיוותי האמת קוממו נגדו את אנשי הרוח משמאל באנגליה. עם חתימת ההסכם בין סטאלין להיטלר הוא נעשה חסיד מובהק של המלחמה. הוא שמח על שלא הוכרח עוד לדכא את רגשותיו הפטריוטיים הטבעיים והקדיש את זמנו להתקפות על הפציפיסטים. אהבתו לאנגליה, שהייתה כבולה ומדוכאת, סוף־סוף זכתה בכרטיס לחופש.
אפילו מעריצו המושבע, המבקר לורנס בראנדר, העיר: "כפי הנראה לא קרא אורוול הרבה חומר היסטורי, כלכלי, פילוסופי או סוציולוגי". למרות זאת, ההתפכחות שעליה בישר הביאה לשינוי במעמדו. הוא הוזמן לעבוד בשירות ההסברה של הממשלה הבריטית, והשתלב כעורך שידורי ה־BBC המכוונים להודו.
ב"הדרך לרציף ויגן" (1937) דיווח על מצב הפועלים הבריטים. הפועלים של אורוול ביצירה הזו הם מלוכלכים ובורים, והגרועים שבהם הם בעלי ההכרה הפוליטית והאינטליגנציה המהפכנית. מבקריו טענו שכבר בספר הזה הקוראים יכלו לגלות שה"שמאלנות" שלו הייתה פשוט ביטוי לצערו על כך שלא נפל בחלקו להיות עשיר. אותם פעילים סוציאליסטיים שהוקיע ב"הדרך לרציף ויגן" יחזרו כמקור השראה לעיצוב דמויות החזירים של "חוות החיות".
שנה לאחר מכן (1938), ראה אור "מחווה לקטלוניה", לאחר שנדחה על ידי מו"לים שונים שראו בו "השמצה אנטי־סובייטית". בספרו זה תיאר בגילוי לב את תקופת התנדבותו לצד אזרחים רפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית. התגובות היו קשות. רבים ממנהיגי השמאל הוקיעו אותו וכינו אותו "בוגד", אבל אורוול סירב להרפות מהאמת שחווה על בשרו. הוא שב מספרד כשדעתו נוטה לפציפיזם, אבל זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שינה את עמדתו מיסודה.
גם מעבודתו בשידורי התעמולה של ה־BBC לא ממש רווה נחת. ביומנו תיעד את המתרחש ואת ההתייחסות של חבריו לתקשורת להיסטוריה המתהווה לנגד עיניו במשפטים ספורים: "נפילת טוברוק, 20 אלף שבויים - שתי שורות", כתב ב־26 בינואר 1941. המחיר לא איחר לבוא.
ב־1940־1942 החל להסתמן בכתביו משבר נפשי. הוא תמך במאמץ המלחמתי של צ'רצ'יל, אבל קיווה גם למהפכה. בנובמבר 1943 פרש מעבודתו ב־BBC והחל לעבוד כעורך הספרותי של ה"טריביון", שם גם פרסם טור שבועי בענייני ספרות וחברה עד 1947. הדברים שכתב לא פעם הביאו להתנגשויות קשות עם אנשי שמאל, שלא יכלו לעכל את נטיותיו האנטי־קומוניסטיות. אבל מעורכיו, אף על פי שלא תמיד הסכימו איתו, קיבל תמיכה מלאה. משהתקבל לחוג הג'נטלמנים, הוא התפנה לכתיבת ספרו "חוות החיות". העיתונות השמרנית התאהבה בו, ואורוול הבין שמצא את מקומו בחיים.
הדפוק והזרוק הועלה לעמדת נביא. הוא ניבא למשל שבאנגליה תתעורר התנגדות עממית נגד מהגרים זרים. הוא חזה את קווי ההתפתחות של הבידור העממי, ועל הנוער כתב: "כל דור מדמה בנפשו שהוא פיקח יותר מזה שקדם לו, ונבון יותר מזה הבא אחריו. זוהי אשליה. אדם צריך להבין כי אשליה היא זו, אבל צריך אדם גם לשמור אמונים להשקפת עולמו שלו, אפילו אם ייאלץ להיחשב בשל כך לדבק בנושנות: כי השקפת עולם זו נובעת מניסיונות שהדור הצעיר לא נתנסה בהם, ולנטוש אותה משמע לקטול את שורשיו האינטלקטואליים של האדם".
