32 שנה עברו מאז, אבל את הרגע ההוא לא שכחתי, והוא צרוב בשלמותו בזיכרוני בגלל חשיבותו הגדולה בחיי. זו הייתה תוכנית לילה שעסקה בתרבות, אי אז כשעוד היו תוכניות כאלה באנגליה, ואני הדלקתי את הטלוויזיה בביתי שבלונדון בדיוק כשטוני מוריסון נטלה את הספר בידיה ופתחה אותו במקום המסומן והתחילה לקרוא מ"חמדת".
אני לא זוכרת איזה קטע היא קראה, אבל נניח שאת זה, כי גם הוא, כאז, פועל עלי כמכת חשמל שמזעזעת את כל ישותי: "סת' שכבה על גבה וראשה מוסב ממנו. מזווית עינו ראה את רחיפת שדיה, ולבו לא הלך אחריהם, אחרי עגילותם השטוחה והשרועה, שבהחלט היה יכול לחיות בלעדיה, אף על פי שבקומה התחתונה החזיק בשדיה כאילו הם החלק היקר ביותר של עצמו. ושכבת הברזל, שחקר אותה במטבח ככורה זהב הנובר בעפרות, לא הייתה אלא אוסף דוחה של צלקות. לא עץ, כמו שאמרה. אולי מזכירה עץ בצורתה, אבל לא דומה לשום עץ שהוא מכיר, כי עצים יש בהם משהו מושך ומזמין; משהו שאתה יכול לבטוח בו ולהיות במחיצתו; לדבר אליו אם אתה רוצה, כפי שעשה לעתים קרובות מאז הימים שבהם אכל את ארוחת הצהריים שלו בשדות של נווה חסד. ותמיד באותו מקום, אם רק ניתן, ובחירת המקום הייתה קשה, כי העצים בנווה חסד היו יפים מכל עצי החוות האחרות בסביבה".
ידעתי באותם רגעים שאני שומעת משהו אחר, פרוזה שהיא קינה מתמשכת, מוזיקה שהיא דיבור, מסורת שחורה של סיפור בעל־פה במקצב. זה היה ראפ לפני תור הזהב של הראפ, לפני טופאק, לפני נוטוריוס ביג, לפני קניה ווסט וג'יי־זי והרבה לפני אחד מיורשיה הבולטים, קנדריק לאמאר, שזכה לאחרונה בפרס פוליצר, הפרס שניתן גם למוריסון על "חמדת". היא הייתה האמא הגדולה של כולם, החוקרת של הזהות השחורה ונציגתה החשובה ביותר של התרבות השחורה באמריקה מאז.
שפה כארכיון
מוריסון, שנולדה ב־1931 בלוריין שבאוהיו, התחילה לכתוב בסוף שנות ה־30 לחייה. דרכה הספרותית התחילה באקדמיה (היא כתבה תזה על אובדנות בעבודתם של וויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף), ואחר כך שימשה כעורכת בהוצאת הספרים רנדום האוס כשהיא אם יחידה לשני בנים. היא כתבה 11 רומנים, מרביתם תורגמו לעברית, בהם "העין הכי כחולה", "שיר השירים אשר לסולומון", "אהבה" ו"הביתה". היא כתבה גם ספרי ילדים וספרי מסות, ואף שהיו ביקורתיים ותובעניים, הצלחתם המסחרית הייתה מובטחת, והם הופיעו ברשימות רבי־המכר. היא הייתה אהובה בשל עוצמת קולה המוסרי.
"הגזע נעשה מטאפורי", כתבה מוריסון בספרה "משחקים באפלה". "דרך של התייחסות והבחנה בין כוחות, אירועים, מעמדות וביטויים של ריקבון חברתי ופילוג כלכלי המאיימים על המערכת הפוליטית הרבה יותר מכפי שאיים עליה אי פעם ה'גזע' הביולוגי. הגזענות, שתחזוקתה יקרה, שיסודותיה הכלכליים רעועים, שהיא נכס פוליטי מיותר וחסר תועלת במערכת בחירות - עודנה בריאה ושלמה כיום לא פחות מכפי שהייתה בתקופת ההשכלה. נראה שיש בה תועלת המצויה הרחק מעבר לכלכלה, מעבר להפרדת המעמדות זה מזה, והיא לבשה חיים מטפוריים המשוקעים בדיבור היומיומי במידה כה גמורה, עד שייתכן כי היא נחוצה ובולטת היום יותר מכפי שהייתה אי פעם בעבר".
