בקיבוץ, בשנים שנעלמו מעבר לסופות החול, עמד מבנה חדש על שפת הצוק. אני הולך לבית התרבות, אמר חבר לחבר, אתה בא? בבית התרבות היה רדיו שהשמיע מוזיקה קלאסית, והיו גיליונות ספורים של "למרחב", עיתון בוקר, והיו חלונות שפנו אל כל הכחולים ביריעת הים. היה עוד חדר פנימי, ללא חלונות, ששמו חדר קריאה. עמדה בו כוננית מדפים צנועה ובה עשרות ספרים ממורטטים מידיים ועיניים שחרשו בדפיהם. ס. יזהר, חנוך ברטוב, משה שמיר, דוסטוייבסקי, טולסטוי, רומן רולאן ב"קולא ברוניון" שלו, מהדורת 1950 בתרגום שלונסקי. בחדר הקריאה ישבו מעטים, שלא דיברו ביניהם ולא שאלו: מה אתה קורא. בחדר הקריאה שררה דממה מוחלטת, שהופרה בעדינות חוטי המוזיקה שנדדו מן החדר הגדול, רפרפו מעל ראשי הקוראים ושבו החוצה אל מעגל היושבים סביב מקלט הרדיו. לקריאה, כך ידעו כל החברים, נחוץ שקט. אם אחד החברים הרים קול בהערה פוליטית, שלא יכול היה לשמור בבטנו למקרא העיתון, היו האחרים מחרישים אותו ב: ששששש! תקיף. בקיבוץ, בראשית שנות ה־50, הקריאה בספר הייתה פעילות שבקדושה.
"לפני כשנתיים, בלונדון", כתב אוקטב אוזאן ב–1901, "נדונה סוגיית קץ הספרים". כבר אז חששו מסוף עידן הדפוס. אוזאן, ביבליופיל, סופר, מו"ל ועיתונאי צרפתי (1851–1931), נכח בהתוועדות של מומחי תרבות שונים, והוא הלעיג קמעה על כמה מן המלומדים באופן שבו הביא את דבריהם. במקביל, לא היסס לצטט את עצמו כשפרש באריכות את נבואת קִצם הקרוב של הספרים המודפסים. שומעיו, הוא מעיד, נדהמו ומחו, אבל בקריאת טיעוניו היום, בסוף 2019, אבחנותיו מעוררות הערכה. אוזאן ניבא שבני האדם יתעייפו מן הקריאה, עיניהם ייחלשו, ועל כן יפנו להאזנה לספרים. הפונוגרף, אמר אוזאן, מכשיר הקלטה והאזנה לצליל מוקלט (באותם ימים המצאתו בת ה־24 של אדיסון), יתפוס את מקום הספר. "אני מאמין (...) בהצלחתו של כל דבר שיפעל לטובת הבטלה והאנוכיות של האדם. המעלית הרגה את העלייה במדרגות, הפונוגרף ישמיד, קרוב לוודאי, את בית הדפוס".
האם העובדה שספרים עדיין נדפסים מפריכה את דברי הצרפתי? אולי, באופן חלקי, שהרי הארץ מתכסה באמצעים דיגיטליים מגוונים המפיצים ספרים בפלטפורמות שאין למשש או לראות אותן. אוזאן, אגב, לא ראה רע בקץ הספר המודפס. הוא ניבא שקולותיהם של קוראים מקצועיים, שחקנים, יתפסו את מקום השקט שבקריאה. בכך התעלם מחלקו ההכרחי, הפעיל, של הקורא בדממה יחידאית. לטעמי, אין לוותר על נחיצות פרשנותו הסובייקטיבית של הקורא, עצמאותו נטולת התיווך, לדעת את הטקסט לפי נטיותיו. בִּתי הספרנית סותרת את השקפתי וטוענת שספרי השמע, הצוברים פופולריות בקרב קשישים וילדים, משאירים מרחב מחיה בלתי מוגבל לדמיונו של השומע. כמי שהמילה הכתובה מדברת אליה בשפת האינסוף, אני מתקשה להכיל מיסוך של מדיום חוצץ ביני לבין העמוד המודפס. זהו, כנראה, סוג של קנאות שמרנית הנלווית לאחיזתי העיקשת בספרים הממשיים הממלאים את הבית. לבתי יש מנעד רחב משלי לאופציות גישה אל הטקסט הכתוב. מבחינה זאת היא מגשימה במקסימום את נבואתו של אוזאן באופן שהוא עצמו לא העלה בדעתו.
