אתם, קוראיי הוותיקים, מכירים כבר את איצ'ה פינקלמן, שכננו הקשיש, דלת מול דלת, בימי ילדותי בתל אביב. כבר סיפרתי לכם על עלילותיו ועלילותינו, ילדי בניין המגורים המשותף, בחג הסוכות, בליל החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית וביום העצמאות הראשון. עכשיו אנו מגיעים ליום הקדוש מכולם, יום הכיפורים, וזה באמת "חתיכת סיפור".
איצ'ה דנן, איש נמוך קומה ומוצק היה, שקט בצאתו ובבואו, אבל הקולות שחילץ מגרונו בעת הצורך היו כקול רעם אדיר בליל סער. "עת הצורך" הייתה בדרך כלל כשרב עם אשתו הניה. אז היה קולו מזעזע את הבניין כולו עד שנעו אמות הסיפים. מאידך, כשזימר את זמירות השבת, עשה זאת בשובה ובנחת, בקול נעים ומלטף ובלי אף קצה קצהו של זיוף. היינו, הילדים, נצמדים לא פעם לדלת ביתו כדי לא להחמיץ אף צליל או סלסול.
יכולתו הווקאלית עשתה אותו גם לבעל תפילה, חזן מבוקש בבית הכנסת בשכונה. כמעט בכל שבת ויום טוב היה שליח ציבור באחת התפילות, משורר את המנגינות המסורתיות ומוסיף עליהן מדי פעם גם חדשות. לא כולם אהבו את זה, אבל הוא אהב מאוד.
לשיאו היה מגיע בימים הנוראים, ושיא השיאים הייתה תפילת "כל נדרי" של ליל יום כיפור. הייתה לו חזקה על תפילה זו, ואיש לא העז שנים לערער עליה ולהוציאה מידו. ואף שיש לתפילה הפותחת את היום הקדוש ביותר מנגינה קבועה זה דורות, חודרת ללב ומרטיטה, אשר הייתה שגורה בפיו, היה איצ'ה מתחיל בחזרות למופע השנתי שלו כבר חודש לפני יום כיפור, כשהוא מנסה לשלב פה ושם וריאציות קוליות חדשות - וכל הבניין שומע ואף מאזין. ושוב, לא כל הדיירים אהבו את זה, אבל הוא אהב מאוד.
"כל נדרי", צריך לומר, היא מעין תפילה שהציבוה בתחילת תפילות יום הכיפורים ומטרתה לשחרר את האדם ערב יום הדין הנורא מנדרים, משבועות ומהתחייבויות למיניהן שנטל על עצמו ולא קיים, וגם מכאלה שהוא עתיד ליטול בשנה הבאה - וכך ייכנס נקי וזך ליום הדין. התפילה כתובה ארמית ונאמרת על ידי החזן שלוש פעמים, בזו אחר זו. הוא אף מקדים לה הודעה שגם היא באה לנקות את קהל המתפללים, וזה לשונה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".
"עניינים פרוצדורליים", הגדיר פעם מישהו את "כל נדרי" ואת הודעת החזן קודם תחילת התפילה, שעוד תשחק תפקיד בסיפורנו זה, ובכל זאת, דווקא הם, בהיותם הפותחים את תפילות היום הקדוש, מושכים את הקהל הרב ביותר לבית הכנסת בליל יום כיפור.
הסיפור שלנו מתחיל בעובדה המצערת שאיצ'ה, ככל האדם, הלך והזקין ואיתו גם קולו. קצת צרידות, קצת חריקות, קצת קוצר נשימה, אפילו זיוף פה ושם. בקיצור, זה כבר לא זה. חגי תשרי עמדו בפתח, ובמרכזם יום הכיפורים. איצ'ה היה בעיצומן של החזרות הביתיות לתפילה, בעוד הגבאים מתלבטים בשאלה כיצד מודיעים לו שהגיעה שעתו לפרוש מהובלת תפילת "כל נדרי".
למען האמת, כבר שנתיים־שלוש הם מתחבטים בשאלה זו, ואיש מהם אינו מוכן ליטול על עצמו את תפקיד המבשר רע ולהודיע לאיצ'ה כי הגיע השעה שצעיר צלול קול ממנו יחליפו בתפילת "כל נדרי". "זה עלול להרוג אותו", אמרו זה לזה ונרתעו מהמשימה. אלא שבשנה שבה מתחולל סיפורנו, אי שם בשנותיה הראשונות של המדינה, נבחר יוסקה, מהדור הצעיר יותר של המתפללים, לראש הגבאים וליו"ר הנהלת בית הכנסת, והוא הודיע חד וחלק: אני אדבר איתו.
