אורות כבים בעיר הקטנה בדרום גרמניה בלי שהתושבים יבחינו בכך. הם כבים בהדרגה, באטיות בתחילת שלטון הנאצים, 1933, ובחופזה בהמשך, לקראת נובמבר 1938. כשהחשיכה המוחלטת תיפול על העיר, לא יהיה אזרח שלא יבחין בכך, אבל אז יהיה מאוחר מדי. אריקה מאן (ילידת מינכן, 1905, נפטרה ב־1969 בציריך), בתו של הסופר תומאס מאן, הייתה אמנית רבת פעלים. המודל הסאטירי שימש אותה במדיומים השונים שבהם התבטאה. בשנים הראשונות של הרייך השלישי עדיין יכלה לקיים את קברט "מטחנת הפלפל" שיסדה במינכן, אבל מאוחר יותר גלתה לשווייץ ונדדה ברחבי העולם כדי להפיץ את האמת על המשטר הטוטליטרי של היטלר. הספר שלפנינו התפרסם תחילה (1939) בארצות הברית, בתרגום לאנגלית, ובארכיונים נותרה רק גרסה זאת. גרסת המקור אבדה.
מאן כתבה את הספר בזמן אמת, על סמך עדויות ומסמכים ועבודת תחקיר מאומצת. בסופו של דבר התקבלה יצירה בז'אנר דוקו־ספרותי, שבו כל הסיפורים מבוססים על עובדות במציאות של אותן שנות “שלום" בגרמניה. “ואז נהפכה גרמניה ל'רייך השלישי', ומאז הכול השתנה". מאן בחרה לתאר את חייהם של אזרחים פשוטים, בני גילים שונים ועיסוקים שונים, כולם גרמנים שעושים כמיטב יכולתם לשרוד את האבסורדים התכופים של המשטר החדש. רק דמות אחת באה לתוך הספר מבחוץ, דמותו של עיתונאי אמריקאי הפותח את הספר באווירה כמעט נינוחה בבית המרזח של העיר הקטנה. אותו תייר יופיע בסיפור האחרון על סיפון אונייה בדרכה מאנגליה לארצות הברית. הנאצים מפציצים את האונייה. הגרמנים הנמלטים טובעים הרחק מעירם הקטנה שאיבדה את תמימותה. אזרחיה שילמו מחירים כבדים מתוך היסח הדעת השמור לבני אדם נורמטיביים המבקשים להמשיך בשגרת חייהם.
מאן קישרה בין הסיפורים בחוליות זעירות של גורל משותף. האישה שנקרית לבית המרזח בעיצומו של ערב קר, לפני תרגול ההפצצה שהיא חייבת להשתתף בו, תופיע בהמשך בסיפור על בנה. הוא נרצח בידי אנשי אס־אה, כי בהיותו מלח השתתף בכנס של איגודי פועלים בניו יורק. הרופא שיטפל באותה אישה אל מותה הוא אותו רופא שמונה בידי רשויות הרייך אך אינו יכול להישאר אדיש נוכח עוולות המשטר. בכלא העירוני ייפגשו האיכר הצעיר שהעז להאכיל את תרנגולותיו בשעורה, למרות האיסור, כומר שסירב לתכתיבי המשטר, ובעל עסק קטן שהתפרנס היטב מהצבת שלטים ללא רישיון מטעם השלטונות. השלטים הוצבו בכניסות לכפרים ונשאו עליהם את ההצהרה: “מקום נקי מיהודים". “הכול פה מעוות, הכול מעוות ומושחת בצורה איומה ומייאשת", אומר לעצמו האיכר הצעיר כשהוא מאזין לנוכל השלטים המתלונן על המשטר.
מאן מתארת מציאות שהולכת ומתפוררת, שבה ההוראות מתחלפות ומתהפכות בתוך יום. הגרמנים מן השורה, הנערה שרוצה ללמוד, התעשיין, בעל החנות הקטנה, עורך המוסף הספרותי, רובם אזרחים צייתנים והם מאבדים אחיזה בחייהם ובעיסוקם. כולם רעבים, כולם קופאים מקור, כשהמדינה מגייסת את כל המשאבים למען הביטחון וההגנה מפני מדינות “עוינות". הנאצים הופכים את אזרחי מדינתם לקורבנות התפיסה שנחוץ להם “שטח מחיה". “השלום" אינו אלא מילים ריקות שהרמקולים שואגים בכיכרות. “אילו התלכדנו ומחינו בהתחלה", אומר לעצמו הפרופסור המנתח, “יכולנו אנחנו, המדענים הגרמנים, לעשות משהו, אין ספק שבמחאה יכולנו להשיג משהו (...) יכולנו לקום ולהתריע בפני העולם שמחוץ" לגרמניה.
