בהיותי חילונית משוכנעת מלידה מצאתי עניין בספרו* של אביעד קליינברג, שכן הדבֵקוּת בחילוניות אינה מסלקת את הספקות. להפך, הספקות מתרבים עם חלוף שנותיו של אדם. מנגד נקרים על דרכו אנשים דתיים, חדשים וישנים, המתאמצים להרביץ בו תורה, בהתייחסם אליו כאל בּוּר, "עם הארץ", כפי שקליינברג מזכיר כאן. דומה שהדתיים יודעים כה הרבה על עולמם, בעוד אני עדיין מתלמדת בעולמי שלי.



קליינברג: "הספר הזה לא מציע דת חלופית, החילוניות היא במהותה סירוב לקבל מרות ללא ראיות". בסיכומו של השיעור שלו ניכר שהכותב יודע שהמשוכנעים יקראו אותו ואולי יהיו פחות נבוכים ברגעים מסוימים וקריטיים בחייהם, אבל לא יותר מכך. קליינברג מעניק לקוראיו נקודות למחשבה, פתחים לחשיבה ספקנית. אך "מי שהאמונה בקיומו של עולם בלתי נראה, בריבון עולם, במערכת קוסמית של שכר ועונש, לא יסתפק בתורת מוסר שאין לה תו תקן שמיימי, בקהילה שאינה חדורה בתודעת עליונותה".



לעומת האמונה הדתית מציע הכותב את האנושיות. ההומניזם. הוא אינו מעניק כלים לוויכוח עם מי שמבחינתם חטא בל יעבור הוא ללבוש שעטנז צמר ופשתן. קליינברג מצייד את החילוני לקראת שיחתו המהוססת עם עצמו. הוא נותן בידיו טיעונים מבוססים מן הכתובים, המוכיחים כי מגוחך להאמין בכוח עליון אחד, בלתי נראה, הצופה על מעשיו של אדם, ומבטיח לו גן עדן בעולם הבא. או גיהינום. מרבית השגותיו של חוקר ההיסטוריה של הדתות נוגעות לדתות המונותיאיסטיות, ליהדות, לנצרות ולאסלאם, אבל הוא מתייחס בהדגשה ליהדות. הוא מעלה מן הכתבים הראשונים ומן הפרשנויות ההלכתיות מיני אבסורדים וסתירות ואף דברים שלא יעלו על דעת החילוני ההומני בן זמננו. לעומת "לא תרצח" הוא מניח את הציווי לרצוח את העמלקי, כולל התינוקות, הנשים והזקנים והבהמות. נוכח הזעזוע ההומני־חילוני הוא מציין שההלכה עדיין מתירה לגבר להשיא את בתו בביאה בהיותה בת 3 שנים ויום.



קליינברג לא מזכיר את העובדה שהדת היהודית הפכה בישראל קרדום פוליטי לחפור בו. ההימנעות מן הפן הפוליטי–האקטואלי מנקה את פרקי הספר מאינטרסים שאינם אינטלקטואליים. כך, הקורא יכול ליהנות מהרצאה שמנווטת את דרכה באמצעות השכל הישר והידע שנצבר בידי האנושות. דבריו של קליינברג מוגשים באופן קל לקליטה, לא סדור בהכרח, ולעתים הם נקראים כחלק משיחה אסוציאטיבית נבונה, לאו דווקא מלומדת.



בעודי קוראת בספר התחולל ל"ג בעומר. ברדיו דיבר רב ממרום הר מירון, שהעיד כי חצי מיליון בני אדם נקבצו אל קברו של רשב"י, כי ידעו שכל מי שרקד בעבר סביב המדורה שעל ההר, שב לביתו ונרפא ממחלתו ופרנסה נמצאה לו ובתו מצאה שידוך. לא נדרשו מן המרואיין נתונים אמפיריים. נזכרתי ביהודי העבדקן שישב לידי בטיסה לפני זמן מה. חבוש מגבעת שחורה הרשים בנועם הליכותיו. כששב ריקם ממסע סבלני לאורך המטוס, ולא נמצא לו גבר שייאות להניח תפילין, הצעתי שאני אניח תפילין. האיש הטוב סירב בנימוס והבהיר כי בכך לא ייצא כדי מצווה. בהיעדר נושא אחר לשיחה חזרנו לדוש בחרדת הטיסה המשותפת לנו. לאחר שנחתנו בשלום, בירכתי את האחים רייט ואת הטייס המעולה. שכני הודה לקב"ה.



קליינברג: "בעולם החילוני יש מדע ומחקר, יש תורות מוסר ופילוסופיה, ספרות, אמנות פלסטית, מוזיקה, תיאטרון, יש קולנוע". התרבות החילונית "אפשרה מיפוי מפליא של העולם ושל נפש האדם בדרכים שהתרבויות הדתיות מעולם לא הגיעו אליהן". בסחרור ההדתה, שבה לכודים הרחוב הישראלי ומוסדותיו, הגישה הרעננה והבוטחת של הספר מזריקה אנרגיה להשקפת העולם החילונית.



* למרבית הצער, הספר רצוף שגיאות הגהה במספר פרוע ולא נסלח.



"מדריך לחילוני, איך לא להאמין בלי להתנצל", אביעד קליינברג, ללא שם הוצאה, 222 עמ', כולל נספחים, רשימת קריאה נוספת ומפתח




משירתנו


הוצאת הקיבוץ המאוחד שלחה לאור שני ספרוני שירה בעלי מראה אנין. על דשי עטיפות החזית מוטבעות בצנעה חתימות המשורר והמשוררת. חתימתה באותיות פתוחות, מרווחות, כהיסוס שטרם הכיר את הדרך. חתימתו חרוטה ביד חזקה, באותיות מתכנסות ונחתמות בקו תחתון מכונף, כמו מצהיר: כזה אני. א. מבחר משירי שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר (1943–1875) מרכזי בתולדות הארץ והעם. איש רוח שנולד וגדל ברוסיה ואת רוב שירתו כתב בעברית נשגבת, פואמות על האדם, הטבע והעם, על דמויות תנ"כיות ועל דמויות ממיתולוגיית יוון. ב. מבחר משיריה של נורית זרחי הפורצת תמיד את מחסום האינטימי. הספר מציג פנים אינדיבידואליות כמוסות בראייה פילוסופית חודרת. האדם היחיד, האישה, הילדה, שבה ומתבוננת פנימה ביומה ובתחושותיה, שבה ומתאמצת לשרטט את זהותה ואת תוואי מקומה נוכח דמות גברית ובתוך העולם.



טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,/ האדם אינו אלא תבנית נוף–מולדתו,/ רק מה שקלטה אוזנו עודה רעננה,/ רק מה שספגה עינו טרם שֹבעה לראות,/ כל אשר פגע במשעולי טללים ילד/ מתלבט, נכשל על כל גוש ועִי–אדמה,/ בעוד בסתר נפשו ובלא–דע ערוך/ מזבח, עליו יקטיר מדי יום ביומו/ למְלֶכֶת השמים, לכוכב ומזלות;/ ואך ברבות הימים ובמלחמת יֵשוּת,/ ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשת -/ ובאו אחד–אחד, ויגלה פשר/ כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,/ שחוקקו עליה בראשיתה ברייתה -/ האדם אינו אלא תבנית־נוף מולדתו//".



זרחי: "אוויר דק כמו כובע סמוי רובץ על הבית,/ חוצה בינו לבין הר הזיתים, שהעין תופסת/ כמטווחי קיץ בארץ האסורה,/ כשהילדה תנסה מן הגג/ לזהות בין שִיני האדמה את הקבר הנכון//". (1949)