ילדת חוץ

כשהייתי בת שנתיים נעלמה אמי. שנתיים או שלוש אחר כך משכן אותי אבי בבני ברק אצל הוריו, מהגרים מפולניה, ניצולי שואה ש־20 שנה אחריה עדיין היו רעועים עד מאוד.

הם דיברו ביניהם יידיש, כפי שעשו רוב דיירי הבניין החרדים, ואחרי שהתחלתי להתמצא בלי קושי בשפתם, כדרכם של ילדים, עברו לפולנית. כשדיברו איתי עברית שגו לא מעט. עד היום אני שואבת הנאה אידיוטית מהשימוש בביטויים קור קלפים או החיים מימשכים.

ואז קיבל אבי הצעה ממשרד החקלאות ונסע לשליחות באפריקה, צמד מילים שעד היום משפיע עליי כמו עילפון של הרעלת קיבה. בהיעדרו השאיר לי את הכורח לדמיין, להמציא את החלקים החסרים של כל סיפור שהושמע לי, להיעשות סופרת בעל כורחי.

כל ילדה נטושה היא בילבי בת גרב. אבי היה הגיבור של הרפתקאות כה רבות, ולילותיי התמלאו כך בחלומות על סוואנות שבהן אריות וקרנפים דולקים בראש מורכן אחרי הג'יפ הפתוח שהוא נוסע בו. כשהגיע לביקור קצר בתום השנה הראשונה, הוא הושיב אותי בנוקשות על ברכיו, ואני הרמתי את אצבעותיו המוכתמות מניקוטין אל אפי ורחרחתי את קצותיהן, דמיינתי אותן קוטפות וממוללות פולי קפה, אף על פי שהתמחה רק בגידולי כותנה. כששאל אותי מה ארצה שיביא לי מאפריקה כשיחזור, לא היססתי לבקש ממנו קוף אמיתי.

בסוף, במקום קוף הביא לי בובת כלב לבן פרווה, ואני כרכתי סביב צווארו גרביון ניילון וגררתי אותו אחריי, נובחת כדי לשכנע את כולם בשכונה הקטנה שלנו, ויותר מכל את עצמי, שהוא אמיתי. הוא הביא גם בד ברוקד עשיר במרקמים ובוהק בצבע תכלת, ולכל דיירי הבניין ברחוב בן זכאי סיפרתי שקיבל את צבעו העמוק כשאבי טבל אותו במיוחד בשבילי באגם טנגניקה. סבתי הבטיחה שנלך לתופרת, כי יש כאן חתיכה יפה, לפחות לשמלה ואולי גם לשכמייה בשביל יום טוב - יונטוף בפיה - אבל בכל כמה שבועות, כשהצקתי לה בשאלות, הודיעה לי שהביקור אצל התופרת נדחה מפני שזה בד מבוגר. אני בלהט השבתי לה שזה מפני שהיא כל הזמן דוחה את התפירה. "לא מבוגר כזה", סבתי אמרה, "הוא מתאים לאישה בגילה של הדודה שלך, לא בגילך".

אחת לכמה חודשים הגיעה אמי לביקורים חטופים. ללא התראה הייתה מצלצלת בפעמון הדלת של דירת שני החדרים של סבי וסבתי, כורעת מולי ברך, פותחת לרווחה את ידיה וקוראת: "מי רוצה לתת חיבוק לאמא?". הביקורים שלה, גחמניים וחפוזים, הפילו על סבתי אימה, ואותי הוציאו משיווי משקלי. אחריהם ישנתי עם סבתי במיטה, ולפעמים, למרבה הביזיון, הרטבתי את המצעים.

כשהלכה, ותמיד עוד לפני שהספקתי להתרגל אליה מחדש, לפני שהידיעה שזו אמי שיושבת בכורסה הולידה את התחושה החמה שהייתה אמורה לעורר, היא קמה על רגליה ואמרה: "הגיע הזמן". סבתי רשפה בה מבט שוטם ושאלה: "כל כך מהר, אהובה?" וקרעה אותי מעליה בלית ברירה. כך זה נמשך כל חיי ונפסק רק כשמלאו לי 20 ונמלטתי לפריז: הופעה פתאומית, עזיבה חפוזה, דכדוך ממושך. הביקורים האלה היו גרועים פי כמה מההיעדרות שלה, וכל אחד מהם השאיר שלולית רעילה של כאב לב, והאיבה שהצמיחו השתלטה על כולי.