אמר ועשה. ערב אחד, כשבועיים לפני יום הכיפורים, כשנפגשו בתפילת מעריב של חול, ביקש יוסקה מאיצ'ה להישאר לאחר התפילה כי הוא רוצה לשוחח איתו בעניין כלשהו. איצ'ה נענה ברצון ולא העלה בדעתו במה מדובר.
יוסקה היה תעשיין אמיד, אדם תקיף וכריזמטי, חבר ולוחם באחת המחתרות לפני קום המדינה. מנהיג מטבעו היה, כזה שאינו רגיל שאנשים כפופים לו אינם עושים את דברו. גם את בית הכנסת הנהיג ביד רמה. וכך, אחרי כמה מילות נימוס, הודיע לאיצ'ה שהוחלט שהשנה לא הוא יעבור לפני התיבה בתפילת "כל נדרי", אלא חזן צעיר, בוגר להקת צבאית כלשהי, יתפוס את מקומו. "צריך לגוון ולחדש", הסביר לו.
בתחילה נעתקו המילים מפי החזן הוותיק. הוא האדים ונשם־נשף בקול, כשהוא מביט בפני יוסקה במבט מבולבל, כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו. "לא הבנתי", פלט לבסוף, "אתה מתכוון שאיזה צוציק מאיזו להקה צבאית יחזן אצלנו את 'כל נדרי' במקומי?". "בדיוק כך", השיב יוסקה, "אני רואה שהבנת טוב מאוד. תוכל, אם תואיל, להיות חזן בתפילת שחרית של יום כיפור".
איצ'ה עצם את עיניו, נאנח עמוקות והתחיל לנענע את ראשו מצד אל צד. לפתע הכה בכוח בשולחן שהיה ביניהם ושאג: "לא יקום ולא יהיה. אתה רוצה לזרוק אותי לזבל כאשפה שאין בה עוד צורך. לא אתן לך. אני דורש שייערך משאל בין המתפללים הקבועים של בית הכנסת, אם הם מסכימים להדחתי".
"שום משאל ושום הדחה", אמר יוסקה בתקיפות שקטה. "אנחנו, הגבאים הנבחרים בידי הציבור, הננו בעלי הסמכות למנות את בעלי התפילה - וכך קבענו פה אחד". איצ'ה התרומם ממקומו והיה נראה שהוא הולך להכות את ראש הגבאים. "חוצפנים עזי פנים!", צווח. "אני בבית הכנסת הזה עוד מזמן שאתה ושכמותך הייתם בגן הילדים. אתה עוד תראה אילו כוחות יש בי". הסתובב, ירק על הרצפה לכיוונו של יוסקה ויצא את בית הכנסת.
בשבת שלאחר מכן לא הופיע איצ'ה בבית הכנסת שלו והלך להתפלל בבית כנסת אחר שהיה בשכונה. קיבלוהו שם במאור פנים ובשמחה וגם בפליאה: מה אתה עושה אצלנו? "סתם, צריך להתאוורר קצת", השיב. אבל הגבאי, חברו משכבר הימים המכירו היטב, לא קנה את הצורך שלו באוויר. הוא דחק אותו לאחת הפינות ושאל בתוקף: מה קרה? איצ'ה סיפר לו על נישולו מתפילת "כל נדרי" ופרץ בבכי רוטט. הגבאי נבהל ומשך אותו החוצה מבעד לדלת צדדית, כדי להרגיעו. הוא הציע לו לעבור לפני התיבה עכשיו, בקבלת שבת, אך איצ'ה דחה אותו באומרו: "לא אעמוד בכך. זה יהיה מעין זכר לחורבן".
איצ'ה המשיך לבקר בבית הכנסת האחר מדי יום. גם בליל יום הכיפורים כעבור שבוע נעדר מבית הכנסת הקבוע שלו. לא היה מסוגל לשמוע את "הצוציק מהלהקה הצבאית" יורש אותו. לעומתו, רעייתו הניה החליטה ללכת דווקא לבית הכנסת שהיא רגילה בו זה שנים. הלכה ומזימת נקם בלבה.
היא נצמדה למחיצה הדקה שרובה וילון, שנמתח בין עזרת הנשים לזו של הגברים, וכשפתח ה"צוציק מהלהקה" בקולו הצלול להפליא ב"על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", פרצה הניה בזעקות אימים כלפיו: "אתה בעצמך עבריין! אתה גזלן! גזלת מבעלי את ה'כל נדרי' שלו! רד מיד מהבמה! עוף מפה!".
