כריכת הספר ניבטת אלי כבר כמעט שלוש שנים ומוכיחה אותי על התרשמותי הרדודה. מישור מושלג משתרע על העטיפה באפור בהיר. במרכז התמונה פעור חור עגול אל שָחור עמוק וסולם ברזל יורד אליו. במרחק נראה רכס סתמי, תוחם אופק מחוק בין שמיים דלי זהות לבין אינסוף המרחב החדגוני. מבחינה ויזואלית קשה לעטיפה כזאת להתחרות בערב–רב הנדחק אל חדר העבודה. לבסוף אני קוראת את הספר ויכולה לקבוע שבבחירת העטיפה האניגמטית הושקעה מחשבה אסתטית מעמיקה מן הסוג שאינו נהוג במערכות המו"לים. העיצוב, במקרה זה, אינו שואף ללכוד את העין, אלא להעיד על משמעויות שעולות מן הרומן.
מדובר בתרגום ראשון של יצירה ממקלדת סופר נורווגי מוערך במחוזותיו דאג סוּלסטד (יליד 1941 בעיר הנמל סאנדפיורד). ניחוש חופשי מסיק כי כותרת הספר מציינת את היותו חלק מסדרה כלשהי. הסבר אחר לא מצאתי עד תום הקריאה, אבל החידתיות אינה מסתיימת בשם הספר. כל מהלכו זר לקורא המבקש קוהרנטיות מרבית, או לפחות הנמקה ספרותית, כי נפרשת כאן מפת נפשו של גבר נורווגי משועמם מעצם היותו חי. החוויה האקזיסטנציאלית, חוויית לוקסוס השייכת לעת שלום ורווחה אקולוגית, כה רחוקה מהתנסות החולין הים תיכוני הבוער, עד כי היא מעוררת תמיהה מקומית.
גבר בן 50, ביוֹרֶן הַנסֶן שמו, חי כבר ארבע שנים בנפרד מזוגתו השנייה, בעיר קטנה על שפת נהר. הוא מרוצה מחייו. יש לו משרה מכובדת בגזברות העירייה, ואף על פי שתפקידו אינו מושך אהדה ציבורית בדרך כלל, הוא חי עמו בשלום. יש לו דירה מרווחת, המשקיפה אל נוף עירוני נאה, יש לו הרגלים קבועים סימפטיים. הוא מתרועע עם רופא השיניים, לעתים סועד על שולחנו מצלי הטלה שמכינה אשת הרופא. לפי דאג סולסטד, דווקא האיש הזה, שחייו תפורים במהודק לפי בחירתו, חווה חֶסר נורא. בהיעדר כל איום חיצוני, כשהדממה מסביב מחבקת את האדם במידות נוחיותו, הוא יבקש לזעזע את קיומו שלו. סולסטד מבקש לומר שחוויית החיים השטוחה, היציבה, שולחת את האדם לחפש שינוי קיצוני, התרחשות כלשהי. אך תנועה קלה לא תספיק לו, הוא יבקש אחר ערעור חריף של סדרי חייו. לכן, ביורן הנסן (הסופר קורא לו בשמו המלא לאורך הספר, כאילו היה כל–אדם, אדם גנרי) הוגה רעיון חולני, שהופך את ימיו על פיהם.