למה נצמדתי אליה כך, למה נאבקתי כך בשערות פרועות ובפנים לחות ואדומות נגד גזירת הפרידה מהאישה הזרה הזו, אינני יודעת. התאמצתי להשתחרר מלפיתתה המרסנת של סבתי, שרק היא מנעה אותי מלרוץ בעקבות אמי במורד המדרגות, ועוד התחננתי אליה בצרחות שלא תלך, הבטחתי שאהיה ילדה טובה. תמיד כך, "אל תלכי, אני מבטיחה להיות ילדה טובה!".

"הההיא לללא רוצה אותתתך", רחל השכנה פסקה בלי רחמים, "היא בבבבעצמה יללדה".

"טפו", ירקתי עליה ועל האבחנה שלה, "טפו עלייך, את שקרנית".

אבל פעם אחת, כשהפעמון צלצל וסבתי הלכה לדלת והציצה בעינית ולחשה לי: "זאתי אמא שלך", התחלתי ליילל בשקט. "תגידי שאני לא כאן", התחננתי, "תגידי שאני בגבעתיים אצל חני". סבתי הטמינה אותי בארון הבגדים שבחדר השינה שלה ופתחה לאמי את הדלת. "היא לא כאן", אמרה לה, "היא אצל חני".

מהארון שמעתי את אמי מזכירה לה בכעס כבוש שהודיעה לה מראש על הביקור, שטלפנה במיוחד הפעם, וסבתי לא השיבה אלא במשיכת כתפיים. כששמעתי את אמי אומרת: "טוב, מה אני יכולה לעשות, אני לא הולכת לנסוע עכשיו לגבעתיים", לא היססתי עוד, פתחתי את דלת הארון בפראות ורצתי אליה, כי פחדתי לאבד אותה לתמיד.

סבתי נבוכה אך התעשתה מהר. "ראית איזה הפתעה עשינו לך?" שאלה את אמי, ואמי הנהנה בקור וכך ישבה בערך חצי שעה, עטופה בשתיקתה המסויגת, וסבתי ואני מכרכרות סביבה מתוך אשמה. היא, מלכת שבא על כורסה מרופדת בדוגמת גובלן, הסתכלה סביבה בהתרסה ויצאה כמו תמיד וידה על העליונה. אם תשאל אותי מה הוא ריחה המדויק של דחייה ומה הוא טעמה של השפלה, אענה לך קאלֵז', ניחוח הבושם החמוץ־מריר של הרמס, שטעמתי כשפניי שקעו בצווארה בניסיון לרכך אותה.

***

אחרי שנתיים חזר אבי מאפריקה והקים משפחה חדשה. הייתי כלולה בעסקת החבילה הגרועה הזו, כי אף על פי שהעדפתי להישאר עם סביי בבני ברק, לא יכולתי לסרב. אשתו השנייה הביאה איתה את בתה מנישואיה הקודמים, בת גילי שיכלה להיות חברתי הטובה כי לא הסתפקתי עוד רק בחברתה של סבתי. לפעמים אכן הייתה, אבל בדרך כלל ניטשה בינינו תחרות קשה על כל דבר אפשרי. אחר כך נולד אחי ואחריו אחותי. וכשהיא הייתה רק בת שנה וחצי, אבי נפצע אנושות בתאונת דרכים, ושבע שנים היה מחוסר הכרה. בהתחלה חשבתי שתכף יפקח את עיניו ויגיד שהכל היה בכאילו, שרק עשה את עצמו כי רצה לנוח קצת מהכל. ישבתי לידו בבית החולים ולכסנתי אליו מבטים מהירים, ניסיתי לתפוס אותו משקר על חם. אבל בסוף, במקום להתעורר, במקום לקום מהמיטה ולנתק את הקטטר ולהחליף את הפיג'מה במשהו קצת יותר אופנתי וללכת לתחנת האחיות ולומר להן אדיוס, נשים טובות, תודה על הכל, הייתי כאן, הוא מת ואני השקתי קריירה מסחררת של יתמות, בלי לדעת שאני נושאת בקרבי ריק מסוכן ובלי שהתעכבתי להתאבל אפילו לרגע; בלי להכיר בכך שהאסון הזה של ילדותי הכה בי חזק ועמוק ושהנצרים והענפים והעלים שהצמיח משורשיו ומגזעו כולם נגועים.