הבהמות ששוות יותר מאחרות
"חוות החיות", שתורגם לראשונה לעברית על ידי לאה זגגי בשנות ה־60 בשם "אחוזה של בעלי חיים", בפעם השנייה על ידי אברהם יבין (2001), ויצא לאחרונה במהדורה מחודשת, היה היצירה היחידה שהניבה לאורוול הכנסות עוד בחייו.
בקצרה: ג'ונס השיכור והרשלן הוא אחד מבעליה של חוות חיות. הבהמות מתמרדות, מגרשות את ג'ונס לפי עצותיו של חזיר גדוש ניסיון חיים ומארגנות בחווה משטר משלהן, ברוח שוויון וצדק. חזיר נמרץ בשם "כדור שלג" מנהיג אותן בידיעה ובתבונה, אבל החזיר נפוליאון, אנוכי, אכזר ובעל אמביציה מהגיהינום, תופס את השלטון באמצעים בלתי כשרים, מכריז כי אכן כל הבהמות שוות, אבל יש "בהמות שוות יותר מאחרות", והופך את השוויון ואת הצדק לקריקטורות נלעגות.
הספר הופיע בפעם הראשונה באוגוסט 1945 בהוצאת סקר אנד ווארבורג (Secker and Warburg), לאחר שנדחה שנה קודם לכן על ידי ארבעה מו"לים. הרעיון לספר התגבש במוחו כבר ב־1937, אבל רק ב־1943 העלה את הדברים על הכתב. כאשר הספר ראה אור, כתב על העטיפה: "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ולעיוותה של התורה המקורית".
בהדפסת הבכורה של דברי המבוא של אורוול שנמצאו במפתיע על ידי מנהלי ארכיונו בלונדון, זכה ה"טיימס ליטררי סאפלמנט" בספטמבר 1972, וזו לשונם: "אני חושב שבחירת החזירים ככת השלטת תעליב ללא ספק הרבה אנשים, ובמיוחד - כל אדם רגיש. והרוסים הם כאלה, ללא ספק". במבוא גם מתח ביקורת על הצנזורה הממשלתית של ספרים. הוא הסכים רק לצנזורה מטעמי ביטחון. רע מזה: אם מו"לים נמנעים מפרסום ספרים ידועים, הרי זה לא מאימת השלטונות אלא מאימת דעת הקהל. "בארץ זו, מורך לב אינטלקטואלי הוא האויב הקשה ביותר שאיתו חייב להתמודד הסופר או העיתונאי".
ב"סאנדי טיימס" נכתב עליו: "ב'חוות החיות' יצר אורוול במסווה של סיפור מעשייה סאטירה עליזה על העריצות הטוטליטרית כפי שנראתה לו ברוסיה הסובייטית המוסווית תחת שלט של חברה על־מעמדית".
אשתו איילין, פסיכולוגית, מורה ועיתונאית, שהיה קשור אליה מאוד, מתה במפתיע במרץ 1945 על שולחן הניתוחים, בניתוח שהוגדר כלא מסוכן. הוא סירב לוותר על בנם, שאימצו ביוני 1944 כשהיה בן חודש, למרות בריאותו הרופפת שלו עצמו. בנובמבר 1947 השחפת הכריעה אותו. את סוף ימיו בילה בעיקר בבתי חולים ובבתי החלמה, אבל כתב וכתב כל עוד היה מסוגל. זמן קצר לפני מותו נשא את סוניה בראונל, שעבדה במערכת כתב העת "הורייזן".
אורוול ציווה בצוואתו שתולדות חייו לא ייכתבו. כמו רודיארד (רודי) קיפלינג, רצה שההיסטוריה תשפוט אותו רק על פי ספריו. זה לא עזר לו. בחודש מרץ 1955 פנתה אלמנתו סוניה אורוול אל חברו הקרוב מלקולם מאגרידג' וביקשה ממנו לכתוב את הביוגרפיה הרשמית. ההיכרות בין השניים נולדה אחרי שמאגרידג', איש ימין, קרא את מאמרו של אורוול, איש שמאל מובהק, על מלחמת האזרחים בצרפת - ונכבש. "למרות דעותיו המוטעות של אורוול על בעיה זו או אחרת, הרי חפץ תמיד להיות נאמן לעצמו ולקוראיו", אמר עליו.
