הסופרת והעורכת לילי פרי נולדה בחורף גשום במיוחד, ולפני שמלא לה שבוע, כבר הייתה במרכזו של ריב גדול בבית החולים ליולדות בחדרה. "אבי בחר לי את השם ליה, והפקידה באשנב הרישום אמרה שאף אחד לא יבין את זה", היא מספרת. "הביאה כמה פקידות, גם מנהל, שיוכיחו שהיא צודקת. כולם אמרו שעדיף שאבי יקרא לי לאה. הוא התחלחל ואמר שאם לא השם ליה, אז לילי, אבל היא כבר רשמה לאה, שמה חתימות וביקשה את הבא בתור".
אביה ואמה הציגו אותה בשם לילי. הממסד הציג אותה בשם לאה. "זה היה סיוט שנמשך שנים. עם הוצאת תעודת זהות ראשונה, החזרתי את לילי לממסד והעפתי את לאה", מספרת פרי. לא רק את לאה העיפה מחייה, גם את המוצא שלה העיפה. "הוריי נולדו ברומניה, וזה היה יכול להישמע אסון חברתי כבד, שמזמין בעיות בקהילת הילדים הנחשבים, בהם כאלה שמוצאם מפולין, רוסיה, או - ומעל כולם - גרמניה. כשהחקירה של קהילת הילדים מאיפה הוריי התהדקה, אמרתי מולדביה שליד פולין. עברו שנים והעפתי את מולדביה לטובת וסלוי (מחוז ברומניה), וגם כפרפרון קטן ליד, שבו נולדה אמי הרומנייה. התחלתי להתעניין ברומנית וחיפשתי כאלה שלא מסתירים את רומניה, כדי לקשקש איתם בשפה. חוץ מבת דודתי בתיה, לא מצאתי אף אחד. רומנים מתביישים להגיד שהם רומנים".
מאחורי הפרגוד הזה של החיים, בדיוק מהמקום האחורי הזה, נולדים ספריה של לילי פרי. עם הדמויות, הדרמות, וגם עם המוזיקה, הצבעים, הטעמים והמציאות המתעתעת.
עד כה כתבה פרי את "גולם במעגל" (1988), "ריקוד על המים" (1994), "ביקור התליין" (1999), "סונטה" (2010), והחדש, "ברבורים בג'רוזלם ביץ'" (הוצאת טוטם ספרים).
בחזרה לג'רוזלם ביץ'. הרומן הזה מתרחש ביממה דחוסה אחת - מחצות וחצי לפני החופה, עד חצות וחצי אחרי החופה. "בזמן הזה צפים הזיכרונות המתוקים והחריפים שהובילו למעמד הגרנדיוזי הזה", מתארת פרי. "החיתוך לסצנות בנות חמש דקות, 30 דקות, או שעה, מאפשר לתעד במתח לייט, קורות שתי המשפחות ובני ביתם הססגוניים, המרתקים והקשוחים. לא ברור איך החיבור הזה יכול להיעשות אפשרי, ואם כן – מה המחיר שהחתן והכלה אמורים לשלם. הרגשתי שרק באמצעות סצנות קצרצרות, יהיה נכון לתזמן מופעים קריטיים כאן ועכשיו, בשילוב קטעים מהעבר, שיכולים להסביר מה הוביל לסצנה הגדולה שהיא החתונה".
אפשר לקרוא את הספר כפשוטו, עם חיוך, או כפרודיה מרירה ועוקצנית. למה באמת כיוונת?
"אני מאמינה אדוקה שעל הכל כבר נכתב: אהבה־שנאה־קנאה־ידידות. עכשיו נשאר לחדש את איך כותבים את הרומן המקורי הבא. ה'איך', מבחינתי, הוא המפתח שכדאי לסובב כדי לפענח את הסיפור. במקרה של 'ברבורים בג'רוזלם ביץ'', בחרתי בהעמדה קומית־טרגית, מבדרת, הנמסרת בלוח זמנים צפוף, כמעט בלתי אפשרי, המאפשר להתפענח תוך כדי אמירות חברתיות ומשפחתיות נוקבות, שמחייבות התערבויות מעוררות חמלה ודאגה, והכול בהעמדה קומית־טרגית, ולעתים קרובות מבדרת.
כך למשל, אם הכלה לבתה: "תבחרי גבר שמח בנפשו, נהגה אמה לומר לה, חצי מצווה. רק ככה תוכלי להתאהב בו מחדש בכל פעם. השמחים האלו פחות משעממים אחרי שעוברות השנים". כאמור, זוהי לרוב לשון פשוטה של בני אדם רגילים, שאפילו התובנות החמורות נאמרות בדרך אגב. אפילו קטעי הפיוט המסיימים את הסצנות השונות בשתיים או שלוש שורות, נמסרים בלשון שירה, וישר ללב. למשל, 'צעיפים־צעיפים של ערגה וחמדה התרפרפו ברוח הקלה, ונכרכו ברטט על צווארי ההבטחה לאושר שיבוא. אם יבוא'. או: 'פחדים־פחדים חמקו־עברו, נצמדו, התרחקו, ברחו, פרפרו. זה כבר לא רחוק, זה כבר לא רחוק, אמרה לעצמה. במהרה יעלה השחר'".