סופר אורח: "בלי עשיית סרטים חיי הם חסרי טעם"

לב הסיפור: ראיונות לרגל צאת סרטו האחרון "כאב ותהילה", ניסה הבמאי המהולל פדרו אלמודובר להכחיש שהסרט הוא אוטו־פיקשן, כלומר שהוא ביוגרפיה יצירתית. "בלי עשיית סרטים חיי הם חסרי טעם", אומר סלבדור מאלו, הבמאי המדוכא בסרט, שאפילו שערותיו האפורות מעוצבות בדומה לתספורתו של הבמאי. האם בלי עשיית סרטים גם חייו של אלמודובר יאבדו מטעמם? כן, בוודאי, הוא אינו יכול להתכחש לזה. "אני תלוי בזה לגמרי", הוא אמר לקסאן ברוקס מה"גרדיאן". "זו התמכרות, הצורך לספר סיפורים. אם בכלל, יחסי עם סרטים נעשו מתוחים יותר, בעייתיים יותר, כי תמיד קיימת השאלה הזו: מתי זמני יגיע? האם זה יהיה סרטי האחרון?".
 

את סלבדור מאלו, בן דמותו של הבמאי - או שלא, העניין עדיין לא הוכרע - מגלם אנטוניו בנדרס, שהשיק את הקריירה שלו בסרטיו המוקדמים של אלמודובר, הפך לשחקן בינלאומי ו"נטש" את הבמאי הפגוע לטובת קריירה הוליוודית שהביאה איתה אומנם הישגים כלכליים, אבל כישלונות משחקיים. בעלילת הסרט החדש הנוטש הוא דווקא הבמאי. מאלו והשחקן שלו, ששיחק בסרטו הישן, "טעם", לא דיברו 30 שנה מאז צאת הסרט כי הבמאי חשב שאלברטו קריספו (אסייר אטקסאנדיה) ביצע את תפקידו בניגוד לכוונתו, ומאז התנכר אליו. עכשיו, כשסינמטק מדריד רוצה לערוך הקרנה חגיגית של הסרט המשוחזר בהשתתפותו, מאלו מחליט שהגיע הזמן לתיקון. הוא מגיע לביתו של אלברטו, שחייו המקצועיים בזבל והוא מכור שנים רבות לסמים וזה גם עיסוקו העיקרי, ומתנסה בהרואין. כמו רבים אחרים, מאלו מתמכר מאותה פעם ראשונה. 

 

"אני תלוי בזה לגמרי", אומר אלמודובר על עשיית סרטים. התמכרות היא מרכיב מרכזי בסרט, אבל יש לה שתי משמעויות שונות. הראשונה היא כמובן סוג של מטאפורה לצורך הנואש של הבמאי (איזה מהם?) לספר סיפור, אבל גם האופן שבו ההרואין מטביע את עצמו בתודעה כזיכרון. והסרט, כמו סרטיו האחרים של אלמודובר, אם כי באופן נחרץ יותר הפעם, נע בין שני צירי זמן: בין ילדותו של הבמאי בכפר עני והתעוררותו המינית הראשונה, שגם היא טעונה בסמליות מרתקת, ובין ההווה שבו הבמאי המבוגר רצוץ מכאב גב המשתק את יכולתו לעשות סרטים ומותיר את חייו חסרי טעם.
 

התמונה הראשונה של הסרט היא כל מה שנפלא ומלודרמטי עד לנשגב בסרטיו של אלמודובר. אמו של סלבדור הילד (פנלופה קרוז) כובסת יחד עם חברותיה את כבסיהן בנהר. הן מדברות ומצחקקות, ואז, כשהן פורשות את הכבסים לייבוש, הן פותחות בשירה ההולכת ונעשית פרועה ונמרצת. התמונה שרודפת את הסצינה האנרגטית והקצבית הזו היא של האם וסלבדור בן ה־9 מתארגנים לשינה בתחנת רכבת כי נפלה מריבה בינה לבין אמו של בעלה, והיא אינה מוכנה שיפגעו בכבודה גם במחיר של שינה בחוץ. גם סלבדור מתוודע לגאווה של אמו וגם הצופה מבין שאישה זו תהיה דומיננטית מאוד בחיי בנה. 
 