בשלהי 1968 יצאו בלונדון ארבעה כרכים עם מבחר כתבים, טורי עיתונות, מסות ומכתבים שמהם עולה בבירור שנקעה נפשו ממשטרים קומוניסטיים עריצים, אם כי נשאר נאמן לעיקרי הסוציאליזם ההומניסט. אורוול הילד מתואר על ידי מכרת ילדות כ"נער חביב ומלא חיים, נבון ומרוצה, ששנא את בית הספר ממעמקי לבו". הילד הזה גדל להיות לוחם עיקש נגד תהליכים היסטוריים, לוחם אמיץ, ישר ומפוכח בעולם אחוז טירוף, מאמין אדוק בסגנון בהיר ובאנגלית צלולה, אדם ששלל באופן מוחלט הומוסקסואליות וצמחונות, וסלד מ"תרבות ההמונים". כתביו אומנם נועדו להציל את ההמונים משתלטנותם של בכירים, אבל אורוול האיש, כך מצטייר מן הביוגרפיה היה, איך נאמר זאת, איש בלתי נעים, שידידיו היו מעטים.
בספרו "פוליטיקה והשפה האנגלית" פרסם כללים לכתיבה טובה. האחרון שבהם הוא: "מוטב שתשבור כל אחד מכללים אלה מאשר תפלוט מפיך משהו ברברי באמת". עוד הוסיף: "הדרך הקצרה להביע משהו היא תמיד הטובה ביותר". "מילים כמו 'תופעה', 'אלמנט', 'מטרה', 'קטגורי', 'אפקטיבי', 'וירטואלי', 'בסיסי', ‘ראשוני', 'לקדם', 'להרכיב', 'להציג', 'לנצל', 'לשמש', 'לסלק', 'לחסל' משמשות כדי להלביש טענות פשוטות בתחפושת וכדי להקנות נופך של אובייקטיביות מדעית לשיפוטים סובייקטיביים... ובכן, ברור שלשקיעתה של שפה חייבים בסופו של דבר להיות גורמים פוליטיים וכלכליים... אדם יכול להתחיל לשתות כי הוא מרגיש שהוא כישלון, ואז להיכשל עוד יותר כי הוא שותה. אותו הדבר פחות או יותר קורה לשפה האנגלית.
"היא הופכת מכוערת ולא מדויקת משום שמחשבותינו טיפשיות, אבל רישולה של השפה שלנו מקל עלינו לחשוב מחשבות טיפשיות... המאבק נגד אנגלית קלוקלת הוא לא שטותי או זניח, וגם לא עניין פרטי של אנשים שהכתיבה היא מקצועם" (מתוך "פוליטיקה והשפה האנגלית", תרגום: יועד וינטר־שגב, הוצאת דביר).
קץ התקווה הגדולה
"1984", אולי ספרו המדובר ביותר, ראוי לפרק נפרד. את שנותיו האחרונות הקדיש לכתיבת הרומן הדיסטופי המתאר את גורלה של האנושות: מלחמות בלתי פוסקות, ניוון תרבותי ועוני חומרי. הספר יצא לאור ב־1949, השנה שבה הגיעו לקצם ימי התקווה הגדולה שאחרי הניצחון על הנאציזם. מסך הברזל ירד, והמלחמה הקרה החלה. פולחן סטאלין היה בשיאו, ומאו צה טונג הכריז על הקמת סין הקומוניסטית. בדמוקרטיות העממיות התנהלו משפטי הטיהור הגדולים. אורוול שראה איך "נעשים תנאי החיים בכל שלוש מעצמות־העל דומים אלו לאלו", ואת הנצחת אי־השוויון, היה אחוז ייאוש מוחלט. הוא ישב וכתב את מה שעתיד יהיה להיות ספרון כיס פופולרי שיופץ במהדורות כיס בתמיכת השגרירויות האמריקאיות בעולם.
בספרו כל מושג ציבורי הפוך לשכל הישר. התרבות שוקעת לתהומות, עד כדי כך שהספרות שנועדה להמונים מיוצרת בבתי חרושת על ידי מוחות אלקטרוניים. מיניסטריון האמת עוסק יומם ולילה בייצור שקרים חדשים, מיניסטריון האהבה הוא משרד המלחמה, וזרועו החזקה ביותר של המשטר היא משטרת המחשבות, שנועדה להביא את בני האדם לכך שלא תהיה בכלל קיימת לגביהם המציאות האובייקטיבית.