וזה באמת תפס אותי במחזורים משונים והופיע פתאום, פתח את זרועותיו ואמר ט־טם! חזרתי! בכל פעם שהייתי רחוקה מהבית, בגליל או במחוז מאיו באירלנד או ברומא, בכל פעם שהשמש ירדה ועדיין לא השתרר החושך, נפער לרגליי בולען של מלנכוליה. כך קרה גם בנפילתו של האור על צמרות העצים בשדרה, וכך הגבתי גם לגשם או לרוח ובעיקר לים, למראה ולריח שלו. חודשים או שנים של הכל־איכשהו־בסדר, ופתאום, בלי להודיע מראש, האדמה פערה את פיה מתחת לרגליי, ואני צנחתי פנימה.

עד שיום אחד גיליתי שזה עבר. איך אפשר להסביר את זה למישהו? כל הסיפור הזה של איחוי הנפש מחדש הוא סוד ופלא בעיניי. ידעתי שלך יש יד בזה וגם לילדים, ושתפרתם אותי מחדש. כל יום תחת מבטך - תפר. כל כפית עם תלולית של פתיתים בתוך פיהם הוורוד - תפר. או אחר צהריים בגינה ואחר כך אמבטיה ואחר כך במיטה, אפופים בניחוח של אל־סבון ושל מעדן שוקולד - תפר. ובלילה, כשאנחנו כבר רדומים והידיים שלנו מגששות למצוא זה את זה ברחבי המיטה, ואתה לוכד בכף ידך הגדולה את כף ידי ולוחץ אותה כך וגופך קורן מחום, ומשהו תופח בינינו וצעקותינו הקטנות מרפרפות בין שלבי התריסים - תפר תפר תפר.

***

בסוף סבתי לא תפרה לי שמלה מהבד שאבי הביא לי במקום קוף אמיתי. הוא כבר היה מת, והיא שקעה אל תוך דמדומי השיטיון, ומדי פעם בפעם פתחה את הארון וערכה ספירת מלאי לנכסים שלה וּוידאה שאף אחד לא מעלים לה אותם: הטבעות שאבני חן בגודל סלעים היו משובצות בהן, ותליונים ושעון זהב ופרוות שועל שמוסיפה לצווארון המעיל את זנבו של הפגר ואת ראשו, עם פיו הפעור ועיני הזכוכית הענבריות, שהחליאו אותי.

שנים ישב שם אגם טנגניקה שלי, מקופל על המדף השני מלמטה, וכשיום אחד לא ראיתי אותו עוד, דווקא אז אזרתי אומץ ותבעתי לקבל אותו תכף ומיד, ברגע זה. "הירושה של אבא שלי!" קראתי לו בהפרזה דרמטית, וסבתי העמידה פנים שאינה יודעת על מה אני מדברת, ואחר כך אמרה בביטול: "השמאטע הזה?!" וסיפרה לי שעש אכל אותו ושהיא נאלצה לזרוק את כל החתיכה לפח כדי להציל את שאר הבגדים. "זה כבר לא במודה, בד כזה", היא ניחמה אותי, "עכשיו הולך בדים צעירים יותר, קרפ ז'ורז'ט או כותנה".

יש אנשים שבשעת מצוקה מסדרים את הבית, משנים את מיקום הרהיטים, מוסיפים קישוט. אני מטאטאת. אני מטאטאת כשהכתיבה נעשית בלתי נסבלת, טאטאתי רק לפני רגע. אני מטאטאת, על כל המשמעויות הכפולות והמשולשות שיש לפועל הזה. כשאיבדתי את הירושה, לקחתי מטאטא ממקומו במרפסת השירות הקטנה של המטבח וטאטאתי את ביתה של סבתי כרוח סערה, התכוננתי לאחסן את צערי במקום שהתפנה על המדף, באותו ארון שהסתתרתי בו פעם מאמי. "תפסיקי להשוויץ, אירלה", סבתי אמרה לי במורת רוח, וכיוון שלא הפסקתי לטאטא, היא צעקה אחריי: "למה את עושה דרמטיקה", וגם הוסיפה: "זה לא היה כזה מציאה גדולה, השמאטע של אבא שלך", וכל החום אזל בבת אחת מגופי, ואני נסוגותי אל המקום ההוא בעצמותיי ששוכן בו הצער שאין לו מרפא.

גם באמצע הלילה הנורא ההוא, כשהטלפון צלצל, טאטאתי ולא הפסקתי אלא כדי לעשן וחיכיתי שתגמור כבר לדבר עם אחיך ושהילדים יפסיקו לבכות ושנוכל לחזור לשגרה ולהעמיד פנים שכלום לא קרה.

החיים מימשכים.

הספר "לא העזנו לדעת" יצא בהוצאת עם עובד