מאן מקפידה לסרוק את כל תחומי החיים הנפגעים במדינה טוטליטרית. האפילוג המחכים מוסיף נדבכים אינפורמטיביים ליוזמה היצירתית הזאת ולחייה של הסופרת. בטקסט המסכם הזה מוזכר סיפור אחר שכתבה מאן באותה תקופה. נוסעת גרמנייה פוגשת ברכבת אמריקאית נוסע אמריקאי. מתפתח דיון סוער: “כאן זה לא יכול לקרות", בטוח האמריקאי. בסופו של הדיאלוג שניהם מסכימים: “אם הביטחון יישאר המטרה היחידה של העיסוק הפוליטי, לעולם לא יהיה ביטחון אמיתי, לא מבית ובעיקר לא מחוץ".
הספר מלווה באיורי קו דוממים, דימויים ברורים ויציבים של עיר מסורתית קטנה באירופה. זוהי הנגדה מבריקה לטקסטים המתארים כיליון הדרגתי של כל רקמות החיים. מאן לא עסקה בתיאור מחנות הריכוז שכבר פעלו אז, או בפירוט סבלות היהודים. היא התייחסה רק לבני העם הגרמני הנטחנים לתומם במכונה הנאצית, כל זאת בטרם הוקמו מחנות ההשמדה ותאי הגזים. ברגע ההיסטורי ההוא, ערב הפלישה לפולין, מסכם לעצמו הפרופסור שמבין כבר איפה הוא חי: “אני, שרבאך המהולל, שעדיין מצליח לפלס לי דרך בלי פגע, פחות או יותר, מה איכפת לי, למה דווקא אני צריך לדאוג לזה?".
זאת שאלה במקומה. היא מהדהדת בראשי כשאני נכנסת לחנות ספרים במתחם מסחרי הומה ורעש אלקטרוני מחריד תוקף מן הקירות. אני רוצה לקנות לחברה את הספר של אריקה מאן. הוא ניחן בעוצמה מדויקת, רלוונטית, אך בחלל החנות משתוללת מוזיקת רדיו דורסנית מהזן המונע חשיבה. אני מבקשת מהאישה שמעבר לדלפק שתנמיך את הווליום. האישה מסרבת בטענה שאסור לה, זאת הוראה של מנהלי הרשת. ההלמות הנוראה מעלימה מעיניי את מדפי הספרות המתורגמת. אני מעיזה לומר: אולי תעבירי לקול המוזיקה. השתגעת?! היא משיבה וקולה מתרומם, אנחנו נמות כאן משעמום! היא מגביהה עוד את קולה ומוסיפה: המוזיקה כאן זה לא בשביל הקליינטים, זה בשבילנו, אני אפול לרצפה בדיכאון לשמוע מוזיקה קלאסית. אני יוצאת מחנות הספרים בלי ספר. בחוץ צולפת שמש מתוזמרת עם הרמקולים של מתחם החניון. “יש דברים שאסור להשלים איתם" (עמ' 159).
אריקה מאן, "האורות כבים", מאנגלית: עידית שורר, אפילוג: אירמלה פון דר לוהה, תרגום אפילוג: שירי שפירא, איורים: ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן, אפרסמון, 300 עמ' כולל נספח מובאות
***
הפוליטיקה עיקרית
המוסר משני לפוליטיקה, וכשלעצמו הוא עלול ללקות בסממני המובן מאליו או בתיאורטיות מנותקת. ענת מטר, מרצה לפילוסופיה ואקטיביסטית שמאלנית, בספרה “על דלות המוסר, מסה קריטית“, קובעת: “מהותה הפוליטית של הפילוסופיה“ היא “להזכיר את מהותו המתנגדת של השמאל“. היא “יכולה לסלק דימויים כוזבים, שלפיהם המאבק הפוליטי נענה לעקרונות או לקורבנות, ואינו עולה בראש ובראשונה מתביעה עצמית למימוש חירות ומהתנגדות לדיכוי“. בתוך הספר ציטוט מדברי נלסון מנדלה: “מי שגוזל את חירות זולתו נעשה אסיר השנאה, ננעל מאחורי סורג ובריח של דעה קדומה וצרות אופקים (...) המדוכא והמדכא גם־יחד, נגזלת מהם אנושיותם“.
(הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום כהה, 278 עמ׳, כולל הערות)
