קו פרשת המים

אם תשאלו כמעט כל אחד שעבר את גיל 40, הוא יגיד לכם שההפתעה הגדולה ביותר בחייו הייתה כשגילה שמפה לשם, בלי שהבחין בכך, הוא התבגר. אני אפילו מכירה אנשים שרגע ההבנה הזה קפא על פניהם כמו בתאונה ונותר שם בהבעת קבע של הפתעה. ולא, זה איננו תוצר של בוטוקס או התערבות כירורגית, אלא תערובת של פחד ועלבון. ומכיוון שבסיפור הזה שאני מספרת לכם אנחנו על הרכבת לוונציה, ואני בשנות ה־20 לחיי, אנצל זאת לצורכי מטפורה מיידיים ואומר כי הנסיעה עצמה, כלומר התנועה הבלתי מורגשת ממקום למקום, אינה חושפת את האינפורמציה הממתינה על הרציף בכל אחת מן התחנות, והיא שכל הנוסעים ניצבים על ספו של משהו די מזוויע: "יום אחד אמרתי לעצמי: אני בת ארבעים! עד שהתאוששתי מההלם כבר הייתי בת חמישים. התדהמה שהשתלטה עלי אז עדיין לא עזבה אותי... כדי להשתכנע בזה אני צריכה לעמוד מול פני במראה. כשהייתי בת ארבעים חשבתי: 'בעומק המראה הזקנה צופה בי וממתינה לי; יום אחד, וזה בלתי נמנע, היא תשיג אותי'. ובכן, היא השיגה אותי עכשיו".

כך ישבתי אז עם הגב נגד כיוון הנסיעה, עיוורת כליל לסמליות, וספר הזיכרונות של סימון דה בובואר "כורח הנסיבות", על ברכי. מולי חבטה בתי המשועממת בנחיל זבובים שהגיח מפחית נטושה של פנטה והתקיף שאריות של כריך. עד לאותו הרגע, ולמען האמת גם שנים לאחריו, ההתבגרות נראתה לי הזנחה פושעת והזקנה פאשלה קולוסאלית - מחדל של אנשים, נשים במיוחד, חלשים, ששכחו לעמוד על המשמר, ופתאום קפץ על פרצופן הדבר הבלוי הזה, ונדבק אליו. הייתי די בטוחה שלי זה לא יקרה, אבל, התברר לי עכשיו, גם סימון חשבה כך פעם, והנה, מה רבה הייתה הפתעתה!

יצאנו מתחנת הרכבת סנטה לוצ'יה אל המראה הבלתי נתפס של הגרנד קנאל והוואפורטו המשייטות עליה והנוסעים המתגודדים על סיפונן ומנופפים לנו, שֶגֶר התיירים ההמום הנפלט זה עתה על המדרגות לשלום. אני מבקשת להתעכב עוד קצת על הרגע ההוא שבו הייתי צעירה נצחית, ופיסת המידע הזו על מה שצופן לי העתיד ננעצה בראשי כמו גליד קרח, ומתוך דפיו של הספר יצא והלך לקראתי דיוקני, שלבש את הפנים שאני לובשת ברגע זה ממש, כשאני בת גילה של דה בובואר מוכת התדהמה.

אין תעלות נסתרות

לפני כמה ימים התקשר אליי ידידי הסופר ואמר לי שהוא נוסע לוונציה כי הוזמן לשאת הרצאה באוניברסיטה המקומית, ומיד התחילה קדחת העיר הזו להתפשט בתוכי. בחופשות החגים, כשמזג האוויר נוח והביאנלה לאומנות עדיין עומדת על מכונה, זה הזמן האידיאלי לבקר בעיר.

הייתי פעמים רבות בוונציה מאז אותה נסיעה ראשונה, והיא תמיד משמחת אותי בבוקר, מתישה אותי אחר הצהריים ומעבירה אותי על דעתי בערב. לפני כמה שנים נסענו מוויצ'נזה לארוחת ערב בוונציה. האוכל היה בעייתי, בן זוגי לא אוכל דגים, והטבח אלתר לו משהו שכוסה בשכבה עבה של רוטב סמיך, טקטיקה שחייבים להיות חשדנים לגביה. אבל ישבנו על גדות התעלה וצפינו בסירות המשייטות בה לעת הדמדומים, ולבנו עלה על גדותיו.