אוריאל קון, מו"ל הוצאת תשע נשמות, ריכז בספר שלושה טקסטים שעוסקים בעצם הקשר האינטימי שבין הקורא לספר. בדבריו הנלהבים בסוף הספר, הוא מספר על המקום שבו הוא יושב בשעת הכתיבה - הספרייה הלאומית בבואנוס איירס. אני נהנית לתאר לעצמי את השקט באולם הגדול, כל כך רחוק מכאן. קון עושה את דרכו אל הספרייה באמצעי תחבורה שונים ובכולם הוא רואה אנשים קוראים. "הספרות כנחלה", הוא כותב, "הספר כמקום מסתור או כמרחב התגלות".
קון מתאר את המפגש שלו עם כותב נוסף בספר, אלברטו מנגל, יליד בואנוס איירס (1948), שגדל בישראל. המו"ל מגדיר אותו כ"אינטלקטואל נדיר המאוהב בשפה הכתובה". בתשעת פרקי המסה של מנגל על הספר והקורא, הוא בוחן את הקשר הזה. "מהי הנאת הקריאה?", הוא שואל, "מהו אותו רגש מוזר של שיתוף עמקי לב, של מתן חוכמה, של שליטה בעולם דרך משחק מלים בלבד, של הבנה הנקנית כבמטה קסם באופן עמוק ובלתי מפוענח? (...) כקוראים יש לנו כוח מבעית ובלתי מעורער". אנחנו מרוממים ספר ומעניקים לו את הנצח, או דוחים ספר עד מחיקתו מההיסטוריה של הספרות. מנגל אינו מתיימר לרדת לחקר מורכבות יחסי הקורא והספר. הוא מודה שרב הנסתר והמשתנה, אך תמיד קיים הקסם הנושק לעיני הקוראים כולם.
קון כלל בספר סיפור מוקדם מאוד של גוסטב פלובר בן ה–16. שם הספר כשמו של הסיפור "ביבליומאניה", המתאר בעל חנות לממכר ספרים וכתבי–יד בברצלונה. האיש, המכונה נזיר, דוגר על אוצרותיו ואינו מגלה עניין במכירתם. הוא אחוז טירוף אספנים, שקוע במרדפים אחר כתבי–יד עתיקים, עד כי הוא חדל להיות אדם מן היישוב. הסביבה רואה בו משוגע המסוגל לכל מעשה אלים כדי להשיג את הספר הנחשק, בדרך כלל עותק יחיד ונדיר של כתב–יד. מדובר בתשוקה חורכת–כל, ההופכת את הנזיר לקורבן קל. זאת דרמה נסערת, עטורה בשפע מילות תיאור קיצוניות, מרתקת בעיקר משום היותה פרי ביכורים של פלובר הנער. היכרותו את נפש האדם הנסחפת ניכרת כבר בשלב מוקדם ביותר של כתיבתו.
לסבתי, יודית, לא היה עונג גדול מרגע המפנה ביומה המייגע. כל ישותה התכוונה לשעת אחר הצהריים, שבה פשטה את סינרה, חלצה את כפכפיה, ישבה בכורסה היחידה שעמדה בסלון הקטן, הניפה את כפות רגליה הדואבות אל השרפרף שממול ונטלה לידיה את התוספת של עיתון היידיש. היא הייתה אוספת נשימה עמוקה ופוצחת במלאכת התקנת דפי הספר שפורסם בהמשכים. תחילה קיפלה את עמודי העיתון הגדולים, אחר חתכה והפרידה בסכין בין דפי הקונטרסים, ולבסוף גיהצה בכף ידה את הדפים. רק אז פתחה בעמוד הראשון ושקעה בקריאה מתוך שכחה עצמית גמורה. דממה ירדה על שני חדרי הדירה הזעירה, ואני ישבתי מולה וצפיתי בשינוי הפלאי שעלה בתווי פניה. בטרם ידעתי אות מה היא, הכרתי בכוחה המאגי של הקריאה.