בתוך הקריאה אני שבה ומודה למו"לית, המתרגמת והעורכת רחל פן, על יוזמת תרגום האסופה בלבו של עידן מנוכר לסיפור הקצר, וודאי סומא נוכח הסיפור הקצר הטוב. הכרך שלפנינו עשיר בכוח הסיפר של טרומן קפוטה על איכויותיו המגוונות, גם אם אינו מגיש את "כל" סיפוריו (בידי קובץ מקורי של אחדים מסיפוריו הראשונים, The Early Stories of Truman Capote, ואף אחד מהם אינו מופיע באסופה העברית). זה אינו גורע מהנאת ההתוודעות המרתקת לעולם המתואר כאן, להברקות התיאוריות הבלעדיות ליוצר הזה, לאישיותו המסוכסכת המציצה מחרכי הסיפורים. חלק מן הסיפורים נושא עודף דימויים, יפים כשלעצמם, אך אפילו זה לא פוגם בתמונות האמריקאיות הנושמות שקפוטה מעלה.
הסופר, שמת בלוס אנג'לס בהיותו בן 60 (1924–1984) מסיבוכים בריאותיים שגרמו לו האלכוהול והסמים, לא היה רק יוצרו של הרומן התיעודי "בדם קר" והקומדיה הרומנטית "ארוחת בוקר בטיפאני". הוא ללא ספק היה גם אמן הסיפור הקצר, ומקומו שמור לו בין אמריקאים מופלאים כריימונד קארבר, טוביאס וולף, פלאנרי או'קונור ואליס מונרו הקנדית. ארצות הברית של אמריקה אפשרה את הסיפור הקצר מסיבות הנטועות במרחב האמריקאי. האינסוף הגיאוגרפי הפתוח לאפשרויות, להיתכנות משוחררת של צורות חיים, של נסיעות ומעברים, לריבוד חברתי לא קשיח. יותר מכל היה זה ההיתר להתבטא בדרכים אינדיבידואליות, פורצות דרך, המציבות את הפרט הבודד כצופה בהתרחשות או כגיבור שלה השורד את יומו.
קפוטה מתגלה כאן כבוחן מר של החברה הבורגנית בניו יורק, ובמקביל הוא שולח מבט רך ומתגעגע אל ילדות תמימה ושמחה ביישוב נידח באלבמה. הוא היה ילד, כשנשלח לגורלו בביתם של קרובי משפחה בדרום הגזעני, הדתי, אך הוא היה מאושר שם, כי זכה לחום ולהגנה. תולדות חייו נגלות במקוטע מתוך הסיפורים. מבטו החד והחומל, המלעיג ומחבק, נע על פני הדמויות, כמבקש למצוא בקורותיהן פשר לאומללות המונחת ביסודה של ההתנסות האנושית. "(...) אבל הכאב המסתורי לא הרפה ממני. במובן מסוים הוא מעולם לא הרפה; ולעולם לא ירפה".
שניים מן הסיפורים בקובץ מופיעים בגרסאות שונות, המעניקות דיבידנד של עניין לקורא. זהו שיעור בעיבוד מגוון של חוויה מכוננת. 1. שני סיפורים ניו יורקיים על תולדותיו של מעיל פרווה העובר מידיה של אישה מרוששת לידי אישה מבוססת. קפוטה לוכד מצב מביך בין שתי מכרות ותיקות שאינן מוותרות על העמדת הפנים, למרות תהום המצוקות הנפערת ביניהן. 2. החוויה האחרת לקוחה מילדותו החיונית של קפוטה. דודה קשישה הייתה חברתו היחידה בעולם של מבוגרים רציניים. הרפתקאותיהם המשותפות עובדו לשני סיפורים נפרדים המשלימים זה את זה, ועוד סיפור אחד על חג מולד בחברת האיש הזר שהינו אביו. דומה שבתוך החוויה המיוחדת הזאת, של קשר חם, מגונן ועולץ בין ילד בן 7 לאישה שילדותה תוססת בקרבה, מצא קפוטה ניחומים רבים ואף העניק אותם לקורא.
בהקשרו של הסיפור האמריקאי הקצר ראוי להזכיר את מפעלו של משה רון, סופר, עורך ומתרגם, שהנגיש לקהל הישראלי את מיטב הסיפור האמריקאי הקצר. האנתולוגיות שערך (בספרייה החדשה ובעם עובד) הן בבחינת שי לא מובן מאליו על המדף המקומי. רון הפיק אותן בשנים שהיו אולי נוחות יותר לפלורליזם המו"לי, פן עשתה זאת ממש עכשיו, ויש להוקיר אותה על כך. בהקדמה לאנתולוגיה "הסיפור האמריקאי הקלאסי" (עם עובד, 2012) כתב רון: "(...) מהלך שהתחיל במאה התשע עשרה יצר בארצות הברית תרבות שלמה ונרחבת של הסיפור הקצר (...). מחברים אמריקאים (...) הביאו לידי כך שהסוגה נעשתה מזוהה במידה רבה עם תרבות ארצות הברית, עד כדי כך שהצירוף ‘הסיפור הקצר האמריקאי' נעשה כמעט ביטוי נרדף לנוסח המודרני של ‘הסיפור הקצר העשוי היטב'".
קפוטה ראה את החצרות האחוריות של אמריקה, ושם מצא את הקסם ואת הטרגדיה. שני אלה באים לביטוי מושלם בסיפור "ילדים בימי ההולדת שלהם". מיס בוביט, ילדה שבגרה מוקדם מדי, אומרת לילד המעריץ שגר מולה: "נכון שהם אומרים עלי דברים רעים, אבל אתה יודע למה, בילי בוב? זו מחמאה, סוג של. מפני שבתוך תוכם הם יודעים שאני נהדרת". אני נוטה להניח שקפוטה ידע שהוא נהדר, אבל דומה שזה אף פעם לא מספיק, מה?
"כל הסיפורים", טרומן קפוטה, מאנגלית: רחל פן, פן, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 311 עמ
אותה סוגה אמריקאית
ג'יימס סולטר (ג'יימס ארנולד הורוביץ מהבית) נולד ב–1925 בניו ג'רסי למשפחה יהודית (הוא מת ב–2015). הוא למד בווסט פוינט ושירת בחיל האוויר האמריקאי כטייס קרבי במלחמת קוריאה. בהמשך התמסר לחלוטין לכתיבה בסוגות שונות. הקובץ המתורגם "אמש, לילה אחרון" יצא לאור ב"נהר", והוא תולדה של אהדתו הנלהבת של הסופר והמתרגם יונתן דה שליט לסולטר. זהו אגד חריף של סיפורים הלוכדים התרחשויות בין גברים לנשים. סולטר מפלח בסכין קר את לב האירוע ומגיש את החתך עצמו לעיני הקורא הנדהם. "הם ישבו אל השולחן לקפה. הם היו שותפים לפשע, התעוררו לא מזמן, ולא התייחסו זה לזה יותר מדי. אבל בכל זאת, וולטר התבונן בה בהתפעלות. ללא איפור היא הייתה עוד יותר מושכת. (...) הוא חשב אל מעבר ליום הזה. על הבקרים שיבואו. בהתחלה הוא בקושי שמע את הקול מאחוריו (...) סוזנה הפכה לבנה כשמאריט ירדה בהיסוס במדרגות". סוזנה היא המאהבת, כמובן. מדוע חוורו פניה? כל ניחוש יזעזע פחות מהסיפור של סולטר.