ונציה, הבנויה כולה על מים, היא תהלוכה אינסופית של השתקפויות, הדים ובבואות. גן עדן נרקיסיסטי, שמחזק את אהבתה של העיר ואנשיה להכפלות. "כשהוונציאנים יוצאים לשוטט בערב, הם לא מתחמקים מפיאצה סן מרקו כמו אנשי רומא עם ויה ונטו. הוונציאנים הולכים לראות תיירים, והתיירים מסתכלים עליהם חזרה", כותבת הסופרת מרי מקארתי. "בניגוד לאמונה הפופולרית, אין תעלות נסתרות שבהן תייר לא יפגוש את עצמו בבן דמותו החמוש במצלמה, חוצה לקראתו את הגשר".

בכל הפעמים הרבות שהייתי בעיר זינקה פתאום השתקפותי משום מקום וכפתה עליי למדוד כיצד הזמן שחלף התנחל בתוך גופי בלי שתינתן לי ההזדמנות לשפר דבר. גם באותו הערב, אחרי בקבוק קיאנטי, חיפשתי ומצאתי את עצמי שקועה במים, מחזירה לי מבט.

כשסיימנו לאכול, נשארנו לישון בעיר. במלון עוד שתינו כוסית גרפה, ואל המיטה כבר הזדחלנו בשאריות הערנות האחרונות. למחרת, אחרי שינה טובה וצלוחית עמוקה של קפה בחלב, הארתי פנים לפניי שניבטו בי מהראי נלהבים והתכוננתי לביקור במנזר באי ג׳ודקה. היה חם מאוד באותו יום, ואני עמדתי על הרציף שהתנדנד על המים כששתי הוואפורטו התמלאו ונסעו בלעדיי. בסופו של דבר עליתי על אוטובוס המים השלישי וירדתי בחזית כנסיית הרדנטורה, הבזיליקה שתכנן גאון אדריכלי הרנסנס אנדראה פלדיו ונבנתה כדי להציל את תושבי העיר ממגיפת הדבר שפרצה בה בקיץ 1575, וממנה שאב תומאס מאן את השראתו לנובלה המורבידית שהביאה אותי אל העיר בפעם הראשונה.

בין עבר לעתיד

אל המנזר נכנסתי משער צדדי קטן, שלידו נקבע מתקן ונציאני לעצירת עליית המים במקרה של "אקווה אלטה". ג'וליו, המארח שלי, הפך לנזיר פרנציסקני בגיל 18, והכנסייה שלחה אותו ללמוד עברית וערבית באוניברסיטה של ונציה במחלקה ללימוד שפות שמיות. הוא אומנם לא מדבר עברית, אבל לקרוא הוא יודע, וכבר ברגע הראשון, כהוכחה לכך, מסר לי בקצרה את תולדות חיי כפי שהן כתובות בוויקיפדיה, מרוצה מעצמו עד מאוד.

מעל מכנסי ג'ינס וחולצה משובצת הוא עטה על גופו את הגלימה החומה של מסדר הקפוצ'ינים עם הברדס, הקשורה למותניים בחבל ונשרכת על מרצפות האבן במסדרונות האפלוליים אל חדר האוכל של הנזירים; מזכיר הכלאה מעודנת של "שם הוורד" ופורנו רך המתרחש בימי הביניים.

