ספר הביכורים של רות ביגר, "התוואי האופקי", שראה אור לאחרונה בהוצאת "אש קטנה 77" בעריכת אפרת מישורי, אוצר בתוכו שירים סוערים. הוא נע בין משלבים לשוניים וחיתוכי דיבור, קולות וקצבים. כולם שם: ילדותה, חיפה בה נולדה וגדלה, האמהות שלה - בעיקר האמהות המיוחדת לבנה יובל, ילד עם צרכים מיוחדים - הוריה, אחיה הלום הקרב, וכמובן – היא.



ביגר, עורכת דין לשעבר, למדה משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה ובמדרשה לאמנות בית ברל. כיום היא חיה, עובדת ויוצרת בתל אביב, נשואה לאסף, אם ליובל (18) ונעמה (11); ואמנית העוסקת בצילום וכתיבה, חברה בגלריה השיתופית P8, פועלת לקידום ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים, ומלמדת קדרות ופיסול קרמי. "קורות חיים הם צילומים סטטיים של פסגות הרים. הם מסתירים היטב את קוצר הנשימה בדרך וריח הזיעה. אני תמיד מקווה שלא לוקחים אותם ברצינות רבה מדי", היא מחייכת.



בשירה "חרצית עטורה, חמציץ מצוי", היא כותבת: יוֹמָנִים מֻצְלָחִים נוֹעֲדוּ לִילָדוֹת מֵתוֹת/ (בִּמְיֻחָד לְאֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ בְּאֹפֶן טְרָאגִי)/ וַאֲנִי רָצִיתִי לִחְיוֹת". "כשהייתי ילדה, כנראה שכתבתי יפה. אבי קנה לי מחברות חגיגיות ועודד אותי לכתוב, אבל לא הייתי מסוגלת", מסבירה ביגר. "המפגש האינטימי עם הכתיבה הפחיד אותי. חששתי מגורלה הנורא של אנה פרנק, ופחדתי שאנשים זרים ב־75 שפות יעלעלו ביד גסה בעולמות הכמוסים ביותר".



אבל לשירה יש רצונות משלה, והיא נולדה למרות ועל אף. אחרי תערוכת היחיד שלה בגלריה P8 ב־2014, הרגישה מוכנה. "בתערוכה ניסחתי את עולמי הפנימי, חשפתי אותו לעיני כל ונשארתי בחיים", היא מספרת. "אחרי החוויה הזו, אזרתי אומץ לצלול למפגש העמוק האינטימי בכתיבת שירה. פגשתי את המשוררת אפרת מישורי והתחלנו לצלול. צלילה חופשית. אפרת הייתה עבורי מדריכת צלילה נדירה".



צלילה ובה יש מקום ורשות לצללים, לשתיקות, לכאוטיות של החיים, לחוסר הפשר, לסטיות התקן ולמחשבות שאינן ייצוגיות. "כתיבת שירה מאפשרת לי להגיד את מה שחמק ממילים, לדבר את אזורי הבושה, לדובב זיכרונות נשכחים - לפגוש בתוכי חלקים שהושתקו, או נותקו מהזיכרון כדי לשרוד", היא אומרת.



"השירים מחפשים לתת מקום למפגש האינטימי עם הכאוטיות של החיים כפי שהם. אצלי שורר כאוס סוריאליסטי. אצלי זורם הנחל ומאיים להטביע את ארונות המטבח. האם ניתן למצוא מקום לכאוס הזה? האם ניתן להתבונן בו? לתת לו מילים? להכיר בו? הספר רוצה לגעת בחוויה הזו. מבקש לפורר את עריצותו של התוואי האופקי הקאנוני, הסלול, הישר, הנכון; ולהצמיח מתוכו תעודת זהות אחרת, לא ייצוגית, שיש בה מקום לסיפור החסר, הלא פוטוגני, שלא מיישר קו עם תו התקן של התרבות הרשמית. אני מחפשת הסבר. מחפשת קואורדינטות, כי איבדתי את חוש ההתמצאות. מה למעלה ומה למטה? האם חורף? קיץ? לכן, אני מנסה להבין את החוקיות שבטבע. אפשר להוסיף לזה גם תחושה של חוסר שייכות ובדידות. לא מוצאת שקט, אבל עובדת על זה. תקווה דווקא יש. וכמו שהשדון ב'עוץ לי גוץ לי' ידע להפוך קש לזהב, אני ממירה כאב, כעס ובדידות, לתחושה נהדרת של סיפוק, שייכות ותקווה. שירה, עבורי, היא הדלת הפתוחה בקצה המסדרון. בכלל, הדלת שלנו פתוחה לעבר העתיד. אני אופטימית חסרת תקנה".



...