פרס נובל שקיבלה מוריסון ב־1993 על ספרה "חמדת" - שנחשב בצדק רב לאחד הרומנים החשובים בספרות האמריקאית והראשון שמספר את סיפור העבדות מפי העבדים ופותח לאמריקה הלבנה והשחורה כאחד את הטראומה המתמשכת של הפשע הנורא הזה נגד האנושות - היה הפעם הראשונה והאחרונה לפי שעה שאישה שחורה קיבלה אותו. בנאום המפורסם שלה בטקס קבלת הפרס בחרה מוריסון לעיין במשל על אישה זקנה, עיוורת וחכמה, בת עבדים שחורה שחיה לבדה, ועל ציפור שהביאו לה. "אני בוחרת לראות בציפור שפה, ובאישה - סופרת מיומנת. היא מודאגת משום שהשפה שבה היא חולמת, השפה שניתנה לה בלידתה, מטופלת רע, משועבדת ואפילו נמנעת ממנה מתוך מטרות נפשעות כלשהן. כיוון שהיא סופרת, היא חושבת על השפה כעל מכלול וגם כעל יצור חי שהאדם שולט בו, אבל בעיקר כאמצעי - כמעשה שיש לו השלכות".
השפה של מוריסון, שאותה שמעתי מתנגנת בקריאה ב"חמדת", היא ארכיון של כל התרבות השחורה מאז ימי העבדות. שלושה עותקים של הספר נמצאים בספרייתי, הראשון באנגלית ובכריכה קשה שאותו רצתי לקנות בחנות הקרובה לביתי למחרת הפגישה עם המוזיקליות העוצמתית של כתיבתה. השני נקנה כשהוא יצא בתרגומה לעברית של ניצה בן־ארי ב־1994; והשלישי בהוצאה מחודשת ובתרגום מעודכן שיצא לפני חודשים אחדים.
מה שיש בפנים
"טוני מוריסון הייתה אוצר לאומי כמספרת סיפורים טובה", צייץ הנשיא ברק אובמה מיד עם היוודע מותה ב־5 באוגוסט, והוסיף את תמונתו עונד על צווארה את מדליית החירות, אות הכבוד הגבוה ביותר שמוענק לאזרח באמריקה. "כובשת לב כאישה ועל הדף. כתיבתה הייתה יפהפייה, אתגר מלא משמעות למצפוננו ולדמיוננו המוסרי. איזו מתת לנשום את אותו האוויר שהיא נשמה גם אם לזמן קצר". הילרי קלינטון ציטטה בציוצה את אמרתה המפורסמת של מוריסון: "אם יש ספר שאתה רוצה לקרוא אבל הוא עדיין לא נכתב, אתה צריך להיות זה שכותב אותו", והוסיפה שכולנו בני מזל שמוריסון צייתה לעצתה שלה.
וזה מדויק, כי "חמדת" הוא הספר שהיא - שהייתה נכדתו של עבד - וגם כל בני תקופתה רצו לקרוא, אבל הוא עדיין לא נכתב. הגיבורה של "חמדת", סת', היא שפחה שמצליחה להימלט מעבדות בחווה חקלאית שלא היה בה "אפילו עלעל אחד שלא עורר בה רצון לפעור את פיה ולצווח". 18 שנה אחר כך, כמה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים, מופיע על מרפסת ביתה של סת' פול די, הגבר המושלם של הספרות שאין שני לו. הוא מגיע אל הבית שאליו ערג הרחק מהזיכרונות הברוטליים של ימי העבדות, ואל סת', אשת חברו שגם אליה ערג. במקום הבית הנעים והשפחה המתוקה הוא מגלה שבית מספר 124 הוא זדוני, חדור ארס תינוקות, רדוף ברוחה של חמדת, המתעללת ביושביו. כשבתה של סת' הייתה בת פחות משנתיים, בעוד לוכדי עבדים דולקים בעקבותיה, היא שיספה את גרונה כדי להצילה מגורל דומה לשלה, ממכות ומהשפלה ומאונס יומיומיים. אפילו כדי שתוכל לחרות על מצבתה של התינוקת "חמדת לִבֵּנו" נאלצת סת' לשכב עם חרת המצבות, אבל בתמורה היא מקבלת רק ארבע אותיות. חמדת.