בדרכנו אל הספרייה עברנו בחצר פנימית, וג'וליו הציג בפניי עץ זית מוכה ברק ואומלל למראה שהיה בן 300 שנה. קודם שיצאנו לגן ג'וליו הראה לי לבקשתי את חדרו. אני מניחה שרבים חשים כפי שחשתי בצינוק הקטן והחשוף, שכלל מיטה וארון והדיף ניחוח דק של טחב, ובו עברו עליו ימיו ובעיקר לילותיו - "למען תהיו בנים לאביכם שבשמיים" (הבשורה על פי מתי) - שזה בזבוז נורא של חיים, כלכלת הקרבה אינסופית המתנהלת על פי אותה שגרה מונוטונית, תוך מאבק חסר סיכוי ברצונותיו הגחמניים של הגוף, כשמעבר לתעלה הגדולה מנצנצת העיר שבה נכלא קזנובה בעוון חילול הקודש, כמו פארק שעשועים של תאווה פרועה וניאוף. ג'וליו, שניחש בלי קושי מה עבר בראשי, הסתכל עליי בחיוך, ואני בושתי. רק נזיר זקן שהציץ פנימה ובירך אותנו לשלום, הציל אותי מהמבוכה.

ליד החומה האחורית של המנזר, בגן רחב ידיים עם גינת ירק, נעצרנו. לעינינו נגלה הים הפתוח, וההשפעה של המראה הזה עליי דמתה ל... ובכן, תשכחו מלהגיד על מהלומות היופי שוונציה הולמת במבקריה דבר חדש שלא נאמר כבר מיליון פעמים קודם. אין טעם לנסות להיות מתוחכם או מקורי ולחפש ביטויים ודימויים רעננים. זה אחד מגילוייה המקסימים של העיר, וכולם כבר תרמו למאמץ: היא מאגית, לדעת ז'ורז' סאנד; עוברת את גבולות הדמיון הפרוע ביותר, כפי שקבע בהתרגשות צ'רלס דיקנס; אשליה, כפי שהכריז רישאר ארנה; ואין דומה לה, כפי שאמר עליה גתה. בבוא הזמן את נכנעת ל"מרומם נפש", "מרהיב", אפילו ל"מצודד". אני בוחרת ב"עוצר נשימה", וכך ככל הנראה חשבו גם היזמים שבנו מלון חמישה כוכבים על אי קטן, ישר מול החומה.

בצהריים ג'וליו הוריד את הגלימה, ואנחנו עלינו על הוואפורטו וחזרנו לססטירה קאנארג'יו. קנינו גרניטה בטעם שקדים ברשת גרום, וישבנו על אדן חלון של חנות מול חנות ירקות נודדת על סירה, יונקים בעצלתיים את המשקה. אז, כמו במענה מאוחר לתהיותיי, ג'וליו סיפר לי כי לפני חמש שנים התאהב בבחורה צעירה מאוד, בת 18, והפר את נדר הפרישות. אחרי שנה התוודה, נסלח לו, הוא המשיך בחייו כנזיר, והבחורה התחתנה מאז עם מישהו אחר. "מי יודע", הוא אמר כשנפרדנו.

"אם יוחלט אי־פעם מהי הסוגה של העולם", כותב יוסף ברודסקי, "אין ספק שהמים יהיו סימן ההיכר הסגנוני העיקרי שלה".

בוונציה הולכת ההתמצאות המרחבית לאיבוד, והעבר והעתיד מצויים בדיאלקטיקה תמידית. המסעות שלי אליה הם אל הקיום הבו־זמני, אל בבואתי המפוזרת בין 118 איים, לצד דיוקנאותיהם המטושטשים של נפוליאון והנרי ג'יימס, גלילאו גלילי וז'ורז' סאנד, סימון דה בובואר וסארטר, תיירים יפנים, סטרווינסקי ופלדיו, מקבצי נדבות ומאוכזבי אהבות; כולם שקועים בתוך המים המתוקים של התעלות והמים המלוחים של האדריאטי כמו תצלומים חלביים השרויים בנוזל מפתח, ב"זמן שהוא מים" ובו ארוגים בנוסף לעבר גם ביקורי הבא בעיר, אוניות הקרוז והנוסעים שיציפו אותה בעוד כמה חודשים, והגל בגובה שמונה מטרים שיציף את פיאצה סן מרקו ויטביע תחתיו בניינים ורחובות שזה כבר עברו לבעלותם של אוליגרכים חמדנים. אבל לפני שזה יקרה, סעו לוונציה, סעו לוונציה.