ועד שהחזן או מישהו מהקהל התעשת, פרצה הניה לעזרת הגברים ונעל בידה. היא הסתערה בצעקות לעבר במת החזן כהולכת להכותו. החזן הצעיר נמלט על נפש, וכמה מהמתפללים התייצבו בדרכה לבלום אותה. לפתע התמוטטה, קרסה ארצה ואיבדה את הכרתה. רופא ואחות שהיו בקהל טיפלו בה בחדר צדדי, ואחד המתפללים רץ לביתו הסמוך לבית הכנסת והזעיק משם את אנשי מד"א, שהעבירו אותה כשהיא חסרת הכרה לבית החולים. שם אבחנו ששברה את עצם הירך והיא הוכנסה מיד לניתוח.
איצ'ה לא ידע דבר מכל זה. כששב לביתו מהתפילה בבית הכנסת האחר הופתע למצוא שניים ממתפללי בית הכנסת הוותיק שלו, בהם הרופא, ממתינים לו בפתח הבית. "מה קרה?", צעק - והם סיפרו לו. "אני הולך לבית החולים", אמר והתחיל לצעוד במרץ.
לא נאריך ונספר לכם שהניה נותרה נכה הנזקקת דרך קבע לכיסא גלגלים. איצ'ה נכנס לדיכאון ודעתו קצת השתבשה עליו, והאסון הנוסף שאירע לפתע הכה בו סופית. זה קרה - כמה סמלי - ביום הכיפורים של השנה הבאה, ואנו חוזרים בזה לראש הגבאים של בית הכנסת הקודם של איצ'ה הלא הוא יוסקה, האיש והאוטוריטה.
בהפסקה שבין תפילת מוסף לתפילת מנחה באותו יום כיפור, הלך יוסקה עם רעייתו לנוח בביתם. כשהגיעו לדלת דירתם שבקומה השנייה, גילו שאין להם מפתח. שכחו לקחתו כשיצאו, והדלת נטרקה אחריהם וננעלה. זה כבר קרה ליוסקה כמה פעמים, והוא פנה לדירת שכניו כדי לעשות מה שעשה בעבר. הייתה לשתי הדירות מרפסת אחת ארוכה שקיר חצה אותה לרוחבה באמצעה ועשה אותה לשתי מרפסות. יוסקה היה עולה על המעקה במרפסת השכן, מחזיק בשתי ידיו בקיר החוצה ועובר למרפסת דירתו.
אלא שהפעם בגד בו הקיר. כשנאחז בו ורגליו על מעקה המרפסת, אחת מזה ואחת מזה, התנתקה לפתע מהקיר הלבנה שהייתה אחיזתו והפילה אותו יחד איתה לחצר הבית. לרוע מזלו נפל על חלק מרוצף של החצר ונחבט קשות בראשו. לרופאים בבית החולים שאליו הובהל לא נותר אלא לקבוע את מותו. כל השכונה, שהיה מוותיקיה, הוכתה בתדהמה והתעטפה באבל כבד.
למחרת, בהלוויה, עמד קהל רב סביב קברו הטרי של יוסקה. לפתע נראה מרחוק איצ'ה קרב ובא כשהוא מדדה על מקלו. כשהגיע, ניגש לבנו ולרעייתו של יוסקה, לחץ את ידם וביקש שיינתן לו לומר את תפילת אל מלא רחמים. הבן הפנה אותו לאיש חברה קדישא, שניצח על טקס הקבורה. האיש הסכים, ואז פצח איצ'ה בקול צלול וחזק, כזה שהיה לו פעם, וזעק את התפילה. כשסיים, הטיל עצמו במפתיע על תל העפר שעל הקבר, וקרא: "סלח ומחל לי רבי יוסף אם הכעסתיך או פגעתי בך". ואז פרץ בקול בכי קורע לב, כשהוא טופח בידיו על ראשו, עד ששניים מהקהל אחזו בו והעמידוהו על רגליו.
ובליל שבת שלאחר מכן, כשהקהל זימר "לכה דודי", נפתחה לפתע דלתו של בית הכנסת הוותיק המוחרם על ידי איצ'ה, והוא צעד פנימה היישר למקום מושבו הקבוע במשך שנים, שלמזלו עמד פנוי. דממה השתררה באולם התפילה, ואפילו החזן חדל מתפילתו. הגבאי הראשי נחפז אליו, לחץ ידיו בחום ואמר נרגש: "ברוך הבא, ברוך השב לביתו ולמקומו. מושבך עומד ריק מאז פרשת מאיתנו, ממתין לשובך, וכל הקהל שמח בך. ואולי תכבדנו בתפילת ליל שבת?"
"אני מודה לך", השיב איצ'ה, "אבל נדר נדרתי, כי לעולם לא אעבור עוד לפני התיבה אלא בימי הזיכרון של הוריי".