עכשיו נוקמת בה התינוקת והופכת את חייה וחיי אחותה הגדולה דנבר לגיהינום עלי אדמות. מותה של חמדת, עונשה של חמדת, רוחה של חמדת - עומדים במרכז חייה של סת', חרותים בנפשה וצרובים בבשרה. וזה מה שמוצא פול די - סחורה פגומה בעצמו, גבר שקשרו את רגליו בשרשראות ואסרו את פיו בסוגר ברזל עד שדעתו נטרפה עליו - אחרי כל שנות הערגה: לא בית טוב, לא מקום עם אוכל חם ומיטה נוחה ואישה שחשק בה עוד כשהייתה נערה, אלא אישה חצי מטורפת מצער עם צלקת משתרגת על גבה מההצלפות, ששיספה את גרונה של התינוקת שלה. "מח העצמות שלי עייף", חושב פול די בייאוש, "כל החיים שלי אני עייף, עייף עד העצם, אבל עכשיו זה במח העצמות". אבל פול די היה אחד מאותם גברים "שיכולים להיכנס הביתה ולגרום לנשים לבכות. כי איתו, במחיצתו, הן יכלו לבכות". ואף שיש לו סיבות מצוינות לקחת את הרגליים שלו ולעוף משם, פול די נשאר ומרפא באהבתו את סת' ואת עצמו.
איך הוא עושה זאת? "חמדת" מספר את סיפורם של שני אנשים שמסרבים לזכור, או שאינם מסוגלים לכך בלי שיאבדו את היכולת להמשיך לחיות. ספרים גדולים אחרים עוקבים אחרי הזיכרון, אבל "חמדת" עוסק בו ובצורתו הפעילה כציווי מוסרי, בונה אתוס של עם שהיה כלום, כי קילפו אותו מאנושיותו שכבה אחרי שכבה. "אנחנו מסתדרות", משיבה לו סת', כשהוא שואל איך חיו עד עכשיו עם רוחה הנקמנית של התינוקת, אבל הוא מתעקש ושואל את השאלה שאף גבר לפניו לא שאל: "ומה קורה בפנים?", וסת' משיבה לו נחרצות: "אני לא נכנסת לבפנים". אבל פול די מתעקש. הוא רוצה לדעת מה יש בפנים, וכך הוא גם מדביק את כל חלקיה השבורים של סת', בזכות הרצון לדעת ובזכות הקשבתו, כמו הקורא המחזיק בתוכו את כל החלקים של הסיפור ואת המוזיקה של השפה וקרעי הדיבור. זה הדבר הגבוה ביותר לדידה של מוריסון, זו האהבה שתשחרר אותם מרוח הרפאים של חמדת, כי היא תשכין שקט בתוכם.
הרבה כל כך נכתב על נשיאת עדות ועל כוחה המוסרי המרפא, אבל פול די הוא אחד הביטויים הספרותיים הכי נעלים שלה: "סת', אם אני כאן איתך, עם דנבר", הוא אומר לה את הדברים הבלתי נשכחים, "את יכולה להיכנס לאן שאת רוצה. לקפוץ, אם את רוצה, כי אני אתפוס אותך, ילדה. אני אתפוס אותך לפני שתיפלי. תיכנסי כמה שיותר עמוק, אני אחזיק אותך בקרסוליים. אדאג שתצאי החוצה".