עד לרגע שבו משתנים חייו, הסיפור מאריך בתיאור החקירה הפנימית המוגבלת של ביורן הנסן. הוא בוחן את עצמו ואת רגשותיו בפרמטרים המעידים על נכות נפשית. האם לכאן מוליכה הנוחות הרבה של החיים הסקנדינביים המפנקים? לביקוש אחר איזון מזעזע? הגבר הזה עזב את אשתו האהובה ואת בנו בן השנתיים כדי לחבור למישהי מנופחת בפרטנזיות תיאטרליות, שכעבור שנים מסלקת אותו מביתה. דומה שהמשברים הנפשיים חולפים על פניו כמים על כנפי הברבור. חסרה בו תכונת הסבל. הוא חי בשביעות רצון מסוימת, בלי טינה או קנאה. באותו אופן הוא מקבל את פני בנו אחרי שנות נתק. הבן הוא דמות–מראה לאביו. דבר מה מנוון בשניהם. האב מודע לדברים במידה מסוימת, אך הוא אינו מסיק מסקנות, לא יוזם מהלכים בריאים. תמיהות הקורא על הנפש הנורדית הקהה לא ייענו בתום הקריאה. גם כשביורן הנסן מודע לעצמו, ויותר מכך - לתכונות בנו, הכרתו אינה מובילה לפעולה כלשהי. "האם ייתכן שיש לו בן אשר במשך כמה חודשים (...) ביקש שוב ושוב, מילה של הכרה? כן, זה ייתכן". ההיתכנות האפתית נותרת תלויה באוויר שאחרי העמוד האחרון. גיבור הרומן לא ייזוֹם אלא את ביצוע הרעיון המטורף דיו כדי להסעיר את שממת נפשו.
"רומן 11, ספר 18", דאג סוּלסטד, מידעון ספרים שיצאו לאור: * מנורווגית: דנה כספי, בבל, 167 עמ'
***
לילדים בחופש
מידעון ספרים שיצאו לאור:
• "החתולים של קופנהגן", ג'יימס ג'ויס, מאנגלית: יהודה ויזן, איירה: ענבל אבן, אחוזת בית (כן, אותו ג'ויס, לקטנטנים ולהורים).
• "ארנב הקטיפה, או איך צעצועים הופכים לאמיתיים", מרג'רי ויליאמס, איירה: שרה מסיני, נוסח עברי: יהודה אטלס, אגם (לפעוטות).
• "המפלצת בלילה", מטס סטרנדברג, איירה: סופיה פלקנהם, משוודית: דנה כספי, ידיעות אחרונות–ספרי חמד–טל–מאי (לצעירים מאוד שיודעים לפחד).
• "ברן ולותין", ג'.ר.ר טולקין, מאנגלית: עמנואל לוטם, כתר (לנוער ולמבוגרים, ספר שליקט כריסטופר טולקין מתוך כתבי היד של אביו).
• "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות 2", פרנצ'סקה קוואלו ואלנה פאווילי, איורים: 50 מאיירות מכל העולם, מאנגלית: רונית רוקאס, כנפיים וכתר (החל מראשית קריאה ועד למבוגרים).
• "הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר", כתב ואייר: עומר הופמן, ידיעות ספרים וטל–מאי (לפעוטות עד הגיל שבו הם מתחילים לקרוא בעצמם).
• "חוּם", הוקון אבראוס, איור: אייבינד תורסטר, טל–מאי וידיעות ספרים (בנורווגיה מבינים לנפש ילדים. ראשית קריאה).
• "אהבתי אותך מאז ומתמיד", הודה קוטב, איירה: סוזי מייסון, עברית: ראובת ניצן, אגם (לפעוטות שהתחילו להבין).
• "הספרייה הניידת ממריאה ועוד הרפתקאות", ציפור פרומקין, צילי (בין ילדות לנעורים).
ילדות אחרת
"כשנגמרה המלחמה, באה אשה שלא הכרתי ולקחה אותי מההורים שלי בכפר, והיו לה כל ההוכחות והניירות שהיא דודה ברונקה, האחות של אמא שלי, אבל אני לא רציתי ללכת עם אשה זרה, שהורידה לי את השרשרת עם הצלב מן הצוואר ולקחה את היד שלי בכוח. ברחתי ממנה ותפסתי את החצאית הרחבה של ברוניסלבה וצרחתי, אמא, אל תתני אותי! אבל היא נתנה" (מתוך "פלמינגו, ימי אהבה", מאת חוה ניסימוב, פרדס, 159 עמ').
