שעות אחרי הצהריים של מילה בת ה־11, גיבורת ספרה של הגר ינאי, "מילה וחוטפי החלומות", עמוסות חוגים ומטלות. לוח הפעילויות היומי התלוי בחדרה מזכיר לה שעליה למהר מחוג טריגונומטריה ידידותית לנוער לחוג סטארט־אפ ליזמים צעירים. ילדותה נשדדת בידי הוריה ובמיוחד בידי אמה המאמצת, שמנהלת מרכז לחוגים איכותיים לילדים מצטיינים ונחושה להפוך גם את בתה ליעילה ומועילה. לא פלא שמילה מותשת ומתוסכלת, ממש כמבוגרת, ומייחלת שכפילתה תמלא את כל חובותיה המשמימות, בעוד היא תעביר את זמנה בנעימים.
מודעה שמופיעה על מסך המחשב מציעה לה כפילה אנדרואידית, המתוכנתת להיראות ולהתנהג בדיוק כמוה. הכפילה אכן נשלחת לביתה, הולכת במקומה לבית הספר ונחפזת במקומה לחוגים אחרי הצהריים. אלא שכל שחרור תובע מחיר, וגם בספר קם הגולם המתוחכם על יוצרו, ומילה נאלצת לעזוב את ביתה, להצטרף לחבורת ילדי פרא ולהימלט ממדען סיני גאון שחוטף את חלומותיהם של ילדים.
כבר ב־1982 טען חוקר התרבות האמריקאי ניל פוסטמן בספרו "אובדן הילדות" שאמצעי התקשורת החדשניים והמהפכניים גורמים לגירוש הילדות, אחרי שהילדות כיכבה מאה שנים כגיבורת תרבות המערב. לטענתו, הטלוויזיה המסחרית, רבת הערוצים, גורמת לטשטוש הגבולות בין ילדים ומבוגרים ולמיזוג הטעמים והסגנונות שלהם.
אף ש"מילה וחוטפי החלומות" הוא ספר סוחף, שזור בהומור ומיועד לילדים, כוחו טמון במחשבה הפילוסופית הרצינית שהוא מעורר בנושא חינוך וטכנולוגיה. מצד אחד, המכשירים האלקטרוניים והטלפונים החכמים שהילדים חמושים בהם הופכים אותם לאנשים קטנים, בעלי ידע ומיומנויות, ואת המבוגרים לבעלי תחושת שליטה (יש שיאמרו מדומה) על צעדיהם. מצד שני, הספר מבכה את אובדן הילדות, זו שהפכה להיות כה נדירה, עד שמדענים צריכים לחטוף ולזקק את חלומותיהם של ילדיהם שנעשו יקרי המציאות.
אחד הרגעים היפים בספר מתרחש כשמילה מתבוננת בכפילתה, הזהה לה בכל. המבט העמוק מוביל אותה לתובנה הפנימית שאיבדה את ילדותה: "מילה הציצה החוצה בילדה שבאה מולם, בשערה הנקי והמסורק בקפידה, בעיני הדבש הנעוצות במדרכה, בהבעת הפנים הרצינית והממוקדת. אני לא נראית שמחה, חשבה. אני אפילו לא נראית כמו ילדה. אני נראית מבוגרת. לא, אני נראית זקנה" (עמ' 105).