ואכן, אביו כמעט חסר משמעות. הוא מוצא עבודת דחק באזור פארטנה, והמשפחה עוברת לגור במערה כמו חסרי מזל אחרים. כדי להאיר את המערה ולהפוך אותה למקום מגורים ביתי ויפה, עושה אמו עסקת חליפין עם פועל חסר השכלה: בנה ילמד אותו קרוא וכתוב, והוא יסייד את הקירות ויתקין מטבח ומקלחת.
 

גם אם הוא עדיין בשלב החביון, סלבדור סוקר בעניין מיוחד את גופו העירום של הפועל כשהוא מעמיד גיגית ומתקלח באמצע החדר. גם הפועל סקרן לגבי הילד/מורה שלו, והוא מצייר אקוורל לירי של הילד יושב בראש מורכן. העניין ההדדי שונה: הפועל לא חש משיכה מינית אל הילד וגם הילד עצמו עדיין חסר דחפים מיניים, אבל הקשר הזה שנקשר בין השניים הוא ציר מרכזי בנפשו של סלבדור, וכשהציור שב ומתגלגל לחייו שנים רבות אחר כך, הקשר בין העבר לבין ההווה, כלומר המעמד של הזיכרון בחייהם וביצירתם של שני הבמאים, אלמודובר ובן דמותו, מתגלה במלואו; דומה שהם אומרים שאף אחד לא חי על ציר ליניארי של זמן, אלא בכמה צירים שונים ובו־זמניים. לזיכרון יש מעמד של הווה, וכשהוא משתלט וגובר על המציאות המיידית, הוא חזק ממנה. הוא חורץ גורלות.

 

"התרגלתי לא להזדקק לאנשים אחרים", אומר אלמודובר בראיון. "נתתי להם ללכת. חתכתי אותם. אני מניח שאוכל להשיב אותם אלי אם ארצה. אבל אני זקוק לתמריץ. אני צריך סיבה". גם סלבדור חי בבדידות. יש לו עוזרת, יש לו את אמו עד למותה, ועכשיו יש לו את אלברטו עם אספקת ההרואין הקבועה.

אבל אלברטו רוצה לעשות משהו בחייו. הוא רוצה להעלות מונודרמה שהוא ישחק בה בתיאטרון שדה. לשם כך הוא משכנע את סלבדור לתת לו סיפור שכתב ולא התכוון לעשות איתו דבר, זיכרון. אחת התמונות המרגשות בסרט, שבו רגעים רבים המרעידים את הלב, היא התקריב על פניו של גבר היושב בקהל ומקשיב למונולוג שכתב סלבדור על אהבת חייו, שהיה גם הוא מכור להרואין, וכל הניסיונות להצילו מפני עצמו כשלו. בשעה שדמעות מתגלגלות על פניו, כשהוא מאזין לווידוי האישי שגם הוא עוסק בהתמכרות ובאובדן, ברור לכל שהוא המאהב שעליו מדובר. שמו פדריקו, ועכשיו מסתבר שהוא היגר לארגנטינה והקים משפחה ושסלבדור היה הגבר הראשון והאחרון בחייו. הוא דופק על דלתו, והמפגש בין שני הגברים, המאהבים לשעבר, הוא מאופק ועדין, אך מתפוצץ מרגש מהוסה.
 

