לפיתת כתיבתו של סקוט טורו הוכיחה עצמה במקרה שלי, בהתחשב בעובדה שזוהי היצירה הראשונה ממקלדתו, שהכירה לי את סגנונו המהימן. השכלתו המשפטית ודאי תומכת בסיפור המורכב שבדה, אך הוא הוסיף לה עבודת תחקיר יסודית, המתגלה כאן בחיוניות מוחשת. טורו, יליד שיקגו (1949), כיהן בתפקידים משפטיים בממשל האמריקאי לפני שהתמסר לכתיבה, וניסיונו בדינמיקה של הקודקודים העניק לו כאן מבט ביקורתי בהתנהלות האמריקאית הרחוקה מהחדרים הממוזגים בוושינגטון.
חביב עלי הסעיף הזה בביוגרפיות של סופרים, "הוא היה משפטן (או כימאי, או אופה) לפני שהתמסר לכתיבה". בארצות ניכר המפנה התעסוקתי מתאפשר בזכות ריבוי הקוראים, בוודאי בארצות הברית ובעולם הקורא אנגלית. התחושה שטורו משקיע זמן וממון בתחקיר, ורצינות של מחשבה מוסרית המשפיעה על הדגשי הכתיבה, אינה מזיקה להצלחתו. בעייתיות לא קריטית צומחת דווקא מעודף רצינות וממחויבות יתר לעקרונות הז'אנר.
טורו רואה הכרח, למשל, לפרט את ממצאי תחקיריו (רשימה של סוגי כלי נשק, או תהליך הפקת מלח במכרה מלח) והוא מאט בכך את מרוץ הסיפור. ומחויבותו לכללי הז'אנר מטמיעה ברומן שתי פרשיות אהבים המתמקדות בפריעת סדיני מיטה. כיוון שהגיבור שלו, ביל טֶן בּוּם, הוא גרוש נטול קשרים רומנטיים, חזקה עליו שיתפתה לאישה הראשונה שתכפה עצמה עליו. וקלישאי מדי שאותה אישה תהיה יפהפייה שופעת איברים ונטולת סייגים או אתיקה. בכל פעם שבום (כך קוראים לו חבריו) חווה תענוגות מין שלא ידע כמותם לפני שפגש בצוענייה, ביקשתי להודיע לו שהוא לא מוכרח. הסופר לא מוכרח לשזור מין בדפיו, וגיבורו, התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה, אינו חייב להיכנע לכישופי אישה, רעבתנית ככל שתהיה.
הסיפור המעניין מתרחש ב–2015 בין האג, מקום מושבו של בית הדין הבינלאומי, לבין סרביה. ספיחי המלחמה הנוראה, שהתרחשה בין נגזרות יוגוסלביה לשעבר, צצים לפתע ומעלים חשד נורא לטבח מאות צוענים. לפי עדותו של בן הרומה, שנותר יחיד מכל 400 הצוענים שהתגוררו (מאז המלחמות ועד 2004) במחנה פליטים סמוך לבסיס אמריקאי של כוחות נאט"ו, הם נקברו חיים, נשים, ילדים וגברים, במכרה מלח נטוש. בום יוצא לחקור את הפרשה בחברת סנשו פנשה הכרחי, אנתרופולוג משפטי בלגי הדובר סרבו–קרואטית. דרך החשדות מתפצלת ומוליכה אל החיילים האמריקאים או אל פושע מלחמה שנודע בסרביה וטרם נתפס.
טורו טרח להיכנס לספיחים הרעילים של המלחמות היוגוסלביות כדי לתמוך את הרומן ביסודות עובדתיים. זאת אחת הסיבות לכך שהספר מושך ומשכנע, הוא פורש חלק מהפלונטר האכזרי שחלקי יוגוסלביה לשעבר סיבכו והסתבכו בו. סרביה, קרואטיה, בוסניה–הרצגובינה, מונטנגרו ואלבניה, כולן היו מעורבות בשפיכות הדמים. כשהאמריקאים הגיעו כחלק מכוחות נאט"ו, הם נאלצו לטנף את חרטומי נעליהם ברפש שנותר בשוך הקרבות. הרפש היה הגורם האנושי המקומי, קבלני משנה, שידעו להרוויח את לחמם, ולא תמיד ביושר, מאספקת ציוד ושירותים לכוח הרב–לאומי. טורו ברא דמות מיוחדת של לסבית כוחנית, המתפרנסת מקישור בין הכוחות האמריקאיים לספקים המקומיים. הטיפוס האוניברסלי הזאת, מושחתת ואלימה רק בקצוות, היא קטליזטור מעניין לעלילה.