"מי ששולט בעבר שולט בעתיד; מי ששולט בהווה שולט בעבר", או בלשונו של אובריאן, "האינקוויזיטור הגדול" של העולם החדש: "אתה מתחיל להבין סוף־סוף איזה עולם אנחנו יוצרים? הרי זה היפוכן הגמור של האוטופיות האוויליות, ההדוניסטיות, שציירו בדמיונם מתקני העולם הישנים. עולם של פחד ובגידה ועינויים, עולם של דריסה והידרסות, עולם שייעשה לא פחות אכזרי, אלא יותר אכזרי ככל שיוסיף להתפתח... לא תהיה אמנות, לא תהיה ספרות, לא יהיה מדע. אם רצונך בתמונה של העתיד, צייר בנפשך מגף דורס פני אדם - דורס, דורס ודורס".
ב"סאנדי טיימס" נכתב עליו עם פרסומו: "ב'1984' לבשה תחושת השואה הטוטליטרית העתידה לבוא צורה של רגש פחד פטליסטי. הספר כתוב באומץ רב, אף כי לא הגיע להישג הגבוה ביותר הראוי ליצירה ממין זה". דורות של קוראים מורים אחרת.
מתרגם המהדורה החדשה של הספר, ד"ר ארז וולק, מזכיר כי התרגום הישן, שנעשה בידי אברהם יבין, נערך יותר מ־20 שנה אחרי שהספר יצא במקור: "מכיוון שאורוול הדגיש את החשיבות בבהירות השפה ובהגייה נוחה, הקפדתי על כך. ההבדל הבולט הוא בקטעי הדיאלוג שכתובים עכשיו בלשון מדוברת יותר. למרות שקראתי את התרגום הישן, הגישה שלי במודע הייתה לא להסתכל עליו. למונחים כמו 'שיחדש', ו'מיניסטריון', ידעתי שאין לי סיכוי למצוא תחליף. זה הרי כמו לתרגם את 'פו הדב' ולקרוא לו ויני הפו. לעומת זאת, ה'טלסקרין', למשל, מהתרגום הקודם, הפך ל'טלצג'. ' ,'big brother is watching you שתורגם בעבר ל'האח הגדול עינו פקוחה' הוא כעת 'האח הגדול מביט בך'".
את ססמאות המפלגה בחר וולק להשאיר כשהיו: "מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", "בורות היא כוח" (שונתה קלות מ"הבערות היא כוח"), "מי ששולט בעבר שולט בעתיד; מי ששולט בהווה שולט בעבר".
רויטל יהלום חכמוב, מנהלת מרכז מרים רות במכללת אורנים, אומרת כי אורוול ניסה להזהיר מפני פוליטיקה המבוססת על שנאת ה"אחר" והציג תמונה בלתי נסבלת של עתיד אפשרי, הנשלט על ידי מנגנון פוליטי המדכא כל ניואנס של חירות וחופש. העתיד, אם כך, כבר כאן. "במובנים רבים החזון הדיסטופי שמציג אורוול כתמרור אזהרה לאנושות בספרו '1984' הולך ומתגשם בחברה המערבית בכלל ובחברה הישראלית בפרט", היא אומרת.
"'האח הגדול' בספר הוא טוב ומיטיב, לכאורה, עם המונהגים שלו, אבל בעצם מייצר אינסוף מניפולציות כדי לשלוט במציאות מחד ובתפיסת המציאות מאידך, ומשתמש באנשים ככלי משחק באג'נדה שלו. ב'שיחדש' שיצר אורוול, עוברים לדבר בלשון דלה, מקוצצת איברים, המצמצמת במודע את היכולת לחשוב ולהתבטא, ומשרתת את שלטון המחשבות של המפלגה".
"אני תמהה אם צורת הביטוי באס־אם־אסים, בטוויטר, בפייסבוק ובאינסטגרם, שבהם ממעיטים בכתיבה, וכאשר לייק או אימוג'י אמורים להחזיק עולם ומלואו של רגש, דעות ומורכבויות - אם לא יצרנו כאן 'שיחדש'. 'מיניסטריון ההיסטוריה' של 'האח הגדול' בספר, המקום בעל השם האירוני, משכתב את ההיסטוריה ומגדיר מחדש מיהו בוגד ומי מנצח במלחמה, ללא עוגן מציאות מלבד הזיכרון החמקמק של וינסנט, גיבור הספר, הנלחם על חירותו, ולא פחות - על שפיותו. וינסנט נותר איש בעל נפש ותודעה שבורים בסוף הספר. אנחנו קרובים, קרובים מדי בעיני, לחזון מעורר החלחלה שפרש אורוול בפנינו, והראה עד כמה שברירית היא היכולת של האדם לצאת מעבדות לחירות".