הבית שבו מתגורר סלבדור במדריד, על צבעיו החזקים ואוסף עבודות האומנות העשיר שלו, הוא ביתו של הבמאי. כלומר, של אלמודובר. אז מה פשר המאמץ הגדול שהוא משקיע, מאז יצא הסרט, כדי להכחיש שהסרט בנוי על יסודות אוטוביוגרפיים איתנים? אולי ההרגל להסתתר הוא תשובה הגיונית. לאמו בסרט אומר סלבדור על מיטת חוליה: "אני מצטער שלא הייתי הילד שרצית". אלמודובר מספר שכשכתב את הסצינה הזאת, פרץ בבכי. זה נורא להיות אכזבה להוריך, זה מעצב משהו יסודי במבנה הפנימי שלך, והבדידות שאליה דחף אלמודובר את חייו, ובתוכה שקוע גם סלבדור, היא בדידותו של הדחוי, זה שאפילו בשביל הוריו אינו מתאים, לא יוצלח.
 

אבל זו העמדה הראשונית, הבסיסית ביותר, של האדם היוצר. במובן זה "כאב ותהילה" משקף לא רק את חייו של אלמודובר, אלא את חייו של כל יוצר. לגילוי ולחשיפה יש חלק חשוב והם צורך מרכזי, אבל גם להסתתרות. וצריך להבין את הדרך העקיפה שבה יוצר מדבר על עצמו ועל חייו. הסימטריה שעושים המבקרים ועושה העיתונות היא מוטעית וחונקת את הנשמה של היצירה. 
 

"אני לא אוהבת את כל האוטו־פיקשן הזה", אומרת אמו של סלבדור, ספק באמת ספק מתוך הזיה של הבמאי. והעיסוק באוטו־פיקשן ערני מאוד לאחרונה. סדרות הצילומים של סופי קאל, הפרויקטים הגדולים כמו סדרת הספרים של קרל אובה קנאוסגורד או של אלנה פרנטה (הכותבת מכחישה כמובן את הממד הביוגרפי), וספרים שיצאו לאחרונה בארץ, בהם גם ספרי החדש "לא העזנו לדעת" וסרטו של אלמודובר, מציבים את השאלה איזה מקום יש לדמיון בתוך הסיפור הביוגרפי.
 

אלמודובר תוהה אם חייו, ובהם הקריירה שלו, יקבלו איזה מובן ופשר אי־פעם. "אם הייתי יכול להסתכל לפנים (כילד - א"ל) ולראות את עצמי עכשיו, אני לא חושב שדעתי על עצמי הייתה טובה. לא הייתי אוהב את האדם שהפכתי להיות. הייתי מסתכל וחושב: "מי זה האיש הזקן והבודד הזה?". גם סלבדור היה ודאי אומר דברים דומים. אבל בניגוד לאלמודובר, הוא חוזר ליצור בזכות קובץ אישי שהוא זנח במחשב שלו, "התשוקה הראשונה", שמזכיר בשמו את "חוק התשוקה" שגם בו שיחק אנטוניו בנדרס. הפיוס של סלבדור עם השחקן של סרטו ועם הסרט עצמו, והחזרה של אלמודובר ליסודות של סרטו המוקדם, גם הוא סרט על במאי, מאפשר לו לערוך מסע חזרה אל יסודות יצירתו ולתקן משהו בקלקולים של הגרסה הצעירה והמשתוקקת שלו.
 

העצב העמוק בעיניו של בנדרס מהדהד את העצב ששוכן כיום בעיניו של אלמודובר. אשמה ובושה ותחושת כישלון מפעפעות מתחת לסיפור, נכון יותר תחת שני הסיפורים. הכישלון בכך שלא היה הילד שהוריו רצו, הכישלון בכך שלא היה האדם שחבריו ומאהביו רצו, ולבסוף ההכרה בכך שטורפנותה המעכלת של היצירה לא נותנת דבר בתמורה. היא מרוששת אותך מכל הנכסים האפשריים: אהבה, ילדים, משפחה, אבל לא מארחת לך חברה כשאתה זרוק על המיטה בדירתך היקרה בלב מדריד, כל גופך כואב ומייסר אותך, וזיכרונות שוטפים אותך עד שאתה טובע ואינך.