לטורו יש עמדה ברורה בנושא הצדק העולמי, והיא מובעת כאן ביותר מדרך אחת. הוא מפנה אור ממקד אל בני הרומה, הצוענים, ההומלסים הנצחיים, הקורבנות האולטימטיביים. בום מבקר במגוריהם הזמניים לתמיד, קרעי ברזנט ולוחות פח. בני הרומה הנדחקים אל שולי החברה האנושית הם נציגים של כל פליטי העולם, כולל יושבי עזה. לבית הדין הפלילי הבינלאומי, כותב טורו באחרית דבר, "יש חוזקות וחולשות משלו, אבל אני שותף לאמונתו של בום שלאור המציאות הקשה של מלחמות ומעשי זוועה בלתי פוסקים, בית הדין ממלא תפקיד חשוב מאין כמותו בהפיכת העולם למקום צודק יותר".
"עדוּת", סקוט טורו, מאנגלית: נֹעה בן–פורת, אריה ניר ומודן, 437 עמ'
והכלב באמצע
ז'וּל הוא כלב נחייה המסייע לגבירתו הנאה אליס, צעירה עיוורת, להתנהל בין הבית לעבודה. הלברדור הנאמן יודע להוליך את אליס אפילו במרחבי הטרמינל של אורלי, עד לעלייה למטוס. זיבַּל מתפרנס מממכר עוגיות מקרון בדוכן של ל'דורה באותו טרמינל. זיבל (שם חריג, שניתן לו על ידי אם מאמצת נטולת רגישות) אינו סתם בחור פשוט שיודע רק למכור עוגיות תמורת שכר מינימום. הוא בעצם ממציא דגול, שלא יודע איך להמריץ את הפטנטים שלו. אליס אינה עיוורת לנצח. וז'וּּל, תמיד ביניהם, באמצע, לא יהיה תמיד ביניהם. הוא חייב לעזור למי שבאמת זקוק לעזרתו. המטופל הבא שלו יהיה ילד חולה אפילפסיה, תחום סיוע חדיש, שמחבר הספר מבקש לקדם. מדובר בספר מתוק, אך לא מתוק מדי, שרוחו טובה, המגלה כבוד רב לתבונת הכלבים ולתשוקתם העזה להיות משמעותיים בחיי בני האדם. יהיה קל למדי לכתוב תסריט קולנוע על פי הסיפור הסימפטי הזה.
("ז'וּל", דידיֶיה ואן קוֹלארְט, מצרפתית: דורית דליות, אריה ניר, מודן, 246 עמ').
הגיע הזמן
"הגיע הזמן לעשות את זה. זו משימה שמחכה לנו כבר אלפי שנים". כך נפתח ספר הקומיקס המתאר את מסעו של יוסף הלוי אל חבלי הארץ שבהם התגוררו היהודים האתיופים לפני שאזרחי ישראל ידעו פרטים מדויקים על קיומם. הגיע הזמן לספר על הקהילה היחידה והמיוחדת הזאת, שעליית בניה לארץ הביאה ערכים חדשים לחברה הישראלית. צניעות, למשל. שאיפה שקטה להשתפר ולהתקדם מתוך כבוד עצמי. יופי רוחני וחיצוני שטרם נראה כאן ברחובות. הספר המושקע מתאר מפגש עם נציגים טיפוסיים של הקהילה במקום מושבם המקורי, באפריקה. קומיקס מעולה ברמתו המקצועית, שופע חיבה עמוקה לגיבוריו, נראה ונקרא בקילוח עדין, מלא אהדה. הגיע הזמן שקהילת יוצאי אתיופיה תיראה כך, טהורה כלבושה הלבן, לעיני ותיקי המדינה.
("המסע לאתיופיה, בעקבות ביתא ישראל", מאת יוסי ורותי־אנטהון טורצקי וחיים אקשטיין, איור: אלחנן בן אורי, ידיעות ספרים, 71 עמ').
